| נשלח ב-1/2/2018 11:16 |
|
| |
דעת וחירות
נאמר: דעה קנית מה חסרת, דעה חסרת מה קנית. ונאמר: אין לך בן-חורין אלא מי שעוסק בתורה. דעת תנאי הכרחי לתורה, שדרך ארץ קדמה לתורה. תלמוד תורה מפתח את הדעת עד שהאדם, כל אדם, נעשה לבן-חורין.
כתב הרב ריינס:
"ומצד ההשקפה המוסרית, אין חירות בלא דעת. כי בלא הדעת המוסרית לא יבין האדם, כי אין לו לעשות דבר שיזיק לאחרים בגלל הנאתו, כי הנטיה הטבעית הפשוטה מסכמת לזה ורק הדעת המוסרית מתנגדת. ומובן, שבמצב כזה אינו ראוי לחירות גמורה והוא מוכרח עוד להיות משועבד תחת יד אדונים. והננו רואים, כי גם הרצון לחירות מתפתח עם התפתחות הדעת. כל מה שהדעת מתפתחת מתפתח יותר גם רגש החירות. וגם מצד ההלכה יש יחס להחירות עם הדעת. וזהו הטעם שאמה עבריה יוצאת בסימנים, שאז החירות היא מצדה, שהיא אינה עומדת עוד במדרגה שפלה כזו שתחול עליה עבדות. והדעת האמתית היא דעת תורה, כי הדעת האנושית אינה יכולה להתחשב לדעת כי היא עלולה לשגיאה ורק אם הדעת האנושית מתקשרת עם דעת התורה אז נקרא האדם בר-דעת והוא ראוי לחירות. כי החירות במובנה הרחב כולללת מעשים רצוניים, שהאדם יעשה אותם ברצונו ולא מתוך כפיה והתורה פועלת על הרצון, שלא ירצה אדם לעשות דברים שאין לו לעשותם מן הצד המוסרי."
משתמע מדברי הרב ריינס:
א. דעת אמתית היא התקשרות שכל האדם (דעת אנושית, סברא) עם דעת התורה.
ב. כל עוד אין הסכמה גמורה בין הדעת האנושית ודעת התורה, הדעת טרם השתלמה והאדם אינו לגמרי בן-חורין.
ג. הגלות ושיעבוד מלכויות הם תולדה של היעדר דעת בישראל, כלומר חוסר הבנת ערך החירות הכללית.
מאחר שחיבור הדעת האנושית לדעת התורה עד כדי הסכמתם הכרחי, נדרשת ענוה כדי ללמוד תורה, ורגישות ("שכל ישר") לדעת האנושית. אם אין רגישות לדעת האנושית, אזי ההוראה אינה מתחשבת כראוי בפרט ובכלל. אם אין ענוה, אזי הסברא מתרחקת מהמקור. דעת תורה אמתית אמורה להיבנות הן מצמיחה מתמדת בתורה והן מקשר אישי ואנושי בלתי-אמצעי עם אנשי הקהילה והעיר והאומה וכלל האנושות.
אין החירות הכלל אנושית אלא בבואה של חירותם של יושבי בתי המדרש, ואין חירותם של יושבי בתי המדרש אלא השתקפות המצב המוסרי הכללי. לפיכך אמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-18/3/2018 11:01 |
|
| |
" חירות היא עבדות
בערות היא כוח" (אורוול 1984)
|
|
|
|
| נשלח ב-18/3/2018 00:43 |
|
| |
להביא בהקשר זה גישה אחרת, לפי מה שמספרים על הגר"מ פיינשטיין שנשאל איך הוא סומך על דעתו כל כך ? ואמר שמעולם לא קרא בספר שאינו תורה. ולכן דעתו היא דעת תורה.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/2/2018 20:37 |
|
| |
אגב, הדבר כבר מתקיים בתורה. משה רבינו הוא דעת תורה ולפיכך יושב לבדו לשפוט ולהורות את העם. עצת יתרו היא הדעה האנושית היאך לכונן מדינה. משה רבינו נשמע לעצת יתרו ומקיימה בדרכה של תורה, וכך מחבר את הדעה האנושית לדעת תורה. ועיין פירוש האברבנאל ופירוש הגר"א לפרשת יתרו.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/2/2018 19:57 |
|
| |
מצאתי בספר "תולדות ההלכה" מאת רב צעיר פסקא הקשורה לנושא האשכול ואשר עונה על חלק מהשאלות:
"על זווג התורה והחכמה ואיחודם השלם והגמור עומד כל התלמוד, שעצם חיבורו הוא מזיגה מהלכה ואגדה, הראשונה חוק ומשפט ומדרש תורה והשניה מוסר ודרך ארץ, חכמות והוויות העולם, לומר לך שאין הבדל בין זו לבין זו, כי שתיהן תורה היא. ומכיון שהתורה היא חכמה והחכמה היא תורה, לפיכך אין התורה יוצאת מגבול השכל האנושי והשגת התבונה, כי מה שאין לו השגה בשכל אין לו השגה בתורה. וזהו כל קוטב חכמת התלמוד, שעצם מושגו הוא למוד והתבוננות בתורה על פי דרכי ההגיון והתבונה. ואמנם נחלקו חכמי ישראל ודנו והתווכחו הרבה על העיקר הזה, אם ניתנו טעמי תורה ומצוות או לא, אם התורה בכללה היא רציונלית ויש לנו אם כן להסבירה על פי שכלנו, או שהיא מסתורין ואין לנו לבקש טעם למצוותיה. אולם לא נחלק אדם מעולם על התורה שבעל פה שהיא כולה עומדת בתחום הרציונליות הגמורה וכל נתיבותיה חכמה ודעת. ואין הכוונה בזה לומר שבעלי התלמוד לא האמינו בדברים שלמעלה מן השכל; בודאי ובודאי האמינו בעולם הרוחני הטמיר והנעלם ובדברים שאין השכל משיגם, והאמינו בכח המתים, בכשוף ובשדים ובהרבה דברים שמעלה מן הטבע, שחלק האגדה ביחוד מלא מהם, אלא עיקר הכוונה בזה לומר שעצם היסוד המשפטי, שההלכה בנויה עליו, יצא מן ההשקפה שהתורה נמסרה לחכמים (חגיגה יח, בכורות כו:) ומטעם זה לעולם כח הסברה, כלומר מה שהשכל מחייב, משמש עיקר חשוב בהיסוד המשפטי של התלמוד. ולא עוד אלא שמה שהשכל מחייב או מה שאינו מחייב הוא דעת תורה. אופיית היא לעניין זה האגדה שמסביב למחלוקת החכמים על תנורו של עכנאי (ב"מ נט:), שרבי אליעזר ביקש להעמיד על דעתו דעת יחיד ולהוכיח לחכמים באותות ובמופתים מן השמים שהלכה כמותו, ואעפ"כ לא השגיחו בו ואמרו: תורה לא בשמים היא, והחכמים כביכול ניצחו את הקב"ה בעצמו (עי"ש). אגדה זו באה ללמד הרבה על היסוד הרציונלי הגמור בהלכה, שלא הקדושה מכרעת בספקותיה ולא אותות ומופתים מוכיחים, אלא העקרונות השכליים והיסודות ההגיוניים מכריעים".
מאחר שתורה ניתנה לבני אדם, תורה לא בשמים היא. לפיכך, דעת תורה היא הדעה המוסכמת על חכמי ישראל, ולפי שחכמי הסנהדרין אמורים לדון בכלל הדעות (הישרות) שבישראל ושבעולם כולו (שבעים לשונות), דעת תורה בהכרח תלויה בדעה האנושית (ההולכת ומתפתחת במהלך הדורות).
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/2/2018 19:09 |
|
| |
מיימוני,
חן חן על קריאתך ועל ההערות המחכימות.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/2/2018 16:36 |
|
| |
מ הוסיף משלו:
משתמע מדברי הרב ריינס:
א. דעת אמתית היא התקשרות שכל האדם (דעת אנושית, סברא) עם דעת התורה.
על זה כבר הערתי, האם לא תיתכן דעת בלי שכל של תורה, כלומר בלי לימוד התורה?
ב. כל עוד אין הסכמה גמורה בין הדעת האנושית ודעת התורה, הדעת טרם השתלמה והאדם אינו לגמרי בן-חורין.
יש להבין את החלק האחרון כמדובר על "בן חורין" אידיאלי, שמשתמש בחירותו נכון. וגם אז יש לשאול: האם האידיאל הוא דעת שמזדהה עם עקרונות התורה, והאם אין חכמה בתחומים אחרים. כמו כן, יש כאן תפיסה מסויימת של התורה, כמערכת ידיעות מושלמת ולא מערכת פתוחה שהולכת ומתרחבת ומתבררת, וייתכנו בה יותר מאשר תשובה אחת נכונה לכל שאלה.
ג. הגלות ושיעבוד מלכויות הם תולדה של היעדר דעת בישראל, כלומר חוסר הבנת ערך החירות הכללית. את זה לא מצאתי כלל בדברי הרב ריינס כאן, אבל יתכן שיש כאן מסקנה מהדוגמא של אמה עבריה, שמשתחררת כאשר הגיעה לבגרות. וכאשר העם יגיע לבגרות אז יזכה לחירות. אמנם דומה שהאמה העבריה אינה משתחררת כשהיא זוכה לדעת תורה, אלא כשהיא זוכה לבגרות המציינת את המעבר מילדות לבגרות במובן הרגיל של המילה. ודעת מינימלית זו מספיקה לשם כך.
מאחר שחיבור הדעת האנושית לדעת התורה עד כדי הסכמתם הכרחי, נדרשת ענוה כדי ללמוד תורה, ורגישות ("שכל ישר") לדעת האנושית. אם אין רגישות לדעת האנושית, אזי ההוראה אינה מתחשבת כראוי בפרט ובכלל. אם אין ענוה, אזי הסברא מתרחקת מהמקור. דעת תורה אמתית אמורה להיבנות הן מצמיחה מתמדת בתורה והן מקשר אישי ואנושי בלתי-אמצעי עם אנשי הקהילה והעיר והאומה וכלל האנושות.
אלו דברי רבנו מ80, ראויים אליו!
אין החירות הכלל אנושית אלא בבואה של חירותם של יושבי בתי המדרש, ואין חירותם של יושבי בתי המדרש אלא השתקפות המצב המוסרי הכללי. לפיכך אמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו: צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם.
מעשה לסתור? ריב"ז שולח את התלמידים לעיין מתוך דעת עצמם ולא מתוך התורה!
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");>
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-1/2/2018 16:11 |
|
| |
מהי דעת תורה?
המונח הזה רגיל אצלנו כדי לציין את ההשקפה היוצאת מאצל גדולי הדור. ובשל רוב השימוש בו, הוא כבר מעורר חשד אצל אלו שנכוו משימוש יתר בו.
הרב ריינס כותב, אם הבנתי, על דעת תורה האידיאלית. שאמנם אינה שייכת רק לגדולי הדור אלא היא זמינה, אני משער, לכל מי שירצה, לכל מי שילמד תורה. אמנם יש לשאול אם באמת רק דעת תורה מבטיחה מוסריות. כמדומה שמי שמסכים שיש מוסר טבעי, יסבור שהתורה היא נכונה לא משום היותה תורה אלא משום היותה מסכימה עם המוסר הטבעי. לפחות באותו חלק של התורה שעוסק במקבילה של התחום המוסרי האנושי.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/2/2018 16:08 |
|
| |
ביאורי מושגים
אני חש קושי כשאני קורא את הציטוטים היפים ואת הביאורים. חלק מזה הרי זה בגלל שהמונחים אינם ברורים. אולי הם רב משמעיים.
מהי חירות? יש כאן לפחות שלושה שימושי לשון:
א. חירות הרצון או חירות הבחירה (יש הבדל ביניהם אבל אפשר גם להשתמש בהם כמונחים נרדפים). כוונתי היא ליכולת שלנו לבחור מה שאנו רוצים ולרצות מה שאנו רוצים. כמובן יש שחלקו על זה. אבל לפחות המונח מובן.
ב. חירות אזרחית. כוונתי לחירות במובן שאין אדם משועבד לאחרים. עבד הוא משועבד. פועל דחק גם כן משועבד אבל בידו להתפטר ולנסות למצוא מקום אחר, ולכן הוא בן חורין.
(כפי שאמר אחד מהוגי הדעות של המהפכה הצרפתית, גם לעשירים וגם לעניים יש זכות לישון מתחת לגשרים. במובן שלי כאן, שניהם בני חורין).
ג. חירות כאידיאל. על זה כמדומה מדבר הרב ריינס. זוהי החירות של מי שהוא בן חורין לבחור באמת ויודע מהי האמת ומהו הטוב.
דעת, דעת מוסרית
המונח דעת יכול להקביל ל"ידיעה" אם כי הם מציינים דברים שונים. ובוודאי שידיעה יכולה להיות חלקית. זה שאני יודע ששתים ועוד שתים הן ארבע לא אומר שאני יודע להוכיח את משפט פרמה (הוכיחו אותו!) או אפילו להבין את ההוכחה.
על סמך אבחנות אלו, ניתן לנו להקשות על דברי הרב ריינס.
ומצד ההשקפה המוסרית, אין חירות בלא דעת. כי בלא הדעת המוסרית לא יבין האדם, כי אין לו לעשות דבר שיזיק לאחרים בגלל הנאתו, כי הנטיה הטבעית הפשוטה מסכמת לזה ורק הדעת המוסרית מתנגדת. בוודאי שכל אדם הוא בן חורין לבחור מה שירצה (למי שמקבל את העיקרון של בחירה חופשית ורצון חופשי). יתכן שאדם יהיה משועבד כעבד, כפי שיידון מייד לקמן. וכמובן, זה שאדם בעל בחירה חופשית זה דבר מסוכן מאד, אם אין הוא בודק את בחירותיו לפי כללי הצדק והיושר, או המוסר הטבעי.
מכאן שהחירות במובן של חופש רצון ובחירה אינה בהכרח מובילה למוסריות. מוסריות, ממשיך הרב ריינס, נקנית על ידי לימוד. אדרבה, הרגש הטבעי הראשוני הוא להיות לא מוסרי (או ללא מוסר, מתוך אי ידיעה שיש כזה דבר).
עבדות היא מוסד חברתי שיכול לשרת את העבד כדי לקדם אותו לקראת היותו ראוי לחירות אזרחית, כאשר ירכוש מוסר. בתיאוריה זה נשמע יפה מאד. דומה שבהיסטוריה של העבדות באמריקה היו אחד או שנים שהעבדות אכן הועילה להם. (היה שחור אחד שנולד עבד, ולמד לקרוא ולכתוב, והפך לדמות היסטורית. אבל דומה שזה קרה לו למרות שהיה עבד. רוב העבדים נשארו עבדים וגם אם למדו מוסר, בעליהם לא חשבו לשחררם).
האם בכלל צריך להעיר את ההערות האלו?
המשך בתגובה הבאה
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");>
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-1/2/2018 15:58 |
|
| |
מ
איקון ירוק על האשכול. על הנושא, ועל הקדשת אשכול לרב ריינס.
הדברים שכתבת צריכים עיון והרחבה. חלקם אולי ישביחו עם תרגום ללשון זמננו, ועם תוספת שתפרט את הנחות היסוד שלהם.
חלק מהם לפחות אפשר לאתגר.
ויש גם קושיות מתבקשות על מה שכתבת.
אתחיל במה שמצא חן בעיני ביותר:
אין החירות הכלל אנושית אלא בבואה של חירותם של יושבי בתי המדרש כלומר, החירות שאמורה להיות נחלתם או הולמת את אופיים של מתחנכי בית המדרש צריכה להיות נחלת האנושות כולה.
ממש חזון ימות המשיח.
לפני שאני ממשיך כמה נקודות מתודולוגיות.
יש להבדיל בין מצוי לרצוי. מתי המשפטים של הרב ריינס ושל מ מדברים על המציאות ומתי על דגם אידיאלי שאנו מקווים שיתממש?
המשך בתגובה הבאה.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");>
|
|
|
|
|