חיי חברה מוסיפים לעוצמת חוית כל יחיד כהבדל בין משורר יחיד ושירת מקהלה.
אך לרוב, מנוצל השיוך החברתי לרעה כתחליף לחיי האדם עם אלוקיו [למפחד מהגדרה זאת, ייאמר "עם עצמו"].
שאיפת חיי האדם היא לחיי חברה. "חברה" לאו דוקא במובן של חברת אנוש אלא חברת המציאות.
חיי האדם: חיבור למציאות שמחוצה לו. רצונו להעצים את עצמותו החווה ולהצמיחה בחיבורו למציאות.
חלק המציאות עליו יתמקד לחוות, תלוי בבחירתו. יש בוחר לחוות את המציאות בכללות ללא התקשרות מסוימת אלא עם כלל הווה [השם]. יש בוחר לחיות בחיק הטבע ויש מתחבר לבעלי חיים [כמואס בחברת אנוש שכתב: "הבהמות חבריי כי חבריי בהמות"].
לרוב בוחר האדם להעצים את חויותיו בחברת אנוש הקרובה לנפשו. יש בוחר לדעת את החברה [סקרן חדשות] ויש בוחר להוודע לחברה, יש בוחר לרחם על החברה ויש בוחר להרחם מהחברה, יש בוחר לשלוט על החברה ויש בוחר לשרת את החברה, יש בוחר לאהוב את החברה ויש בוחר להאהב מהחברה.
כללית, בוחר האדם בחיי חברה מגוונים עם נטיה לגוון בו מוצא את מירב הסיכויים להצלחתו.
לא להיות האדם לבדו; ניתנה לו עזר.
לבדוק את רעיונותיו ולהרחיב את חויותיו; ניתנה לו החברה על בניה.
זה לגבי הרחבת החויות. אך יצירת החויות אפשרית רק בידיעתו הוא. מתוך חיקוי לא ישיג אלא הצגה.
חיי חברה מוצלחים אינם נובעים מהתעניינות בלתי כנה בעניני הזולת או בשיתוף חויות שאין בהם ענין כשלעצמם. אלו רק בונים תדמית של חויה משותפת.
חיי חברה הם בדברים שיש בהם ענין משותף. מיטב חיי החברה נובעים מהדדיות בהתרחקות קיצונית מניצול. מתוך כך נוצרים רוח טובה, כבוד הדדי ואהבה.
מרבית האנושות מורכבת מגולמי אדם, מעוצבי דעת קהל המתוכנתים מדוברי החברה מפגיני שפע בטחון עצמי. אין ישרותם מבוגרת עד כדי גישה למחקר אמת, מחשש למסקנות שיחייבו שינויי דעות קדומות.
אדרבה, הם מזייפים את האחד כפול אחד כדי להצדיק תוצאות מוסכמות מראש. יש מהם נגשים לדיון שטחי לחפות על כיוונם החברתי או כדי להעביר זמן. לגבם התפתחות החשיבה היא ככל תורה ומכשיר העומד לשירות אמונותיהם וכפירותיהם. מעטים הם המוכנים ומוכנעים למתחייב מדיון אמת עד כדי שינוי דרכיהם.
בנקודה זו ש"האדם עומד מול אלוקיו" אין חולק. יתר על כן, גם על משפט כזה "מי שהנך עומד מולו הוא אלוקיך" לא יהיה חולק.
אך הפרופ' לייבוביץ השאיר את זה ככה ובמקום להבהיר את מהות האלוקות הכניסו עמוק לחור שחור תודעתי שלא ניתן להוציא ממנו מאומה ["רצייה פנימית"] וכאן הבהירו והבהירו ועדיין הרוב עובדים את אלוקי לייבוביץ וכו'.
[אך, רב_הרי, נא כאשר מזדמן נושא שלא שייך לאשכול, נא לחפש להגיב עליו בנושא המתאים לו ולהתחיל בציטוט מהאשכול ממנו נלקחו הדברים. ייש"כ!]
נשלח ב-24/10/2003 12:54
ווטו, נהניתי ממשפטי הפתיחה שלך -
חיי חברה מוסיפים לעוצמת חוית כל יחיד כהבדל בין משורר יחיד ושירת מקהלה.
אך לרוב, מנוצל השיוך החברתי לרעה כתחליף לחיי האדם עם אלוקיו [למפחד מהגדרה זאת, ייאמר "עם עצמו"].
מהשמפט האחרון "נשמע" צליל של השקפת לייבוביץ על אלוקים והבהרת בעבר שאינך מסכים לו!!
נשלח ב-21/10/2003 03:47
ווטו,
תודה!!!
תוך כדי קריאת המאמרים שרבטי לי על דף:
מתוך זוהר של בדידות
לאחר מסע חיפוש אחר "החברות"
הגעתי למסקנה כי- רק מי שחווה בדידות
יודע להעניק לזולת חברות.
בהצלחה למיוחדים במינם שלא חוששים ויוצאים יום יום - במסע אל תוך עצמם.
נשלח ב-21/10/2003 02:40
Shacharit
One must differentiate between a social necessity like sharing expertise and a unifying friendship like sharing ideas and daily life!
The ideal would be that one sees a friend in every person, but to think humanity is up to it in our time is an illusion.
נשלח ב-19/10/2003 14:25
שחרית,
הערתך נוגעת למהות האדם וזולתו יותר מאשר לחיי החברה.
ההפרדה בין אדם וזולתו היא מלאכותית, כי כל חיי האדם הם הוא עצמו. לפגוע בזולתו או לא להתייחס אליו בכבוד, זו פגיעה בעצמו של האדם ביושר נפשו. כל הראיה של עצמו במרכז ההויה ולא אך כחלק הקרוב הזכאי לדין קדימה [כמו ילד ביולוגי מול מאומץ] זו פגיעה בשאר ההויה. כן, לצפות שהזולת יעמוד לרשותו כעבד לפני רבו וכו'.
נשלח ב-19/10/2003 13:58
ווטו,
האם ייתכן שאדם הרואה את החברה כרע הכרחי ואת זולתו כאינסטרומנט, כלי לשפר את חייו (לתקן את מחשבו, לחנך את ילדו וכו), עשוי להרשות לעצמו לפגוע בזולתו או לא להתייחס אליו בכבוד, שהרי הזולת אינו אלא כלי לקידום מטרותיו ואינו קיים מבחינתו כישות בפני עצמה?
נשלח ב-19/10/2003 12:58
הערה.
יתאר אדם לעצמו אם היה לבד בעולם. אם אינו מתמצא בחשמל ומחשבים ויתקלקל לו המחשב, נמצא לעולמים בלי מחשב ובלי פריז'ידר וכו'.
אך אם כי תלות איכות החיים בחברה כה הכרחית, העבירו את אותה התלות לחיים הנפשיים! נראה כי האסוסיאציה מהחיים הפיזיים משפיעה בהרבה בתלות החברתית לגבי ההשקפה על החיים.
נשלח ב-2/4/2003 06:54
הבעיה הזאת שהוזכרה בולטת אצל בני זוג אבל קיימת בכל יחסי אנוש אצל רוב רובם של בני האדם.
כאשר רוצים לדון בצורה עניינית ונקודתית, צריכים תמיד להיזהר ממערכת האסוסיאציות של האדם עמו דנים. אם איכשהו יחוש שכבודו נעלב על ידי עמדת בן שיחו, דעתו תוסח לגמרי מהדיון.
בשעת דיון, צריך להשאיר את הכבוד בבית! (מובן שזה לא אומר שאין על המתווכח להיזהר בכבוד השני.)
נשלח ב-31/3/2003 13:57
ישנם הרבה בני זוג שהאחד עצמאי ויודע לחיות לבד והשני תלותי בעצמעי שיקחנו תחת כנפי עוצמתו-עצמאותו.
אם התלותי הוא הוגן ומכיר בחסרונו יכול העצמאי להעניק לו מעוצמתו ולחיות יחד בהרמוניה. אבל אם התלותי אינו הוגן או שהעצמאי לא מעניק לתלותי מספיק עוצמה וחום, הופך התלותי לאגרסיבי והוא רוצה שהעצמאי יהיה גם תלותי בו. דבר זה גורם לפיצוץ.
נשלח ב-5/3/2003 11:17
קוני,
בעומק זה בדיוק אותו הרעיון.
הם לא יכולים להיות "לבד" לכן הם מחפשים חיבורים למציאות ככך הם רואים את הדת וכן את הבן-זוג.
לכן כאשר הדת היא חיבור מחמם יותר מהבן זוג, הם יעדיפו את הדת על הבן זוג!
נשלח ב-5/3/2003 09:45
וטו
חן חן על המאמרים הנהדרים.
למעלה הערת שרוב הגירושין נובעים מחוסר יכולת בנ/י הזוג להיות 'לבד'.
נכון מאד כפי שלמדתי מתוך הניסיון (של אחרים לא אישי ).
).
