בדעת הרמב"ם מקובל לומר שלא רק שמותר לחקור במציאות הבורא אלא זו גם חובה וזהו גדר האמונה , וכמו שמשמע מספר המורה ששם הרמב"ם סותר את דעת אריסטו שהעולם קדמון ומוכיח שהעולם נברא ע"י בורא
ושם הרמב"ם חוקר בדרך לוגית האם העולם קדמון או נברא.
וכן משמע מדברי הרמב"ם בהלכות ע"ז פ"א ה"ג ששם מתאר איך הכיר אברהם אבינו את בוראו וז"ל "עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה וידע שיש שם אלוה אחד"
אמנם יש להתבונן לכאורה כל יסוד של חקירה לוגית מבוססת על הטלת ספק בדבר הנחקר ובנדון דידן הרוצה לחקור במציאות הבורא שורש ויסוד החקירה שלו צד אחד יש בורא לעלם או מאידך אין בורא
והרמב"ם בהלכות ע"ז פ"ב ה"ג: "כל הלאוין האלו בענין אחד הן והוא שלא יפנה אחר עבודת כוכבים וכל הנפנה אחריה בדרך שהוא עושה בו מעשה הרי זה לוקה ולא עבודת כוכבים בלבד הוא שאסור להפנות אחריה במחשבה אלא כל מחשבה שהוא גורם לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה מוזהרין אנו שלא להעלותה על לבנו ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונמשך אחר הרהורי הלב מפני שדעתו של אדם קצרה ולא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו כיצד פעמים יתור אחר עבודת כוכבים ופעמים יחשוב ביחוד הבורא שמא הוא שמא אינו מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור ופעמים בנבואה שמא היא אמת שמא היא אינה ופעמים בתורה שמא היא מן השמים שמא אינה ואינו יודע המדות שידין בהן עד שידע האמת על בוריו ונמצא יוצא לידי מינות ועל ענין זה הזהירה תורה ונאמר בה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים כלומר לא ימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וידמה שמחשבתו משגת האמת כך אמרו חכמים אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם זו זנות ולאו זה אע"פ שהוא גורם לאדם לטרדו מן העולם הבא אין בו מלקות
ומבואר שהרמב"ם אוסר אפילו לעלות על הדעת אפילו במחשבה ספק ביחוד הבורא כ"ש וק"ו שאסור לחקור במציאות הבורא.
לכן נראה לי שוודאי לדעת הרמב"ם אסור לחקור במציאות הבורא ואפילו לעלות על הדעת במחשבה הדבר אסור ועובר על לאוו מהתורה של "ולא תתורו אחרי ללבכם" ומה שהרמב"ם עצמו כביכול חוקר בספר המורה נראה ליישב שכל חקירת הרמב"ם היא לא לבסס האמונה על השכל והגיון אלא להראות שהשכל וההגיון לא סותר את האמונה או במילים אחרות השכל וההיגיון הם לא הסיבה לאמונה אלא דבר שמתיישב ומסייע לאמונה ולא סותר אותה . וזה מה שכותב הרמב"ם בהקדמה למורה שכל כוונתו להראות שאין סת
ומה שכתב הרמב"ם על אברהם אבינו שהשיג האמונה בבורא מכוח תבונתו צ"ל שזה קודם מתן תורה
לסיכום הדברים יוצא מדברינו:
אסור לחקור במציאות הבורא לצורך ביסוס האמונה כיון שעצם מצב של הטלת ספק באמונה הוא איסור מדאוריתא של "לא תתורו אחרי לבבכם" וטעם האיסור "לפי שלא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו ואם ימשך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם".
מותר לחקור איך השכל והגיון מתיישב עם האמונה כי אף שהאמונה ביסודה היא לא דבר שמבוסס על השכל וההיגיון מ"מ היא גם לא סותרת אותה והיא אמורה להתיישב איתו
כך נראה לי בישוב בדעת הרמב"ם
אשמח לשמוע את דעת חכמי הפורום בזה.
נ.ב - לכאורה היה מקום ליישב בדרך אחרת שמה שכתב הרמב"ם בהלכות ע"ז שאסור לחקור זה למי שלא בקי בדרכי החקירה וההיגיון, אבל לחכמים שבקיים בזה מותר לחקור וזה פירוש דברי המשנה "ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו" שלדעת הרמב"ם מעשה מרכבה זה חכמת המטפיזיקה ואפשר שקצת משמע כן מדברי הרמב"ם שכתב בטעם האיסור "לפי שלא כל הדעות יכולין להשיג האמת על בוריו"
ולכן גם אברהם אבינו יכל לבסס את האמונה על שכלו
אמנם לדעתי אין ליישב כך מכמה סיבות . וסיבה אחת המנה שהרי המשך המשנה שם "כל המסתכל בארבעה דברים, ראוי לו כאילו לא בא לעולם, מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור" שהם המקור לדברי הרמב"ם בהלכות ע"ז שאסור לעלות על הדעת ספק באחדות ה' ומשמע שזה לא בכלל מעשה מרכבה וזה אסור לכל גם לחכמים הגדולים
ובאמת לפי הרמב"ם צ"ל שההבדל בין מעשי מרכבה לבין להסתכל בארבעה דברים זה בתכלית החקירה האם היא לבירור האמונה ואז היא אסורה או ליישב האמונה אם ההגיון שזה בכלל מעשה מרכבה שמותר
תוקן על ידי mishtadel1 ב- 15/06/2018 00:24:11
