יהדותללא
אידאולוגיה
ישנו מנהג קדום שאבות כותבים לילדיהם צוואות המסכמות את הלקחים המוסרייםשצברו במהלך חייהם. בימים טרופים אלה ייתכן שמוטב לעשות זאת במוקדם ולאבמאוחר. הדרך הפשוטה ביותר תהיה שאומר לך בפשטות לדבוק באורח החייםשמכתיבה התורה: חיה בצדקות ובצניעות, אהוב את משפחתך, היה ידיד מסור וטובלב, עסוק בתורה, דקדק בקיום מצוות וכן הלאה. אך לו היה זה כל שחשתי שעלי לומר,
הייתי מפנה אותך לאיגרת הרמב"ן הנמצאת בסידורך. דבריו הם בני למעלה משבע
מאות שנה, ועדיין קשה מאוד לנסח אותם טוב יותר.
אולם מסר זה לבדו, אף–על–פי שהוא עדיין לגמרי במקומו, אינו מספיק לאתגריםשכבר ניצבים בפניך. המסורת היא, בסופו של דבר, מטרה נעה. ייתכן שמה שיהודיםנוהגים כיום איננו בדיוק מה שהספרים מאתמול מביאים כנורמות. למעשה, ייתכןשמה שהיהודים נוהגים בפועל כיום אינו עולה בקנה אחד עם הערכים המהווים נרלרגלם. אפילו המחויבים ביותר לתורה ולמצוות נאלצים להתמודד עם שאלות קשות.
באיגרת קצרה זו ברצוני להציע לך כמה קווים מנחים שיסייעו בידך לגבש גישה כלפי
בנושאים אלה.
* מאמר זה הִנו גרסה מתוקנת של המאמר שהופיע באנגלית ב– ( .Tradition, 36, 2 (Summer 2002
פרופ' משה קופל
מרצה במחלקהלמדעי המחשבבאוניברסיטת
בר–אילן
איגרת לבני הצעיר
משה קופל
52
אקדמות ט״ו • מרחשוון תשס״ה
כדי להבהיר את הבעיה, הרשה לי לספר לך משהו מקורות חיי כדי שתוכל לעמודעל ההקשר שבו הופיעו בעיות אלה לראשונה בעבורי (בעבורך ההקשר שונה מעטאך ההקבלות יהיו ברורות למדי). כילד בניו–יורק בשנות ה– 60 למדתי בבית–ספרשבימינו היה מוגדר חרדי. מה שייחד את בית–הספר הזה לעומת בתי–ספר אחרים,
לא–חרדיים, לא היה דווקא הרמה ההלכתית המחמירה יותר שאליה היינו מחויבים,
כמו התחושה השלטת של ניכור אל כל מה שמחוץ לעולמנו המצומצם. היינו ציניים
כלפי חוק וסדר, כלפי אידאות יומרניות, כלפי גויים, כלפי יהודים, כלפי הכול.
ייתכן שאפשר לפטור גישה כזאת בביטול ולראותה כתוצאה בלתי נמנעת של היותנוילדיהם של ניצולי שואה. אולם למעשה היתה זו רק גִרסה מעט מופרזת של חתרנותחשדנית המהווה רקע לכל דבר יהודי. "עבדיי הם" — יהודים הם עבדי ה', אך, מהשיותר חשוב לענייננו, לא עבדים לעבדים. על כל פנים, כל היהודים האמיתיים שאניהכרתי היו כאלה; אם היו אחרים, תמימים וחסודים יותר, הם היו במקום אחר. עדהיום אני חושב על ניכור ועל בת–דמותו, החתרנות, כבלתי נפרדים מיהדות. גישהזו, שהיא אולי מעט גלותית, טבועה עמוק בעצמותיי (וגם אליה, כמובן, אני מתייחס
בחשדנות).
לא תופתע לשמוע שחבריי ואני מיהרנו ליישם גישה ביקורתית זו גם כלפי כל דברשלימדו אותנו. גישה זו נתמכה בעובדה שלמרות שתחושת זהותם של הורינו כיהודיםהיתה מעל לכל ספק ואף מעבר לכל הרהור, הם עצמם היו ציניים למדי כלפי סוגהאידאולוגיה שרבותינו חשו צורך לקדם. גדולים אינם טועים? צדיקים מוצאיםמרגליות בדגים? אולי כך היה פעם. בשלב כלשהו נאלצנו בעצמנו להודות שהיו הרבהדברים שהגויים עשו טוב מאתנו. למעשה, ככל שהתבגרנו התחלנו לחשוד שייתכןשחלק מהדמויות ששימשו לנו מופת ניחנו יותר בחריפות מבתבונה ושבמקריםמסוימים ציניות כלפי כללים ותקנות הובילה לנוכלות ולנלוזות. לא שחשבתי אז, אושאני חושב היום, ששאר העולם טוב יותר, אולם אסתפק באמירה שדילמות מוסריותלא נעימות שעימתו בין נאמנות ליושר צצו יותר משהיו צריכות לצוץ. מעבר לכל זה,
לנער מתבגר שמנסה למצוא את עצמו ולפתח את תחומי התעניינותו ואת כישוריו,
האווירה היתה מחניקה מעט. בסופו של דבר נאלצנו להחליט אם לקבל את כל
המערכת על פגמיה או לעזוב. אני עזבתי.
לא הרחקתי. במוסד האורתודוקסי–מודרני (משהו דומה למה שנקרא בארץ דתי–לאומי)
שאליו נדדתי לבסוף, עקרון היסוד היה פתיחות. פתיחות לאמנות ולמוזיקה, למדעולספרות. שלא לדבר על ספורט, סרטים וטלוויזיה. חבריי החדשים ידעו להתבטא טוביותר, היו בעלי ידע נרחב יותר ברוב התחומים ולרוב ניחנו ביותר מוסריות טבעיתמרבים מחבריי בעולם הישיבות. כמובן, נאלצתי להתרגל לרעיון של חבר'ה עם שמותכמו ג'רי וסטואי שלבשו מכנסי ג'ינס ויצאו עם בנות. מתברר שהייתי מרובע חסרתקנה אך לפחות גיליתי — כך חשבתי — רוח מרדנית בריאה שטמנה בחובה בשורה
של יהדות חושבת יותר והזדהיתי עמה.
יהדות ללא אידאולוגיה
53
אבל היו כמה בעיות. גרסת היהדות שעודדו באותו מוסד אורתודוקסי–מודרני נבדלהבכמה היבטים חשובים מזו שהורגלתי אליה. המקום סבל מקרירות ליטאית שהותאמהבהצלחה להלך הרוח הטכנוקרטי האמריקאי ויצר גרסה פורמליסטית למדי של יהדות–
על–פי–מרשם. שאלת מישהו אם מותר להתפלל לבוש בגאטקעס, והוא התחיל לשלוףספרים מהמדף. כנטולי תחושת "היימישקייט" ומתוך השתוקקות למעטה של מהוגנותאמריקאית ממעמד–הביניים, הם נטו להמעיט בערכם של המחוות והמנהגים הקטנים
והקשים להגדרה שיוצקים תוכן בייחודיות היהודית.
יתרה מזאת, בעולם האורתודוקסי–המודרני התהפך הכלל הישיבתי ש"אם זה לאיהודי, אנחנו לא אוהבים את זה", לניסוח של "אם אנחנו אוהבים את זה, זה יהודי".
שני ניסוחים אלה אמנם שווים בספרי הלוגיקה אך לא במציאות. התברר שחברייהחדשים בעלי סגנון הלבוש המודרני לא היו, בסופו של דבר, בעלי הלך רוח מרדני;
הם פשוט דבקו בדרך היהדות — לעתים בתמימות משובבת למדי — שעל ברכיהנתחנכו. למעשה, דווקא ה'חניוקים' בעולם הישיבות, שהצליחו לשמור על ריחוק רגשיכלשהו מתסמיני המהוגנות של מעמד–הביניים, הם שהיו החתרניים. עדיין לא הגעתי
ממש לחוף מבטחים.
חוויותיי לא היו ייחודיות. הבעיה לא החלה במוסדות שבהם למדתי, אלא ביהדותהממסדית באופן כללי. כדי לראות מדוע הן מוסדות היהדות החרדית והן מוסדותהיהדות המודרנית סובלים מליקויים חמורים, עלינו להבין בראש ובראשונה מדועההגדרה המילונית המקובלת ל"יהדות" אינה מספיקה. אין ספק שבבסיסה היהדות היאהיא ההלכה כפי שנתפרשה ונערכה ברצף הדורות על–ידי תנאים ואמוראים, ראשוניםואחרונים — עליך רק לפתוח את הספרים והרי היא לפניך. אלא שהגדרה זו אינה
לוקחת בחשבון שני עקרונות בסיסיים.
ראשית כל, היהדות איננה רק מערכת של חוקים, יש בה עולם שלם של דעות והשקפותבנושאים עקרוניים. דעות והשקפות אלה באות לידי ביטוי בשלל גישות המתייחסותבין השאר לאופן שבו אמורות להיראות משפחות וקהילות, ולמערך שלם של תכונותאופי רצויות. גישות ותכונות אלה הוטבעו בתורה שניתנה לנו בסיני והן זכו להדגשיםולדפוסים מסוימים בעקבות ניסיוננו הקולקטיבי במרוצת הדורות. אלה כולליםנדיבות, ענווה, אמפתיה, התנכרות, הומור עצמי, נימוס, אי–תפישת הנאות כמובנותמאליהן, וכחנות, ספקנות, מודעות לסבל, וכו'. אין מה להתווכח על הרכב הרשימה— מה שאציין כאן כמעט אינו משנה. גישות ותכונות אלה מונחלות מהורה לילד,
ומרב לתלמיד, ומופצות בקרב הקהילות השונות בשלל נימות זניחות כשלעצמן. רקמעטות מהן נאמרות במפורש. חוקים ניתנים לשימור בספרים ולתיוק בידי פקידים,
גישות הן טבועות, עמוקות ומאפיינות יותר. אך שלא כחוקים, גישות יכולות להיעלםבמחי יד באווירה תרבותית משתנה, בעיקר אם אינן באות לידי ביטוי מעשי. יסוד–
היסודות של היהדות הוא אם כן שימור גישות אלה והעברתן הלאה.
54
אקדמות ט״ו • מרחשוון תשס״ה
עיקרון שני הוא שלכל אדם צרכים משלו, מוקדי עניין, כישרונות, תכונות אופי ונטיותחברתיות. לעתים הם חיוביים ולעתים שליליים, אך בדרך כלל הם נתפשים כתשתיתלחיי תורה. אנשים צריכים לאכול ולהתחתן, לעבוד ולהרוויח את לחמם, ליהנותמאמנות וממוזיקה, להתרועע עם אחרים ולהבינם, להגן על חייהם ועל רכושם, לעמודעל סודות הטבע ולנצלם לצורכיהם. יכולתי לנסות להוכיח לך שהתנ"ך והגמראמלאים סיפורים שבהם הנחת היסוד היא שצרכים אלו קיימים ומובנים מאליהם.
אך מיותר לעשות זאת: בתוך תוכך אתה כבר יודע שסיפוקם של צרכים אלו חיוני
להתפתחות הרגשית והשכלית, האנושית והטבעית.
ואולם, לעתים הדברים מסתבכים כאשר השקפות שאתה תופש כחלק בלתי נפרדמזהותך אמנם עולות בקנה אחד עם כתבה ולשונה של ההלכה, אך איכשהו אינןמשתלבות בגישות שמשפחתך וקהילתך מתאמצות להנחיל לך. לדוגמה, תחושותיךהלאומניות יכולות להתנגש עם מסורת של איפוק ומתינות שנתפשת בעיניךכתבוסתנות; או אולי תרגיש תסכול כשנטיותיך השוויוניות יתנגשו עם מבנה חברתיהיררכי–מסורתי; ייתכן שהתעניינותך במדע תוגבל מפאת חשיבות ההתמקדותבלימוד תורה; אולי יתייחסו בביטול לכישרונך האמנותי הנדיר; התמקדותך בהיבטיםהטקסטואליים וההיסטוריים של הגמרא עלולה להוציא אותך אל מחוץ לשיח הישיבתיהמקובל; קרוב לוודאי שסגנונך הרוחני החופשי והאינדיבידואליסטי ידוכא על–ידימסורת של משמעת ואחידות; תאוותך לנדודים תסוכל בדרישה להתיישב ולקבל על
עצמך עול של מחויבויות מסורתיות.
אומר באופן המוחלט ביותר: כאשר תביעותיה של ההלכה אינן משתמעות לשני פנים,
עליך לציית להן. אך כיצד יש לנווט בין גישות מסורתיות שאינן מוגדרות באופן ברורלבין נטיות אישיות מובהקות? כשהייתי בגילך לא היתה לי תשובה (ואני מודה שעדהיום אין לי), אולם באותה תקופה ההנחה שעקביות היא חיונית היתה מובנת מאליהבעבורי. במילים אחרות, חשתי שכך או אחרת אני חייב לוודא שהגדרת היהדות שלי
והגדרת המחויבויות שלי בהתחשב בנטיותיי, יתיישרו זו עם זו.
היום אני משוכנע שאין מקום למחויבות לעקביות. להפך! במחויבות לעקביות אנימוצא את שורש כל הרעות הקיימות ביהדות הממסדית. לעניות דעתי, אין כאן מקוםלא להגדרת היהדות ולא להגדרת נטיותיי. הגדרות אלו מצמצמות את היהדות לכלל
אידאולוגיה וזה בדיוק מה שהיהדות היא לא.
ואסביר את דבריי: מכיוון שמוסדות חינוך בנויים להקניית ידע מתוך ספרים וניסוחיםשבלוניים יותר משהם בנויים להקניית גישות בלתי–מוגדרות, הם לעולם יינטו לכיווןהאידאולוגיה, ובכך נעוץ כישלונם. לא המוסדות החרדיים ולא המוסדות של קהילתהאורתודוקסיה המודרנית (או הדתית–הלאומית) הצליחו אי–פעם להקנות, או אפילולהחזיק, יהדות "היימיש" נורמלית, מלאת הומור, יצירתיות ויראת שמים אותנטיתשהיתה טבעית ליהודים פשוטים בקהילות ברחבי העולם במשך אלפי שנים. במיליםאחרות, שפת היהדות היתה שגורה על לשונם של יהודים רגילים, נבונים ומחויביםכשפת אם — בשטף ובטבעיות. במוסדות החינוך מלמדים את התלמידים לדבר את
יהדות ללא אידאולוגיה
55
לשון היהדות כשפה שנייה, כשהם כפויים להתמודד עם כללי דקדוק שלא הופנמו
היטב.
האידאולוגים שניהלו את המוסדות הישיבתיים שאני הכרתי ניסו להשריש מערכתמחויבויות אידאולוגיות כה מקיפה ועזה עד כדי החנקת האישיות. אחת התוצאותמכך היתה ציניות שהובילה לעתים לאובדן מוחלט של כל תודעה מוסרית ואסתטית.
החדשות הטובות הן שהדברים לרוב הועילו בקרב החלשים; חצֵי הציניות של האנשיםהנורמליים כוּונו גם לעבר חינוכם שלהם. לדוגמה, רובנו התמודדנו די בקלות עםהאמונה שבאופן עקרוני רבנים גדולים ניחנים ב'דעת תורה', תהיה משמעותה אשרתהיה, גם אם בפועל לגבי רוב הרבנים שאנחנו הכרנו היה אפשר לומר שיראתם קדמה
לחוכמתם.
לעומת זאת, בכמה ממוסדות האורתודוקסיה המודרנית שאני מכיר, רבים מדרכיההתייחסות העדינות המרכיבות את לִבה של היהדות הידלדלו עד כדי אובדן. מהשנותר הוא גרסה עקרה — גם אם דבקים בה בחומרה רבה — של הלכה, שמתפקדתכמעין מסלול מכשולים שיש להתמודד עמו בדרך להגשמה עצמית. אולם חמור מכךהוא שרדיפת ההגשמה העצמית הזו אינה נחלתם של יחידים הנוטים באופן טבעילכיוונים המתאימים לשורש נשמתם, אלא משותפת לכול ונעשית על–פי תבניותהמוגדרות על–ידי הרוח התרבותית השלטת — הומניזם, פמיניזם, לאומנות, מהשלא יהיה. וכך עלולה להיווצר תורה משוללת חיוניות שלעולם כפופה לאופנותאינטלקטואליות חולפות. למרבה המזל, בדרך כלל, אופנות אכן חולפות — או
שלמפרע מתברר שאינן אופנות.
באופן כללי, היהדות הממסדית היא שטחית ולא אותנטית. בממסד, אידאולוגיהאחידה תמיד גוברת על שכל ישר. בהיעדר בלמים היוצרים מתח בריא, נעלמותתחושות פרופורציה והגבלה והיהדות עצמה נדחקת ומסתלפת. מן הסתם עדיין אינךיורד לסוף דעתי בנקודה זו, מכיוון שאתה בשלב בחייך שבו הכול שחור או לבן ונדמהלך שחשוב להעמיד דברים על דיוקם המלא. מה שאני מכנה מתח, אתה מכנה צביעות.
הזמן, אין ספק, ירחיב את מבטך.
כדי להסביר היטב מהי לדעתי היהדות, אספר לך מעט על הורי–סבך. אלה מהם ששרדואת השואה היו אוּדים אחרונים שנותרו ממשפחתם ומקהילתם. לשונם היתה יידישוהם דנו את המציאות בקריטריונים חסידיים, אפילו אם באמריקה שלאחר המלחמההקלו בהם מעט. הם הודו על החירויות שאמריקה פרשה בפניהם, אך התייחסו לתרבותבאמריקה, על יהודיה האמריקאיים, כ'פרוסט', גסים, נבערים ומסורים לתאוותיהם.
הם היו בני אותה קבוצה הולכת ונעלמת של חסידים לא–מזוקנים, תלמידי חכמיםשמחויבים ליהדות הנושנה אך משוללי רגשנות–יתר כלפיה. דתיותם לא היתה כעסניתולא נאיבית, אלא אינסטינקטיבית. הם היו ישרים להפליא מחד גיסא ונאמנים מאודלחבריהם מאידך גיסא, שמקצתם היו ישרים קצת פחות. הם היו, בעולם החסידות,
56
אקדמות ט״ו • מרחשוון תשס״ה
אנשים מבפנים שבחרו לשמור על מרחק בטוח, כלומר לא לגמרי בפנים ולא לגמרי
בחוץ. הם ידעו בדיוק מה אורכן של שרשראות העיגון שלהם.
אגודה? מזרחי? אלה היו כר לוויכוחים סוערים, אך לא הרבה מעבר לכך (אחד מהםצחק שכל מה שנשאר מימיו באגודה היא סלידתו ממזרחי...) שאלת המדינה כ'ראשיתצמיחת גאולתנו' לא הטרידה אותם (למרות שכמובן התפללו שאכן תהיה כזו). הם לאתמכו במדינה ללא סייג כיוון שהיתה ראשית הגאולה אך גם לא דחו אותה כיוון שלא
היתה כזו. הם פשוט תמכו במדינה כיוון שחשו שזה טוב ליהודים.
נדמה לי לצערי שקשה לך להבין מורשת זו כדבעי, מכיוון שהיא לא שרדה באף לאאחת מן האידאולוגיות הסטריאוטיפיות השולטות כאן בישראל. האם אי–פעם עמדתבטקס יום הזיכרון ובכית על אלו שנפלו ועל אלו שלא זכו לחלוק עמנו את הפלאהאדיר של קיומה של המדינה, ועל סבלם של אבותינו במשך אלפי שנים... ויחד עםזאת לבך גם התכווץ מהריקנות והתִפלות המשוועת שבטקסים גנדרניים וחקייניים
אלו? אם עד עתה זה לא קרה אני מקווה שביום מן הימים כך יהיה.
הסבתות שלך ושלי האמינו שתפקידן העיקרי הוא לוודא שלילדיהם יהיה די–מחסורם,
ושיהיו בריאים, שומרי מצוות, ובעלי 'מנטשלעכקייט'. מסירות הנפש שלהן למימושיעדים אלה, בנסיבות שקשה לנו לדמיין, מרטיטה את הלב. אך אל תחשוב לרגע שהןעשו זאת מתוך נאיביות מוקסמת או צדקות קיצונית. רגליהן ניטעו בעיקשות בקרקעהמציאות, וכשנחה עליהן הרוח הן היו מסוגלות לשעשע בביקורות נוקבות על קהילתה'ליידיג–גייערים' ו'דרייקופים' שלהן שהיו גורמות לשלום עליכם להסמיק. האמןלי שהן לא היו נשות 'צאינה וראינה' והן היו צוחקות עד דמעות מהרעיון שנשים
תשתתפנה בסמינרים על הרעוֹת של המודרנה.
אין ספק שהמנהג המקובל היום של סריקת מקורות הלכתיים כדי למצוא בסיס ל"עניינינשים" למיניהם היה נתפש בעיניהן כעוד יותר משונה. מה זה משנה מה כתוב בספרזה או אחר, היו ודאי שואלות, אם כולם כבר יודעים מה היהודים עושים מאז ומעולם?
אין ספר שיכול לשנות את העובדות. וחוץ מזה אם אתה רוצה לחטוא, למה לטרוחולקרוא לזה מצווה? כפי שהיה די מקובל בקרב נשות חסידי פולין באותן שנים, אחתמסבתותיי נהגה לשחק בקלפים מדי פעם, האחרת קראה רומנים, שתיהן בירכו ברכתהמזון רק בשבת ובחגים והתפללו רק בימים נוראים וב'יזכור', ומעולם לא עלה בדעתןלנסות ולהצדיק דבר מן הדברים. דווקא מכיון שהן התייחסו ברצינות ליהדות הן לאניסו להגדיר אותה מחדש כדי שתתאים לצורכיהן (אמא ביקשה שאציין שהסבתותשלה התפללו כל יום — ואחד מהסבים שלה היה ליטאי מזוקן...). אם נדבר על דוגמהקיצונית יותר שמכה היום גלים, הן בוודאי היו נרתעות מהרעיון שנשים רווקות ייכנסולהיריון, אך גם היו חשות חמלה כלפיהן; הן היו נותרות בלי מילים מעצם הרעיוןשמאן–דהו יפרסם מאמר שמצדיק החלטה שכזאת. ככלל, הצגה ראוותנית של צדקות
נלהבת וחריגה נתפשה בעיניהן כאדיקות–יתר, במובן הנוצרי של המילה.
יהדות ללא אידאולוגיה
57
אני לא מספר לך את הדברים בכדי לומר שהורי זקניך היו יוצאי דופן. אדרבה, מהשאני מנסה להדגיש כאן הן בדיוק אותן הסגולות ביהדותם שהיו אופייניות לדורם:
יהדות מלומדת, מלאת דקויות, אנושית ואותנטית. זהו סוג היהדות שאני רוצה להנחיל
לך. לא תוכל לרכוש אותה בשום מוסד.
אתה יכול — ובהתחשב בתנאים של היום, אתה חייב — ללמוד ש"ס ופוסקיםבמוסד תורני. אולם קניית "יידישקייט" והפנמתו חייבת לנבוע מהתמסרות למשפחהאו לקהילה, ויש לחיות אותו באינסטינקטיביות. ערכים מופנמים שחיים אותםבאינסטינקטיביות לעולם לא יהיו 'דרך' מוגמרת. כלפי לייא, הם תמיד רוויים במתחשבין קטבים מנוגדים: בין נאמנות ליהודים לנאמנות לערכים שעליהם להגשים, ביןההלכה כלשונה לבין רוחה, בין אחידות לאינדיבידואליות, וכן הלאה. מתח זה הואנפלא ובריא — ממנו מקור החיוניות והיצירתיות של האדם. חיים של תורה פירושםחיים רוויי מתח: היהדות לא נועדה להיות אוסף פתרונות מיידיים לבעיות אישיות,
תאולוגיה רדודה מתוך אריזה, אסתטיקה נבובה או צרות אופקים פרובינציאלית.
היהדות נועדה לעודד את ההעמקה ואת המתח — ואני משוכנע שתבין למה אנימתכוון — שמבדילים בין קרליבך ובין 'אוף שימחעס', במחילה על הדוגמה המוזרה.
מתח יצירתי זה הוא בדיוק מה שמבדיל בין היהדות לבין תרבויות אחרות והוא שאִפשרליהדות לשרוד בתנאים בלתי נסבלים. מה שנדרש הוא מצד אחד, מסירות אדירהלמורשת עד לפרטים הקטנים והטריוויאליים ביותר, ועמידה כנועה אל מול משקלההמצטבר של מסורת זו. מצד אחר מתח יצירתי הקורא תיגר תמידי על כל שאננותרוחנית, בכך שהוא מעמת בין המסורת לבין הערכים שהיהדות מנחילה למסורים לה
באמת.
האויבת הגדולה של מתח יצירתי זה היא האידאולוגיה. אידאולוגים מה'ימין' חוששיםמנזילותה של התורה שבעל–פה (או שהם אטומים כלפיה) והם מצמצמים אותה לתורהשבכתב. מהלך כזה מצמצם מסורת חיה לכלל אידאולוגיה. אידאולוגים מה'שמאל'
חוששים מהלכה לא אופנתית והם מעגלים פינות כדי שתהיה ערבה יותר. גם הם
מצמצמים מסורת חיה לכלל אידאולוגיה.
עליך להכיר את הרטוריקה של האידאולוגיה כיוון שהיא מקיפה אותך ופועלת בחשאילעקור אותך ממורשתך. סוג אחד שגור על פיהם של אלה שיאמרו לך שהאמת קיימתרק בדרך אחת. מה שלא תהיה אותה הדרך, זו לא תהיה הדרך שלך. כל טענה שהיהודיםתמיד טעו בעניין כלשהו פשוט איננה קוהרנטית מיניה וביה. אם אחד מרבותיך יאמרלך שמנהג בן מאות שנים מוטעה משום שכך כתוב בספר הלכתי זה או אחר, הוא לארק טועה אלא גם מסוכן. אם הוא מנסה ללמד אותך תחום חדש ומוזר המכונה 'אמונה'
או 'השקפה', הוא מן הסתם עושה נפשות לאיזושהי אידאולוגיה מפוקפקת שנולדה זהלא מכבר, בדרך כלל ציונות קיצונית או אנטי–ציונות קיצונית. שמור מרחק. אם אתהחש צורך ללמוד מחשבה, עיין בשפת אמת בליל שבת. זכור שהגמרא לא הומצאהבבריסק, שהרב קוק לא גילה את ארץ ישראל, ושהחסידות אינה נחלתה הבלעדית של
חב"ד.
58
אקדמות ט״ו • מרחשוון תשס״ה
סוג אחר של רטוריקה אידאולוגית מסוכנת שגורה על פיהם של אלה שיזכירו לך ש"ישהרבה דרכי אמת ביהדות". דבר זה נכון אבל קרוב לוודאי שהם אינם הולכים באף אחתמהן. פתיחותם למראית עין מחפה לרוב על שכנוע עמוק ויהיר שהיהדות שאנו מכיריםפרימיטיבית, חשוכה, ופרובינציאלית וזקוקה נואשות להשפעתו המאירה של שיגיוןאינטלקטואלי שאופנתי כרגע באוניברסיטאות (והם ינסו לשכנע אותך שדווקא זה מהשהיהדות נועדה להיות מלכתחילה). בבחירה בין המבינים את היהדות אך נטו ממנה,
או אפילו ברחו, לבין המסלפים אותה, העדף תמיד את חברתם של הראשונים. בסופו
של דבר, מה שמשנה הוא מיקומו של העוגן.
יראת שמים אינה מתיישבת היטב עם אידאולוגיה ועם מי שצדיק בעיני עצמו. יראתשמים מצויה הרבה יותר בקרב אלה החיים בענוותנות בלי כל יומרות ושיש להם חושהומור. ענוותנות שכזאת מושרשת בידיעה שלאיש מאתנו אין קו ישיר לריבונו שלעולם ושהאמת והצדק הטהורים אינם מונחים בכיסנו. בסופו של דבר, גרסת היהדותהלא–שרירותית ביותר שיש לבן–אדם היא אותה גרסה שהיא, לכל הפחות, שלו עצמו.
בעבורך, מדובר בגרסה של חסידות פולין, בתוספת השפעות לכאן ולכאן בעקבותהחוויה האמריקאית והחוויה הישראלית; בעבור אחרים ייתכן שמדובר בדבר אחרלחלוטין. יש בעלי מסורת מחמירה יותר ויש שיפשפשו באילן היוחסין כמה וכמהדורות אחורה כדי למצוא גרסה אותנטית מספיק של היהדות כדי שיוכלו להזדהותעמה. אחרים ימצאו אותה כשיצטרפו לקהילה מתאימה. כל אדם מושך מעט אתהיהדות שהונחלה לו בכיוון שאליו מורה שורש נשמתו. אך אם ינסה להשביחה בעזרתתאוריה זו או אחרת יאבד את אותה הסגולה שמבטיחה ליהדות את נצחיותה — סגולת
היותה מסורה חיה ורציפה.
המתח שמוטבע בהוויה כחלק ממסורת חיה היה נהיר ומוחשי ליהודים כמו סביךוהורי–סביך מזה אלפי שנים. אני רוצה שגם אתה תחוש את המתח הזה. אך לא תצליחלקנות אותו לעצמך אלא אם כן תשקיע פרק זמן משמעותי ביהדות אינסטינקטיבית.
היום, למרבה הצער, הדבר נעשה קשה ביותר. אינני מעונין לשרטט תמונה רומנטיתשל עבר אגדי תמים, אך בימינו העוצמה והמכלול של החוויה היהודית שהיתה בעברנמוגה כמעט מכמה וכמה סיבות חמורות. נחשפת מוקדם מדי ליותר מדי תרבות זרה— כבר עכשיו קיימת סכנה שיהדות תהפוך לעוד בררת חיים שצריכה להישקל. העוגןאיננו כבד דיו והשרשראות אינן ארוכות דיין. אני חרד שאם תמשוך חזק מדי הן
תינתקנה.
מה תוכל לעשות כדי לתפוס את מקומך במצעד הדורות המפואר של מסורת היהדות?
אינני יכול שלא לומר זאת, קיים מצוות והיה נכון להקרבה בעבור עם ישראל. אבלאתה כבר רציני ודקדקן ובעוד שנים מעטות תהיה, בעזרת ה', חייל מסור. אז הרשה לי
להזכיר לך כמה דברים שפחות ברורים מאליהם.
קודם כל, שים לב לכל הפרטים הקטנים שנראים לך חסרי חשיבות (כפי שנראו ליכשהייתי בגילך): הניגונים, המבטאים, ה'וורטלעך', הבדיחות, ומיליון דברים אחרים.
יהדות ללא אידאולוגיה
59
לעתים דברים טריוויאליים–כביכול טומנים בחובם את המסרים העמוקים ביותר.
התייחס אליהם ברצינות ואולי, ביום מן הימים, הם יגלו את צפונותיהם (ואם חלק
ייעזבו בצד הדרך, אל תתייאש — זו דרך העולם).
בנוסף, למד הרבה גמרא. לימוד גמרא רציני הכרחי לכל גרסה אותנטית של יהדות:
השילוב, שכה מרכזי ביהדות, של דבקות בפרטי המסורת יחד עם עיון ביקורתי מדוקדקבאותם פרטים נובע במידה מרובה משקיעה בלימוד גמרא. לא קל למצוא לו תחליף.
אם לא תלמד גמרא באינטנסיביות, תמנע מעצמך את ענף לימוד התורה שהיה מוקדלמרצם האינטלקטואלי של אבותיך מדורי–דורות. אם תלמד גמרא בצורה שטחית,
תיעשה צר וקטנוני. ואולם אם תשקע בלימוד אינטנסיבי ועמוק, תפתֵח ענוותנות כלפיהישגיהם האדירים של דורות חכמים — בתקווה שתמצא את מקומך עמם — ותדע
מתי ללכת אחר הרהורי לבך ומתי לסור מהם.
לאחר שתהיה מעוגן היטב במורשת המונחלת לך, הכוללת ידע נרחב ומעמיק בש"ס,
תוכל לשוט ולמתוח את שרשראותיך ככל שיניחו לך. העולם גדוש פלאים — טובים,
רעים ומכוערים. סייר כמה שלבך חפץ וכמה שמחויבויותיך מאפשרות. למד להכיר
אותם מקרוב כבן–בית ומתוך פרישות כזר.
ולבסוף, המשך להיות מבקר עיקש ופיקח של תבונה מונחלת בדיוק כשם שהיו אבותיך,
אך תמיד הקפד לעשות זאת מתוך כבוד לאותם אבות ולא מתוך זלזול בהם.
בסופו של דבר, על אף פרצי הציניות המזדמנים שלי, המסר שברצוני להותיר לך נדושלגמרי והרי הוא לפניך: לעולם זכור שאמא ואני מעבירים לידיך גחלת לוחשת קטנהשקיבלנו מהורינו כפי שהם קיבלו אותה מהוריהם. אם תתעלם ממנה, אם תעמעםאותה, אם תשתטה איתה, היא תכבה. אך אם תשב לצדה ותטפח אותה בזהירות, אםתדע מתי להגן עליה בקנאות ומתי לתת לה אוויר, אם לעתים תתהלך בחורשה הקרובהותלקט עצים חסונים להסיקה — אזי גחלת קטנה זו לא רק תחמם ותאיר את לילות
החורף האפלים, אלא תהיה המורשת שתנחיל לילדיך כפי שהם ינחילוה לילדיהם.
