מעשה בנערה בת 18 ממדינת יוטה שהתכוננה לטכס המעבר המפורסם של התרבות בארצה, הלא הוא ה"פרום" הידוע. זמן מה לפני כן היתה באיזו חנות ושם ראתה בגד נפלא ביותר.
"ראיתי את השמלה כי חשבתי שהיא יפהפיה והערצתי את היופי של התרבות הזו", הסבירה לאחר זמן לINSIDER
אה, שכחתי. קוראים לה Keziah Daum . את הסיפור הזה אפשר לקרוא, בין השאר, כאן
אין שם תמונה של הנערה עם השמלה (ואולי עדיף שלא?) אבל כן כתוב שזו היתה שמלה כתומה אדומה.
לא רק שהיא לבשה את השמלה אלא שהיא ביצעה איתה איזו קידה סינית מסורתית, הצטלמה בתנוחה הזו, ופירסמה אותה (בטוויטר?).
ואז הגיעו התגובות. באלפיהן.
מתברר שקזיה פגעה בהמון רגשות סיניים או אחרים וניכסה לעצמה תרבות שאינה שלה, ולכן היא "גזענית בארון". אסור היה לה כנראה לקנות את השמלה, ללבוש אותה, להצטלם איתה ולפרסם אותה. זה לא שלה.
היו גם שתמכו בה, כמובן, וכן דעתי נוטה.
מדוע אני מביא את כל הסיפור המוזר הזה? מפני שזו דוגמא למה שמכנים היום "הכפיה הליברלית", וגם "רגישות יתר תרבותית". אם הסינים המציאו את השמלה הזו, אז מי שתלבש אותה גוזלת את התרבות הסינית העתיקה. היא מתחזה למה שהיא לא. אם היא מפרסמת את זה אז היא גזענית (?) חבויה.
ובכן:
מדוע זו גזענות ללבוש משהו שיפה בעיני? איך מגיעים מבחירת בגד להצהרה גזענית נגד תרבות, במיוחד כאשר הבחירה אינה מבקרת את הלבוש הסיני אלא חולקת מה שנקרא "המחמאה הכנה ביותר" כלומר חיקוי? (אימרה ידועה ולא מצאתי את בעליה בגוגל).
איני טוען שאי אפשר להבין את הגישה של המבקרים. דווקא כן. אבל הבנה זו מראה שהם, לדעתי כמובן, "משתגעים שגעון ארוך" כלשון הרמב"ם. הפרשנות שלהם למה שקזיה הנ"ל חושבת ומרגישה ומבטאת בהתנהגותה לא רק שגויה, לדעתי, אלא גם מבוססת על הנחות יסוד תרבותיות שגויות. הפגיעות (מלשון של להיות פגיע) היא סוג של רגישות יתר שמתקבל רושם שמחנכים לקראתה, באמריקה, אולי בישראל, אולי בכל מקום שיד הליברליזם הדורסני מגיעה.
האם מקומו של הסיפור הקטן הזה כאן אצלנו בפורום? ובכן... אולי אני מרשה לעצמי יותר מדי, אבל זו תופעה אחת מני רבות, שמצטרפת לקו, לגישה. גישה ממש לא בריאה (וכמובן צריך להסביר מדוע, אלא שהסבר כזה יהיה ארוך למדי).
אם מישהו מכין אוסף של סיפורים על רגישות יתר תרבותית ועל ליברליזם דורסני, אז הנה התרומה שלי לאוסף.
זכויות האדם המוצהרות בהצהרת העצמאות של אמריקה ידידתנו הגדולה ביותר וידידת האדם.
עוד "פאסט פורוורד" ואז מקבלים:
מאבק על זכויות שוות לשחורים.
הקפדה על שפה לא פוגענית. הפוליטיקלי קורקט.
ומכאן אל:
האשמה בניכוס תרבותי
משטרת המחשבות וליברליזם כופה, דורסני. (אפשר לקרוא על כך ב"מידה" אבל להזדרז כי רוצים לסגור את האתר הנפלא הזה).
כרגיל בתופעות אנושיות, יש השפעות ישירות ועקיפות ומתווכות. למרות שהעתקתי-הדבקתי את המאמר ממאקו, לא ממש עברתי עליו ורק ראיתי מלמעלה שהוא מקשר בין הפוליטיקלי קורקט להאשמות בניכוס.
תרשו לי להביע דעה אישית בלתי מנומקת בשלב זה: האשמות אלו נראות לי סרק.
חטאה של קזיה (איזו יופי של שם. חבל שלא השתמשתי בו מעיקרא=מלכתחילה) היה בניכוס תרבותי שלא מדעת.
חטאם של לוחמי הניכוס התרבותי (נגדו) הוא אבדן העיקר והתמקדות בטפל. וזה נכון לגבי הרבה תופעות מודרניות ופוסט מודרניות, כמו, למשל, סבלן של תרנגולות להטלה (שהן באמת סובלות) ועוד. עם זאת חוששני שבכך אני עלול לפרוץ את הנושא המסויים שממנו החל האשכול לעבר התופעה הכללית של חוסר מידתיות אצל השמאל הקיצוני ואצל הפוסט מודרניסטים. וכמו כל הצהרה גורפת, זו באה לבטא תחושה ואינה יכולה להיות מדוייקת.
(פותחים את הלינק, העתק הדבק לקובץ טקסט בחלונות, העתק הדבק מהקובץ שנוצר (שמוסיפים לו את הלינק) ישר לתוך "שלח תגובה" - לא תגובה "מהירה" הברירת-מחדלי - ושם על ידי קונטרול וי בלבד ואישור.
החוקים החדשים: אסור לענוד תכשיטים בהשראה אינדיאנית, אסור לקלוע צמות בשיער, אסור להתחפש לסיני בפורים ובטח שאסור לאכול סושי, כי זה מבזה את האסיאתיים. 2016 היא השנה בה "ניכוס תרבותי" הפך לדבר הגרוע ביותר שאדם יכול לעשות בעולם הפוליטיקלי קורקט. ואולי דווקא לרקוד כמו שחורים הופך אותנו לפחות גזענים?
נטע חוטר | מגזין mako | פורסם 18/02/16 15:37
לפני מספר חודשים החליטו באוניברסיטת אוטווה שבקנדה לבטל את שיעורי היוגה החינמיים שמהם נהנו הסטודנטים, ביניהם סטודנטים הסובלים מנכויות גופניות. הסיבה: מדובר ב"ניכוס תרבותי" – כלומר, גניבת קניין רוחני מהודו, שסבלה מדיכוי, קולוניאליזם ו"רצח עם תרבותי", בשביל שכמה חבר'ה לבנים יוכלו לעשות כלב מביט למטה ולחוש רוחניים. חודש לאחר מכן, באוברלין קולג' (אחת האוניברסיטאות היקרות בארה"ב), מחו סטודנטים על כך שבקפיטריה מוגש סושי. גם הפעם, הטיעון היה זהה: מדובר בלקיחת מאפיין מסורתי מהתרבות היפנית, שינויו כך שיתאים לאנשים מערביים והצגתו כ"אותנטי" באופן מזלזל ופוגעני. מעניין מה הם היו אומרים על סושי עם גבינת שמנת, סלמון צלוי וספייסי מיונז.
אז ברוכים הבאים לשנת הניכוס התרבותי, או באנגלית: Cultural Appropriation - המונח הסוציו-תרבותי הלוהט של 2016 (שהחליף את "חפצון" מהשנה שעברה). פירושו: אימוץ אלמנטים מתרבות שונה, לרוב מדוכאת ונחשלת, הוצאתם מהקשר, ניצולם ומסחור אינטנסיבי שלהם – והלכה למעשה, בריאת צורה נוספת של דיכוי. פירוש נוסף: פוליטיקלי קורקט שיצא לגמרי משליטה ובמסגרתו כולם נעלבים מהכל. אפשר להגיד שמדובר בצעד חברתי קריטי בדרך להענקת כבודן האבוד של תרבויות שהמערב דאג לסרס במשך שנים. אפשר גם להגיד שמדובר בזהירות יתר שמוציאה את הכיף מיותר מדי דברים.
יאק, תיקי דרקון של טומי הילפיגר
בואו נתחיל מההיגיון שבבסיס כל המגמה הזאת, הכוח שמניע את ההתנגדות לניכוס התרבותי. את ה"בלאקפייס" אתם כבר מכירים: פעם צביעת פנים לבנות בשחור הייתה מקובלת במגוון מופעים והצגות, והיום היא נחשבת לגזענות ולביזוי של תרבות אחרת. כש"מה קשור" עשו את זה בקליפ "איילון דרום" לא מזמן, כבר מעטים חשבו שזה מגניב. לאט לאט, הגישה הזאת מחלחלת למקומות נוספים, ויותר ויותר תרבויות מתנגדות לדרך שבה אנשים אחרים (בדרך כלל לבנים, עשירים ומיוחסים) נוגסים בהן מתי שמתחשק ומנכסים לעצמם את המאפיינים שלהן. הן טוענות שאימוץ אלמנטים אסתטיים מהתרבות ההודית או האפריקאית זה אולי דבר אופנתי, אבל המשמעות שלו היא גניבת מורשת ללא ניסיון אמיתי להבין אותה ובלי מתן קרדיט לתרבות שממנה היא נלקחה. לא לגיטימי להציג ברשתות אופנה שרשראות מלחמה אינדיאניות כי עבור אוכלוסיה שלמה מדובר באביזר דתי, ומאותה סיבה גם לא לגיטימי להציג .
אלו שנלחמים בניכוס התרבותי, מתעקשים שלכל אחד מהמהלכים הקטנים האלה יש משמעות רבה: הם מונעים גיוון תרבותי אמיתי ומשמרים סטריאוטיפים לא נכונים על קבוצות אוכלוסייה שלמות. כשקייטי פרי התחפשה באחד הקליפים שלה לגיישה וטענה שמדובר ב"הומאז' לנשים אסייאתיות", נשים אסייאתיות דווקא לא הרגישו שהיא מכבדת אותן וכינו את זה "יילופייס", על בסיס בלאקפייס. כלומר, פרי אולי טוענת שהיא עושה להן מחווה, אך למעשה מציגה דמות פסיבית, צייתנית, שתסבול כל התעללות ואחת שאוהבת "ללא תנאים" (זה גם שם השיר) ובכך מקבעת את הסטריאוטיפ.
ויש גם את כל הנושא של בורות. כלומר, אם אתה שואב השראה מתרבות מסוימת, לפחות תעשה את זה כמו שצריך ותיתן לה את הכבוד הראוי. נושא המט גאלה האחרון (הגאלה של מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק, אירוע מתוקשר ועמוס סלבס) היה "סין: מבעד למראה" – והכוכבות, כצפוי, התלבשו בהתאם. ובהתאם הכוונה לכל הסטריאוטיפים שעולים לכם בראש כשאתם חושבים על סין. נגיד - צ'ופסטיקים בשיער, תיקי דרקון של טומי הילפיגר וגם את ליידי גאגא, שהלכה בכלל על קימונו. כי סינים, יפנים, מה כבר ההבדל. היחידה שיצאה בסדר מכל העסק הזה הייתה ריהאנה, שפשוט הזמינה שמלה ממעצב סיני. כלומר, לא סתם התחפשה לסינית, אלא הפגינה כבוד לתרבות ונסמכה על מישהו שבאמת מייצג אותה.
גייז, הפסיקו להתנהג כמו נשים שחורות
הטיעונים שמאחורי ההתנגדות לניכוס תרבותי נכונים – הרי גם ב-2016 אמריקאים ישמחו לשבת במשרד ולקלוע זה לזה צמות, אבל יתקשו קצת יותר לקבל לעבודה אדם שחור – ועדיין, לפעמים הם מקצינים לכדי נודניקיות מוחלטת. קחו למשל את התגובה ההיסטרית של אנשים לקליפ של ביונסה וקולדפליי hymn for the week, אשר צולם בהודו ומציג אותה כמקום צבעוני וקסום. כלומר, כמו באלפי סרטים וסדרות אחרות, גם כאן העוני והנחשלות שחווים רבים במדינה מוצגים בצורה רומנטית וקסומה. ועדיין, מי שהקפיצה במיוחד את אנשי הפוליטיקלי קורקט הייתה התלבושת ההודית שביונסה לבשה בקליפ, כולל הטיקה המסורתית. במילים אחרות: אנשים לבנים מתעצבנים על אישה שחורה שלובשת בגדים של הודים.
וזאת לא רק הטיקה, או הודו. בארה"ב, אם את לא אפרו אמריקאית, הסתובבות עם צמות בשיער או כל פריזורה אחרת שנחשבת ל"סגנון שיער שחור", מוגדרת כניכוס תרבותי, כפי שחוותה לאחרונה על בשרה קיילי ג'נר, שחטפה אש לאחר העלתה לאינסטגרם תמונה עם צמות בשיער. אגב, במדינות רבות בארצות הברית גם לא תמצאו יותר ילדים שמתחפשים בהאלווין ליפנית או למקסיקני, פשוט כי זה כבר לא פוליטיקלי קורקט, וגם סתם לחבוש סומבררו היתולי באיזה קאג פארטי בקולג' לא יעבור בשקט. דוגמה קיצונית במיוחד התרחשה במרץ האחרון, כשסטודנטים בבריטניה העבירו עצומה הקוראת לגייז כי מדובר בניכוס תרבותי. ואז מה אם שניהם מיעוטים מדוכאים ואם לכל אחד יש את הזכות להרגיש כמו אישה שחורה.
ביקורת חריפה נשמעה גם על מיילי סיירוס לאחר טקס פרסי המוזיקה של MTVב-2013, שבו העיזה לעלות על הבמה ולעשות טוורקינג, כלומר לנכס לעצמה "ריקוד של שחורים". גם להצהיר על עצמה כי מבפנים היא מרגישה כמו ליל קים ושהיא אוהבת מוזיקה "מהשכונה" לא ממש עזר, ורק גרם לשחורים רבים לתהות לאיזה שכונה היא בדיוק מתכוונת, הרי מדובר בנערה לבנה עשירה מטנסי. אפרו אמריקנים שנפגעו מסיירוס טענו שלא מדובר במחווה, אלא בחיקוי וביזוי, ושמיילי חמסה מאפיין של תרבות שחורה וקיבלה את כל הפוקוס על הריקוד בזמן שהרקדנים שלה, השחורים באמת, נותרו ברקע. המחמירים אפילו טוענים שלאנשים לבנים אסור לעשות היפ הופ, כי זאת מוזיקה שנולדה ממצוקות של שחורים בגטאות ואנשים לבנים עלולים לבזות אותה.
מיילי סיירוס קודם היא עשתה טוורקינג, ואז הגיעו הצמות. מיילי סיירוס | צילום: Splashnews, splash news
וזה הזמן לתהות – יכול להיות שכל העסק הזה יצא מפרופורציה? האם אנחנו, בישראל, אמורים להפסיק לאכול חומוס או להפסיק לקלל בערבית? ואיך בכלל נבדיל בין מה שלנו ושל אחרים? במצב כזה, חצי מהמסעדות בעיר אמורות להיסגר. תרבות היא דבר נזיל ואורגני שמשתנה מדקה לדקה, גם תרבויות מסורתיות הן ניכוס של תרבויות מסורתיות שלפניהן, ואי אפשר לנכס אותן כי הן לא שייכות לאף אחד. לאכול פסטה זה לא לנכס תרבות איטלקית כי המקור שלה הוא בכלל בסין, וגם מסעדה מקסיקנית קוריאנית שמופעלת על ידי ישראלים לא באמת מנכסת שום דבר.
צריך להבדיל גם בין ניכוס להשראה. איך תרבות אמורה להתפתח אם היא לא לומדת ומושפעת מהסביבה? אם כולנו נישאר בתחומי הגזע והתרבות שאליהם נולדנו, אנחנו פשוט ניתקע במקום. קולינרית, אופנתית, תרבותית ואינטלקטואלית. אנחנו חיים בעולם של מהגרים ושל פליטים ובעיקר של אינטרנט. אין שום אפשרות לשמירה על גבולות סטריליים בין אנשים, זה רק יגביר את החשדנות והגזענות.
דיברנו כבר על איך הפוליטיקלי קורקט מגביל, במקרים רבים, את חופש הביטוי. עם הניכוס התרבותי, מתברר שזה גם כולל גם את החופש ליצור, להתלבש או סתם לדבר כמו נשים שחורות אם אתה גיי. הסטודנטים בארה"ב, נושאי הדגל הקיצוניים ביותר של הפוליטיקלי קורקט, לא יכולים לשמוע מוזיקה או לאכול משהו בלי לחשוב האם זה תקין פוליטית או שאולי יש כאן סיבה למחאה ומשבר זהות. יש להם אפילו שמסייע להם להיות "פודיז" בלי ניכוס תרבותי, שכולל עצות כמו "אל תחפש משהו 'אקזוטי' או 'אותנטי'". אלוהים אדירים, תפסיקו לעשות עניין, אתם משלמים 46 אלף דולר לשנה לאוניברסיטה יוקרתית וסבא שלכם החזיק עבדים – הנודלס האלה לא יהפכו אתכם לחסרי רגישות.
כמו כל דבר, גם לניכוס התרבותי יש גרעין נכון וטוב, אבל כזה שיצא לגמרי משליטה והפך מתופעה חברתית שמנסה לתקן לתופעה שבעיקר מגבילה, ממשטרת ומבדלת. במקום לשמור על כבודן של תרבויות אחרות, ללמוד ולהתפתח מהן, היא מרחיקה אנשים מודעים ונאורים שסתם לא בא להם להיות גזענים. וחבל, כי אמנם אף אחד לא צריך להופיע עם בלאקפייס - אבל אם יש משהו שיכול לעזור, להרגיע ולשפר את חיי כולם, מכל גזע או מגזר, זה אימון יוגה טוב. וסושי.
נשלח ב-3/5/2018 14:55
ירוחםשמ כתב:
אביה הרוחני של הליברליזם הוא זאן זאק רוסו- והוא כותב כמצווה הראשונה "אינני מסכים למילה מדברייך אך אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם ."
בא נבדוק היום את האמירה הזו עד כמה היא מיושמת אצל הליברלים. בכל מקום שהם מפסידים בבחירות. מלחמות אש וגפרית. מספיק לראות את בטאון הליברליזם הארץ" איך מתיחסים לדעות אחרות.
ומה זה שייך לתופעת הניכוס התרבותי ?
נשלח ב-3/5/2018 14:45
מיימוני המאמר במאקו על הניכוס התרבותי שנובע מתופעת התקינות הפוליטית מבהיר היטב לאן הידרדרה התקינות הפוליטית. (הדרך לגהינום רצופה בכוונות טובות ....) הלינק לא עובד אבל ניתן להקיש בגוגל : "ניכוס תרבותי" והמאמר במאקו יופיע ראשון.
תוקן על ידי אפריםבן ב- 03/05/2018 14:52:44
נשלח ב-3/5/2018 14:40
מיימוני כתב:
אפרים
יפה שאלת. לכן כתבתי "ליברליות דורסנית". זו הקצנה בליברליזם, ובהחלט אפשר לטעון שזה כבר חרג מן העקרון היסודי של זכות הפרט למה שירצה כל עוד אינו פוגע בזולתו. הבעיה, עד כמה שייראה לי, היא הרחבה עצומה של "פוגע בזולת".
מתייחס לאשה בתור אשה, למשל, זו פגיעה על רקע מגדרי.
חושב על מישהו משהו לא טוב - זו עבירה של פגיעה, למרות שמאומה מזה לא יצא מפיו.
להשתמש בלבוש מסורתי של תרבות אחרת - זו גזילה תרבותית.
ועוד ועוד.
אם כן אפשר שזו התשובה לשאלתך, וסייעת בשאלה זו להסביר ולהגדיר מה בין ליברליזם דורסני לבין ליברליזם מיסודו של מיל, למשל. הרחבה של "פגיעה בזולת".
מיימוני,תופעת ה"ניכוס התרבותי" לא נובעת מליברליות דורסנית אלא מתופעת ה"פוליטיקלי קורקט " שנובע מדעות מרקסיסטיות שהשתבשו ולא מליברליות יתר. תקרא קצת יותר על ההיסטוריה של הרעיונות.
מה פשר "פוליטיקלי קורקט"?
על הקמפיין של דונלד טראמפ הדגים נאמר שהוא העמיד בסימן שאלה ואף שבר המון מוסכמות וכללים בפוליטיקה והחברה האמריקאית. כשניצח טראמפ אמרו מומחים רבים שתם עידן הפוליטיקלי קורקט.
אבל מה זה פוליטיקלי קורקט?
פוליטיקלי קורקט (Politically correct), בעברית "תקינות פוליטית" (Political correctness), הוא שם של גישה שבה נמנעים משימוש בביטויים מפלים ומעליבים, כלפי אוכלוסיות בחברה. המושג הוא אמריקאי, שכן ההבדלים בין בני אדם בחברה האמריקאית בוטאו בעבר לא פעם במילים פוגעניות ומעליבות, או כפי שמדעני חברה יכנו זאת "מילים שאינן תקינות פוליטית".
כמובן שהנוהג הזה זכה למקבילים גם במדינות אחרות, מעט גם בישראל.
במסגרת התקינות הפוליטית, הפוליטיקלי קורקטנס, נוהגים לכתוב ולהשתמש בתקשורת בביטויים שאינם פוגעניים, במקום במילים מעליבות. "אפרו-אמריקאי" החליף את "כושי" ואת "ניגר" המעליבים. אפילו באקדמיה ואפילו לא כדי לציין אמירה שלילית ופוגענית של אחר, לא נוהגים לומר את כינוי הגנאי nigger. במקומו נהוג לומר "The N word" וכולם יודעים מהי המילה.
זה כל כך מושרש באמריקה, עד כדי כך שבתחנות רדיו וטלוויזיה בארצות הברית לא נוהגים גם להציג שירים, מחזות או טקסטים שבהם משובצים ביטויים שאינן תקינים פוליטית, אפילו אם הם נאמרים במחאה וכנגד. כך למשל לא ישודרו ברדיו שירים כמו "אישה היא הכושי של העולם" (Woman Is the Nigger of the World), שכתב ג'ון לנון, זאת על אף שכוונתו הייתה דווקא למחות נגד היחס לנשים בהיסטוריה ועל השובניזם הגברי הנהוג בעולם.
באופן דומה החליף הביטוי "אמריקאים-ילידים" במקום "אינדיאנים". מבוגרים מכונים בארצות הברית "מבוגרים" או "קשישים" ולא "זקנים". נשים מתקדמות אומרות "בן זוגי" במקום "בעלי". מי שפעם כונו בכינוי המעליב "מפגרים" הם היום "מאותגרים שכלית" וכך הלאה. "
נשלח ב-3/5/2018 11:35
אביה הרוחני של הליברליזם הוא זאן זאק רוסו- והוא כותב כמצווה הראשונה "אינני מסכים למילה מדברייך אך אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם ."
בא נבדוק היום את האמירה הזו עד כמה היא מיושמת אצל הליברלים. בכל מקום שהם מפסידים בבחירות. מלחמות אש וגפרית. מספיק לראות את בטאון הליברליזם הארץ" איך מתיחסים לדעות אחרות.
נשלח ב-2/5/2018 22:58
אפרים
יפה שאלת. לכן כתבתי "ליברליות דורסנית". זו הקצנה בליברליזם, ובהחלט אפשר לטעון שזה כבר חרג מן העקרון היסודי של זכות הפרט למה שירצה כל עוד אינו פוגע בזולתו. הבעיה, עד כמה שייראה לי, היא הרחבה עצומה של "פוגע בזולת".
מתייחס לאשה בתור אשה, למשל, זו פגיעה על רקע מגדרי.
חושב על מישהו משהו לא טוב - זו עבירה של פגיעה, למרות שמאומה מזה לא יצא מפיו.
להשתמש בלבוש מסורתי של תרבות אחרת - זו גזילה תרבותית.
ועוד ועוד.
אם כן אפשר שזו התשובה לשאלתך, וסייעת בשאלה זו להסביר ולהגדיר מה בין ליברליזם דורסני לבין ליברליזם מיסודו של מיל, למשל. הרחבה של "פגיעה בזולת".
מיימוני ,הרי הליברליות דוגלת בחופש הפרט. הסיפור שהבאת נוגד בפירוש את עיקרון חופש הפרט (ללבוש מה שהוא רוצה.) אז איך אתה יכול לטעון שזה נובע מליברליות?
נשלח ב-2/5/2018 18:23
ירוחמ הציג עמדה דומה לשלי אם כי עשה זאת בצורה קיצונית למדי תוך השוואת הגישה הליברלית דורסנית לדת בחוסר הסובלנות שלה. תודה לו.
נשלח ב-2/5/2018 18:20
אפרים
תודה על הרצון הטוב. איני מצליח בינתים לקשר בין מה שכתבת אתה למה שכתבתי אני ושמא זה בגלל שלא הסברתי עצמי היטב. אבהיר: כאשר קראתי את הסיפור הקטנטן והמשעשע הזה בעיני וחשבתי להביאו הלום, לא הייתי מודע לתפוצה הרבה של התופעה הזו. כלומר, לא התופעה של ניכוס תרבותי אלא התופעה של הכרזה על המונח הזה והצגתו כעבירה חמורה (לא ברור על אלו כללים). חשבתי לתומי שזה משעשע ושגיליתי את אמריקה ואשתף בכך את חברי ורעי כאן.
אנסה שוב.
א. מעשה בנערה אמריקאית שבחרה לה שמלה יפה מתרבות אחרת עבור טכס מעבר. היא לבשה את השמלה-גלימה, צילמה את עצמה, ביצעה איזו קידה מהסוג הסיני עם הגלימה, ואפילו פירסמה זאת בטוויטר שלה.
ב. היות שהיא אמריקאית (אולי אפילו יהודיה? עם שם כמו דאום?) ולא סינית, הועלתה נגדה הטענה שהיא גזלה באיזה אופן את התרבות הסינית ואת הנציגים הלגיטימיים שלה (כך הבנתי). מעשה הגזילה הזה נקרא "ניכוס תרבותי".
ג. "ניכוס" במובן שאני לוקח לעצמי משהו שאינו שלי, שלא עמלתי עליו, ואני מציג זאת כאילו זה היה שלי ואולי אפילו פרי יצירתי.
"תרבותי" כי הניכוס אינו של דבר שבממון אלא של רעיון או סמל מתחום שמזוהה אצלנו כ"תרבות".
ד. לדעתי זוהי רגישות יתר למותר ואסור בצורות התנהגות אנושיות, תוך חלוקת העולם לתרבויות, ותביעה לאסור על מי שאינו בן תרבות מסויימת לאמץ לו סמלים וטכסים מתוכה.
קשה לי מאד להבין איך אפשר להשתית ולהצדיק טענות כאלו. גם השימוש שלי במונח "גזל" בסעיף הקודם אינו בא להצדיק את השימוש המוזר הזה בעיני אלא לצטט.
ה. קישרתי בין רגישות היתר הזו לבין הנטיה למה שאפשר לכנות "ליברליות יתר". הליברליות המוגזמת הזו הופכת לדורסנית, בכך שבשם הליברליות וזכויות האדם והדמוקרטיה מתחוללים מעשי כפיה.
יש לכך דוגמאות שונות, שהן מצחיקות אבל יותר מכך מסוכנות. כך היא משטרת המחשבות שלפי מאמרים מסויימים (של אלו שמשתייכים לצד השני של המפה התרבותית, כלומר ימין ושמרנים דתיים). כך האיסור להתייחס למגדר כתכונה פיזיקלית וביולוגית ועוד ועוד.
באשר למה שכתבת אתה -
הניכוס התרבותי, אם יש תופעה כזו או תופעה שאפשר לכנותה כך, אינה נובעת מן הליברליות הקיצונית שהזכרתי בסעיף ה. מה שאני טוען הוא שהעיסוק בכתבי אישום נגד אלו שנאשמים בניכוס תרבותי, העיסוק הזה הוא חלק מן הליברליות הדורסנית. בדוגמא של קזיה, לקחת את בחירתה בשמלה מתרבות זרה כנושא לביקורת הוא השימוש באשמה של "ניכוס תרבותי" במקום שאין כזה דבר - עד שממציאים אותו. (האם אפשר להשתמש במונח שהמצאתי? שמישהו המציא? ודאי שכן. אין בעלות מילונית. השאלה היא אם יש תוכן משמעותי ולא פסול להתעסקות כזו).
אשר לחופש הביטוי, אני ודאי מסכים לכל מה שכתבת על השימוש המסוכן בפירסום ובמילים. אולם הליברליזם הדורסני אפשר שהתפתח מתוך הליברליזם, אבל הוא שונה ממנו לרעה.
נשלח ב-2/5/2018 16:29
אתה מערבב בין שני נושאים וגם טועה לגבי שניהם.
הנושא של הפוסט הוא ניכוס תרבותי. האם ניכוס תרבותי נובע מליברליות יתר ? לא. ניכוס תרבותי נובע מפוליטיקה של זהויות שאינה נובעת מליברליות יתרה אלא להפך שהרי ליברליות דוגלת בחופש הפרט וניכוס תרבות מהווה אנטיתזה לחופש הפרט .( וכידוע גם הדת לא נותנת חופש לפרט לנהוג כרצונו ולכן מי שצוחק על התגובות של הסינים לשמלה הסינית שלבשה האמריקאית מיוטה שיסתכל קודם כל בפרצופו הניבט אליו במראה .)
נושא שני שהעלית (שכאמור אינו קשור בכלל לנושא האשכול ) הוא הסובלנות בליברליות.
ניקח את עיקרון חופש הביטוי לדוגמה
חופש הביטוי הוא רעיון ליברלי חשוב אבל אין זאת אומרת שאתה יכול לצעוק : "אש" בתוך אולם קולנוע צפוף. כלומר גם לעיקרון של חופש הביטוי יש גבולות הגיוניים. . כך גם לליברליות יש הגבלות משלה ולכן זאת טעות חמורה לומר שליברליות וסובלנות הולכות תמיד תמיד ביחד.
תוקן על ידי אפריםבן ב- 02/05/2018 16:30:39
נשלח ב-2/5/2018 14:57
ועל כך הדיון. הליברליות הפכה. לליברליזם. כלומר הפכה לדת. לדת אלימה ביותר ולא סובלנית בצורה קיצונית. וזה להפך מעיקרי הדת שלה הסובלנות כלפי דתות אחרות. הדת היהודית והמוסלמית. הסובלנות אינן מעיקרי הדת.
נשלח ב-2/5/2018 12:29
שוב הגמל לא רואה את דבשתו.
הניכוס התרבותי לא נובע מליברליזם אלא להפך מדובר פה על ביצור חומות. כל מי שפורץ את החומות נחשב כופר.
מעמד קדוש
הצורה החזקה ביותר של ביצור החומות היא הדת. כשאמונות מסוימות נחשבות למקודשות, מציבים אותן מעבר לספק. פקפוק באמונות האלה נחשב לכפירה. ההאשמה בניכוס תרבותי היא גרסה חילונית להאשמה בכפירה. זו ההתעקשות שאמונות ודימויים מסוימים הם חשובים לתרבויות מסוימות עד כדי כך שאין להרשות לאחרים לנכס אותם. ההאשמה הזאת עולה בבירור באופן הבולט ביותר בפולמוס על הציור " Casket" של שוץ.....
נשלח ב-1/5/2018 12:41
לעצם הנושא, הוא חדש עבורי. ראיתי בו חלק ממה שכיניתי (ומסתבר שכבר ראיתי את שימוש הלשון הזה) "ליברליזם דורסני". עכשו מתברר מדבריכם, מואדיב וירוחם, שזו כבר תופעה שיש לה שם משלה...
אמנם קשה להבין את זה. האם ההנחה היא שיש זכויות יוצרים לאומיות?
אכן בתגובות לסיפור של קזיה יש מי שכתב נגד התוקפים והמבקרים על הגניבה התרבותית: למה אתם משתמשים באינטרנט כאשר זו המצאה מערבית? (היה ויכוח אם זה בריטי או אמריקני).
האם הזכויות האלו הן על סמלים או גם על רעיונות, פטנטים, טכנולוגיה עתיקה (גלגל, אש) וחדשה (אינטרנט), או אפילו על משהו כמו שימוש בשפה? האם מותר לי להשתמש באנגלית או בעברית? (באמת, יש כאלו מן החרדים הקיצוניים שנמנעים מלהשתמש בשפה של אליעזר בן יהודה. אולי הם אלו שגילו את הניכוס התרבותי ונזהרו ממנו? סמיילי).