שיקולים אידולגיים ומחשבתיים בפסיקת ההלכה

האם אין בעייתיות בכך שאתה כביכול מגדיר מטרה  ואח"כ מנסה להתאים לה גדרים הלכתיים ואז אין כאן באמת בירור אמיתי של הדין ?

ישנה דינים כמו התרת עגונות שבהם נראה שמוסכם שיש לנהוג כך שאנחנו מראש רוצים להתיר את העגונה וזו המטרה ולכן אנחנו מחפשים איך מבחינה הלכתית יש להתיר אותה  (ולא חוקרים במחשבה קרה האם לפי ההלכה היא מותרת או לא)

השאלה האם זה באמת היוצא דופן או שבכל פסיקת הלכה יש נטייה אצל הפוסק לפסוק לפי קו מחשבתי שקיים אצלו?

האם שבית הלל ובית שמאי נחלקו , האם בית הלל מראש נטו מבחינה מחשבתית להקל ובית שמאי נטו  מראש מבחינה מחשבתית להחמיר ולכן ממילא אלו הקלו ואלו החמירו

או ששניהם ניסו לברר את האמת ההלכתית  רק לבית הלל יצא בדרך כלל להקל כי שורש נשמתם ממידת החסד ובירור האמת במידת החסד מחייב להקל ,ובית שמאי שורש נשמתם במידת הדין והאמת שיוצאת ממידת הדין מחייבת להחמיר.. כלומר שנטיית הלב היא מציאות נפשית ולא מציאות  בחירית .

הנראה לענ"ד שנטיית הלב הנפשית קיימת בכל פסיקה של פוסק, ככל שהאדם הוא יותר גדול נטיית הלב היא יותר אמיתית והיא עצמה התורה "תורה דילה היא - בתחילה היא נקראת תורת השם ומשלמדה וגרסה היא נקראת תורתו" (קידושין לב,ב ורש"י שם) ומימלא נוצר אצלו בנפש נטיית הלב שהיא עצמה  דעת התורה.

הבעיה מתחילה כאשר יש רצונות חיצוניים כגון  להתאים את התורה לקידמה או למוסר הומאני ואז השיקוליים האלו מטים את ההלכה להקל או במקרים  שיש נטייה לחומורות יתרות שנובעים משיקוליים חיצוניים במקום שאין נכון מהדין להחמיר

לגבי  הומאים אני רואה שיש כאן עוד בעיה בנוסף לעיוות הפסיקה כדי להתאים אותה לאידולגיה , והיא עצם האידולגיה שמשכב זכר אין איתה בעיה מוסרית (ומימלא מבחינה ערכית  יש לנסות למצוא התרים לתופעה)

והרי חז"ל ראו בתופעה של משכב זכר כתופעה של קילקול  מוסרי שהיה סיבה למבול ולהפיכת סדום ובכל ספרי החכמים ראו בתופעה זו קילקול מוסרי גדול (ולא כמו שכתב מיימוני  שהוא שריד היסטורי בגלל שחד מיניות היתה קשורה לתופעות אחרות אסורות למשל, בעבודה זרה), ואפילו המוסר האנושי שלא קשור לתורה ראה בתופעה זו קילקול מוסרי ואסר על משכב זכר, ורק בעשרות שנים אחרונות בשטיפת מוח הצליחו לגרום לשנות את הדעה שאין בעיה מוסרית במשכב זכר , והוא כחלק מאידאולגיה כללית רחבה יותר שאיש הישר בעינו יעשה והכל מוסרי כל עוד  אינך מזיק לאחר .

ולכן לא רק שאין לנסות למצוא התרים לתופעה זו אלא יש להלחם בה ככל האפשר כתופעה בלתי מוסרית .

לעצם ההתמודדות של אדם שיש לו נטיה כזו עם הנטייה שלו, ודאי שזה לא דבר פשוט  ושיש עליו רחמנות גדולה ואין הכל שווים בזה שיש מי שעורר את יצרו לזה ויש מי שיצר זה טבוע מתולדתו (ויש היום מחקרים שרוב בני האדם גם אלה שמגדירים עצמם שאינם בעלי נטייה יש להם נטייה ומשיכה  לשני המינים בכח רק שאצל כל אדם זה ביחס שונה ורוב בני האדם לא מוצאים לפעול את הנטייה הזו) וכמו שיש רחמנות גדולה על אדם שיש לו נטייה בטבעו לרצוח או לגנוב או כמו שיש רחמנות על אדם שיש בו מום גופני שהוא נכה או אילם  , ולכן גם אם אדם נכשל בעון זה אין לפסול אותו כמו כל אדם שחטא וכל אדם עם ההתמודדות שלו, אבל זה שיש רחמנות ואמפטיה כלפי אדם כזה לא אמורה לגרום להתיר קילקול מוסרי בגלל זה.