מאמרי הרב אורי הולצמן על התורה

לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה'

פרשת בא – הרב אורי הולצמן

לאחר הגלות הארוכה ונסי עשרת המכות, אנו קוראים בפרשתנו על היציאה ממצרים. כשאנו לומדים את פרשיות היציאה ממצרים קשה שלא להתרשם מן התיאורים הדרמטיים, היציאה הפתאומית בחיפזון באמצעו של לילה, והנסים העצומים המלווים אותה. ברצוננו להתמקד במרכיב אחד הנוכח כאן, הגורם לנו להתבונן על נסי הפרשה כולה באור חדש:

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם... וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם... וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ (שמות יב, כט – לא)

...לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם (שם, מב)

התורה מדגישה כאן מאוד כי היציאה אירעה בלילה. החזרה המתמדת על כך מלמדת אותנו כי נקודה זו הינה קריטית להבנת הסיפור כולו; פתיחת הפרשה בכותרת וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וסיומה במילים לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' מלמדים אותנו כי מהותה של הפרשה סובב סביב ה"לילה". גם פרעה קם בלילה, וגם למשה ולאהרן הוא קורא בלילה. יש כאן מעין שרשור, חזרה משולשת וקצבית על המונח "לילה", באופן המעורר את תשומת לב הקורא.

וכך לשון התורה בספר דברים, כאשר משה רבינו מצווה את מצוות הפסח לישראל לדורות, שם אנו מוצאים:

שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב, וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלֹקֶיךָ. כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ מִמִּצְרַיִם, לָיְלָה!

וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר... שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב, כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם. וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ בּוֹ, וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ (דברים טז, א – ז)

שוב אנו נוכחים בהדגשה כי היציאה ממצרים היתה בלילה. אולם כאן ישנה אמירה משמעותית אף יותר: התורה אינה מזכירה כאן באיזה יום התרחשה היציאה ממצרים. היא מסתפקת באזכור כללי בלבד – "חודש האביב", ואילו התאריך "ארבעה עשר לחודש הראשון" נעדר מכאן לגמרי. לעומת זאת היא טורחת לחזור ולהדגיש את שעת היציאה: שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם. כלומר, מועד היציאה ממצרים הינו פשוט "בערב כבוא השמש", בלילה!

מלבד זאת, גם לגבי מצוות הפסח לדורות, מדגישה התורה פעמיים: מצוות זביחת הפסח הינה "בערב". אין להלין מן הבשר לבוקר. וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ. עם בוקר, מסתיימת מצוות הפסח.

לנקודה האחרונה ישנן גם השלכות עד הלכה למעשה, בדברי  חכמים במשנה, לגבי זמן שחיטת התמיד של בין הערביים בערבי פסחים: בערבי פסחים נשחט בשבע ומחצה, וקרב בשמנה ומחצה... והפסח אחריו[1]. קרבן הפסח הוא הקרבן היחיד הקרב לאחר קרבן התמיד של בין הערביים; הסיבה לכך נעוצה באמור: מצוות קרבן הפסח היא בלילה דווקא, בערב.

ה"לילה" חוזר ומופיע בהתמדה לאורך כל סיפור היציאה ממצרים, קריעת ים סוף, ואף ההליכה במדבר. כך נאמר בקריעת ים סוף:

וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה, וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה. וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם, וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה (שמות יד, כ – כא)

לגבי קריעת ים סוף ישנה הדגשה יתרה שכל הנס אירע בלילה דווקא. ועם הגיע אור הבוקר חדלו הניסים:

וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף ה' אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם... וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ (שם, כד – כז)

כלומר, שיאו של הנס – מיתת המצרים בים – אירע בעוד לילה, באשמורת הבוקר שהיא האשמורה האחרונה של הלילה. הנס נמשך רק בעוד לילה; לפנות בוקר, טרם עלות השחר, שב הים לאיתנו.

לגבי ההליכה במדבר חוזרת התורה כמה פעמים על ציון העובדה שהיא נמשכה ללא הפסק, גם בשעות הלילה:

וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ, וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם, לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה! לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם, וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה, לִפְנֵי הָעָם. (שם יג, כא – כב)

וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה (במדבר יד, יד)

הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַחֲנֹתְכֶם, בָּאֵשׁ לַיְלָה (דברים א, לג)

******

כל זה מוביל אותנו אל הבנה יסודית, שכבר הארכנו בה בעבר כמה פעמים; ניסי יציאת מצרים נעשו על ידי הקב"ה בעצמו. ישראל עמדו מן הצד וצפו בנסים העצומים המתרחשים בעבורם, ללא כל מעורבות מצידם; בזרועו הנטויה בא ה' על ישראל והוציאם ממצרים, ואת העמדה הפסיבית של ישראל ניתן לסכם במשפט מוחץ אחד של משה רבינו: ה' יִלָּחֵם לָכֶם, וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן (שם יד, יד).

משום כך מתנהלת כל היציאה ממצרים בלילה: הלילה הינו זמן של חוסר שליטה עבור האדם. החושך מונע ממנו לפעול, והעייפות מכריעה אותו על משכבו עד אור הבוקר. בזמנים הקדומים היה הלילה זמן בו לא יצאו האנשים מן הבתים והדממה שלטה בכל; אנו מוצאים כי הלילה נחשב לזמן של חוסר ביטחון ואף של סכנה. הלילה נתון לשליטתם של מזיקים שונים, כל זאת מפני חוסר שלטונו של האדם בזמן זה והעמדה הפאסיבית המוחלטת בה הוא נתון בחשיכה.

הלילה הינו אפוא הזמן לשלטון האלוקי; אין לבני ישראל כל אמירה שהיא על אודות היציאה ממצרים; הם מובלים ביד האלוקים וביד נביאיו, בעוד הם עצמם חסרי כל תגובה. כל הניסים מתרחשים בלילה: פלאי קריעת הים זמנם הוא בלילה בלבד, עם בוא הבוקר – זמן שליטתו של האדם, שב הים לאיתנו; נס קריעת ים סוף חורג מתחומו של האדם, ומשום כך הוא מתרחש אך ורק בלילה. כך גם בנסי המדבר: בני ישראל מובלים ביד אלוקית נעלה ונעלמת, אשר טבע האדם לנוח בלילה ולמצוא בו מקום לינה אינו תופס לגביה. ההליכה מתמידה ביום ובלילה, לאורו של ה' ההולך לפניהם בעמוד אש להאיר להם.

******

כאשר אנו משווים בין תיאורי התורה ביציאת מצרים לבין תיאורי ספר יהושע בכניסה לארץ ישראל, אנו מוצאים ניגודים ברורים: כאמור, בנסי יציאת מצרים הלילה הינו מרכיב מרכזי ומשמעותי ורוב הניסים נעשים בו דווקא. המסע במדבר ממשיך אף הוא גם בשעות הלילה, לאורו של עמוד האש. אולם בנסי הכניסה לארץ בימי יהושע לעומת זאת, משמש הלילה אך ורק ללינה ומנוחה, והניסים מתרחשים אך ורק במהלך היום. כך אנו מוצאים בנס בקיעת הירדן:

וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר. וַיִּסְעוּ מֵהַשִּׁטִּים, וַיָּבֹאוּ עַד הַיַּרְדֵּן, הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיָּלִנוּ שָׁם טֶרֶם יַעֲבֹרוּ (יהושע ג, א)

ישראל נוסעים רק בשעות היום. הם משכימים בבוקר ונוסעים ובאים עד שפת הירדן. בבואם לשם אין הם אצים לחצותו; ההיפך הוא הנכון. הם מסדרים לעצמם מקום לינה למנוחה ושינה טרם יעברו בו. רק למחרת עם בוקר הם עתידים להתחיל בהכנות למעבר. כך אנו מוצאים גם בהמשך, לאחר חציית הירדן:

וְצַוּוּ אוֹתָם, לֵאמֹר: שְׂאוּ לָכֶם מִזֶּה מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן מִמַּצַּב רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים, הָכִין שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים. וְהַעֲבַרְתֶּם אוֹתָם עִמָּכֶם, וְהִנַּחְתֶּם אוֹתָם בַּמָּלוֹן אֲשֶׁר תָּלִינוּ בוֹ הַלָּיְלָה (שם ד, ג)

יהושע מצווה ליטול אבנים מן הירדן; בניגוד גמור למצוות הפסח בעת היציאה ממצרים, אין כאן חיפזון. הלילה אינו זמן לפעולות אלא עת מנוחה ושינה. יש ללון מקודם מקום לינה מסודר, ורק לאחר מכן לטפל בהצבת האבנים במקומם. כך אנו מוצאים גם בעת הקפת חומות יריחו:

וַיַּסֵּב אֲרוֹן ה' אֶת הָעִיר הַקֵּף פַּעַם אֶחָת. וַיָּבֹאוּ הַמַּחֲנֶה, וַיָּלִינוּ בַּמַּחֲנֶה. וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר, וַיִּשְׂאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת אֲרוֹן ה' (שם ו, יא – יב)

זאת ועוד: החיפזון השולט בליל היציאה ממצרים מלמד גם הוא על חוסר שליטתו של האדם; כאמור, ניהול העניינים נתון לגמרי בידי ה'; בני ישראל אף אינם מכינים צידה לדרך, עניין זה מסור לידי ה' העתיד להוריד עבורם לחם מן השמים בדרך נס ופלא:

וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם, עֻגֹת מַצּוֹת, כִּי לֹא חָמֵץ. כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהּ,ַ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם (שמות יב, לט)

אולם בניגוד גמור, אנו מוצאים בכניסה לארץ ישראל:

עִבְרוּ בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה, וְצַוּוּ אֶת הָעָם, לֵאמֹר: הָכִינוּ לָכֶם צֵידָה! כִּי בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה, לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ (שם א, יא)

******

בנסי הכניסה לארץ ישראל אנו מוצאים את יד ה' הגלויה בכמה מאורעות שמחוץ לגדר הטבע, אולם יש בהם מקום גם לפעולותיהם של ישראל. כך מלמדים הכתובים בספר יהושע: בעצם מהלך התרחשות הנסים יידרשו ישראל לבצע פעולות רבות, ועמדתם לא תהיה פאסיבית לגמרי. כך גם מלמדת התורה בספר דברים, כאשר משה מצווה את ישראל על המלחמה בעמי כנען עם בואם לארץ: על ישראל להילחם בהם בעצמם, כדרך שנלחמו בסיחון ובעוג; ה' אמנם ילחם להם כדרך שעשה במצרים, אולם הוא ידרוש מישראל מעורבות פעילה.

ואכן, חיי ארץ ישראל העתידים לבוא יתאפיינו בשליטת האדם: נסי ה' לא יהיו גלויים כבתחילה. הברית בין ה' ובין ישראל אשר מתחילה, ביציאת מצרים, באה לידי ביטוי רק בגבורת ה' ונפלאותיו - עתידה לדרוש כאן מישראל את פעילותם ומעורבותם; חיי ארץ ישראל יטילו את האחריות על שכמם של בני ישראל.

משום כך, אנו מוצאים שכל נסי הכניסה לארץ מתרחשים בנחת, ולא במנוסה. ניהול העניינים נמצא תחת שליטתו של האדם; המסעות כמו גם הנסים מתרחשים ביום, בעת האור, זמן פעילותו ושליטתו של האדם. עם בוא הלילה אין ממשיכים עוד במסע: בני ישראל לנים במקום לינה מסודר כדרך האדם, מכינים לעצמם צידה לדרך, ובאופן כללי מתנהלים תחת שליטה עצמית. בכך מונח היסוד לחיי ארץ ישראל: חיים של אחריות וברית פעילה בין ה' וישראל.

להרשמה: [email protected] להערות: [email protected] העורך: [email protected]

להרשמה: [email protected]

להערות: [email protected]

העורך: [email protected]

להרשמה: [email protected] 

להערות: [email protected]

העורך: [email protected]

במאמרנו לפרשת וישב עסקנו בתגובתו של יהודה לרצונם של אחיו להרוג את יוסף. נתבארה לנו דרכו המיוחדת של יהודה להשפיע על אחיו והסיבות בשלהן הוא נוחל הצלחה: הראנו כי הוא מקיים קשר ישיר וכנה עם אחיו, וכי הוא מחובר למציאות הריאלית ואל מצבם של השומעים, כאשר תגובתו נשקלת בזהירות לאור כל הנתונים האלו. מתוך כך צומחת ועולה מנהיגותו של יהודה, הזוכה למלכות. במאמר זה ברצוננו להוסיף ולהעמיק עוד בעניין זה.

בפרשתנו, פרשת מקץ, מתארת התורה את הדיון הטעון הנערך בביתו של יעקב עם שוב האחים ממצרים – לאור דרישתו של יוסף להוריד עמהם את אחיהם הקטון. ראובן ויהודה, שני האחים הבכירים מציגים את טיעוניהם לפני אביהם:

וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו, לֵאמֹר: אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית, אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ. תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי, וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ! (בראשית מב, לז)

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו: שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי... אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ, מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ! אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ, וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים! (שם מג, ח – ט)

יהודה גם חוזר על דבריו לאחר מכן, בפני יוסף:

כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי, לֵאמֹר: אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ, וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים! (שם מד, לב)

דבריו של ראובן אינם מתקבלים על ליבו של יעקב, המתבצר בעמדתו ומסרב לתת את בנימין הקטן בידי אחיו. דבריו של יהודה לעומת זאת פועלים את פעולתם; יעקב ניאות להוריד את בנימין מצרימה. מהו ההבדל בין דברי ראובן לדברי יהודה? במאמרנו הקודם הזכרנו בהקשר זה את דברי חז"ל: כשאמר יעקב לא ירד בני עמכם, אמר יהודה לאחיו: המתינו לו לזקן עד שתכלה פת מן הבית! כיון שכלה לא מצאו לקנות, שהרי הרעב כבד בארץ. כלומר, גישתו הריאלית של יהודה היא שגרמה לדבריו לפעול את פעולתם.

אולם כאשר אנו מתבוננים עוד במילותיהם של ראובן ויהודה, נדמה כי ישנה כאן נקודה נוספת: לכאורה, התבטאותו של ראובן הינה מרחיקת לכת וקיצונית הרבה יותר מזאת של יהודה. הוא מוסר למיתה את שני בניו! יהודה לעומת זאת מייחד את דבריו על אחריותו האישית. אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ, מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ. הוא מודע לכך שאין בידו להציע מאומה לאביו. אין מילים בפיו, מלבד ההכרה בכך שהוא נושא אחריות כבדה, אשר במקרה של כישלון תלוונו כל חייו: אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ, וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים! מדוע דבריו של יהודה נושאים פרי?

דומה, כי ראובן הציג בפני אביו סבר פנים של ביטחון, כביכול מבחינתו הדבר הוא מונח בכיסו. הוא מוכן להמר אפילו בחיי בניו! באמירה זו הוא בא ללמד כי הכישלון אינו אופציה מבחינתו; הוא מנסה להסב אליו את לב אביו על ידי שכנועו שכל אפשרות אחרת לא תתכן; בנימין יחזור לבית יעקב ויהי מה. אין הוא רואה עתיד אחר.

דווקא הביטחון הזה מעורר את ספקנותו של יעקב: ומה אם לא יעלה הדבר בידי ראובן? מה אם יתנהלו הדברים אחרת מכפי שתכנן? כל השאלות הללו אינן צפות בפני ראובן כלל; הוא באחת: יעשה את הנכון בעיניו, והכרח הוא שהדבר יצליח.

יהודה לעומתו מבין היטב את הספקנות של אביו. הוא מודע לכך כי בסופו של דבר משפחתו נמצאת במיצר: הרעב מזה, ועריץ מצרי מזה. אין ברירה בידם; עליהם לרדת מצרימה עם בנימין. אולם אין הוא עוצם עיניו בפני הסכנה, הוא מודע אליה ומתנהל לקראתה; וודאי, הוא יעשה את המירב. אולם יתירה מכך אין בידו להבטיח; הדבר היחיד המלווה אותו הוא רק רגש האחריות המפעם בו, רגש אשר יגרום לו לעשות כל אשר לאל ידו להצלת אחיו; את זאת בלבד יש בידו להציע לאביו.

דומה, כי דווקא גישה זו היא הפועלת את פעולתה אצל יעקב. יעקב אינו מעוניין בביטחון עצמי, או בהכרה בצדקת הדרך. הוא מעוניין בנטילת אחריות, במי שישדר כי הוא מכיר בכך שהעול על כתפיו; במי שיודע הוא בו כי גם אם יכבד העול יוסיף לשאתו. אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ, וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים! דווקא האמירה הזאת, המציבה את יהודה בשורה אחת עם אביו בדאגתו לבנימין ובאחריותו כלפיו, היא זאת שיוצרת הזדהות בליבו של יעקב וגורמת לו להסכים לדברי בנו.

מידה זו של נטילת אחריות, רגש זה של הכרת החובה, מלווים את יהודה לכל אורך הדרך. גם במעשה תמר, כאשר יהודה נאלץ להתעמת פנים אל פנים מול חטאו, אין הוא מנסה לברוח מאחריות או לכפור באשמה; הוא מסוגל להתמודד עם העול שמטיל עליו צילו של החטא. גדלותו של אדם אינה נמדדת בהימנעותו מחטאים בלבד, כי אם גם ביכולתו להתמודד עם השלכות חטאיו, במסוגלותו להישיר פנים ולקחת את האחריות על שכמו. וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי (שם לח, כו). בהכרת-אחריות זו ניכר יהודה מאת אחיו, ובשלה הוא זוכה למלוכה.

******

מידה זו של נטילת אחריות מאפיינת את מלכותו של דוד המלך, נכדו של יהודה; בכך היא ייחודיותה של מלכות בית דוד, וכדברי דוד המלך בתהלים: וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד (תהלים נא, ה). אנו נוכחים במידתו זו של דוד במעשה בת שבע, לאחר שבא נתן אל דוד ומוכיחו:

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן: חָטָאתִי לַה'! וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד: גַּם ה' הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ, לֹא תָמוּת (שמואל ב יב, יג)

כשתי מילות קסם הן בפי דוד, היוצרות מהפך: חָטָאתִי לַה'! נתן עובר מיד מדברי התוכחה שבפיו אל מילות ניחומים וסליחה. מה פשר הדבר? נראה, כי עוצמתו של דוד טמונה בדבר זה דווקא. הוא הולך בדרכי יהודה אביו, שלא היסס להישיר פניו אל מול חטאו ולהתוודות עליו; אין הוא בורח אחריות, הוא מודה בה ונוטלה על שכמו.

הדוגמא המופלאה ביותר להתנהגותו של דוד נמצאת בסיפורה של נוב עיר הכהנים. כאשר שאול המלך הנתון תחת רוחו הרעה שולח לבקש את נפשו של דוד ולהרגו, דוד בורח מפניו ובא אל נוב. שם הוא מתארח אצל אחימלך בן אחיטוב הכהן, תוך שהוא נשמר מאוד שלא לספר לו את סיבת ביאתו אליו; אין הוא מעוניין להכניס בסכנה את כל אנשי העיר ולהפכם למורדים במלכות בכך שיסייעו לו, הנמלט מאימתו של שאול המלך.

בסופו של דבר, באה השמועה לאזניו של שאול על ידי אנשים בני בליעל, והוא מוציא להורג את כל אנשי נוב על לא עוול בכפם. מכל משפחתו של אחימלך נמלט רק בן אחד, אביתר הכהן, הבא אל דוד ומצטרף למחנהו. הוא מספר לדוד את כל הקורות אותו ואת משפחתו, ודוד נוכח לדעת כי כל משפחת אחימלך נהרגה. נביט בתגובתו:

וַיֹּאמֶר דָּוִד לְאֶבְיָתָר: יָדַעְתִּי בַּיּוֹם הַהוּא כִּי שָׁם דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי, כִּי הַגֵּד יַגִּיד לְשָׁאוּל. אָנֹכִי סַבֹּתִי בְּכָל נֶפֶשׁ בֵּית אָבִיךָ! (שמואל א כב, כב)

נתבונן נא: האם דוד המלך אשם במיתת אנשי נוב? האם ההתרחשות הנוראה אירעה באשמתו? לא ולא! הלא הוא עשה כל אשר ביכולתו שלא לשתף את אנשי נוב בעניין שבינו לבין שאול, זאת בזמן היותו נתון תחת אימת מוות! אנשי נוב לא ידעו מאומה על כך שהוא נמלט מאימת המלך, ומשכך – לא היתה כל עילה לעונשם. רק הוצאת השם הרע שבאה לאזניו של שאול היא זאת שגרמה למיתתם, וכמובן – התנהגותו של שאול עצמו היא שגרמה לכך.

אולם דוד מתעלם מכל זאת: אָנֹכִי סַבֹּתִי בְּכָל נֶפֶשׁ בֵּית אָבִיךָ! המילה "אנוכי" הינה בעלת נוכחות משמעותית. דוד אינו מחפש אשמים אחרים, הוא אינו תולה את הסיבות בגורמים חיצונים; הוא מפנה את המבט אל עצמו פנימה, ולשם בלבד. הוא רואה בעצמו בעל אחריות לנעשה; היטב הוא יודע כי בנקל ניתן לו להתנער מאחריות זו, אולם אין הוא חפץ בכך. הוא מישיר פנים אל מול העול המוטל עליו ונוטלו על שכמו, בגאון.

כיוצא בדבר זה אנו מוצאים בסוף ספר שמואל, לעת זקנתו של דוד, כאשר הוא חוטא ומונה את העם נגד רצון ה'. וַיֹּסֶף אַף ה' לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם, לֵאמֹר: לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת  יְהוּדָה! (שמואל ב כד, א). ישנה כאן משמעות כביכול ה' גרם לדוד לחטוא. אולם הלקח העיקרי נמצא בתגובתו של דוד לאחר מכן; מיד כאשר דוד משים ליבו אל המעשה הרע שעשה הוא נוטל תיכף את מלוא האחריות על כתפיו:

וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ, אַחֲרֵי כֵן סָפַר אֶת הָעָם. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה': חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי! וְעַתָּה ה', הַעֲבֶר נָא אֶת עֲוֹן עַבְדְּךָ, כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד (שמואל ב כד, י)

כדרכו, דוד אינו מתנער מאחריותו על מעשיו. הוא עצמו מעמיד את עצמו לביקורת; אין הוא נמלט ממנה, הוא מביט אל נפשו ומוכיחה. וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ! זאת למרות שהמסיתו לעבירה היה הקב"ה בעצמו כביכול.

ניתן להשוות זאת אל החטא הקדמון: הלא הבריחה מלקיחת אחריות עומדת כבר בבסיס חטא עץ הדעת. כאשר בא ה' אל האדם ושאלו הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ (בראשית ג, יא), לא ענהו האדם "חטאתי!" כי אם פתח בהצטדקות: וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל (שם, יב). הבריחה הזו מן האחריות הינה נקודה מכרעת בחטאו של האדם; האדם הבוגר מסוגל לעמוד מאחורי מעשיו. כאשר הוא נמלט מאחריות אות הוא כי לא ניתן עדיין לבטוח בו. אדם וחוה נתקללו גם מפני שלא נטלו אחריות על מעשיהם והאשימו את הנחש שהסיתם לעבירה.

בדרכו של דוד המלך ישנו מעין תיקון לחטא עץ הדעת: למרות שה' בעצמו הסיתו לחטוא אין דוד זורק את האחריות מעל כתפיו; הוא צועד בדרכי יהודה אביו, ופונה אל עצמו בתביעה לשיפור. לקיחת האחריות והרצון לשיפור תמידי היא מידתו של יהודה, והיא הגורמת ליעקב לבטוח בו ולתת בו אימון; היא גם הנותנת לדוד נשיאת חן לפני ה'. יתירה מכך: במידה זו נעוץ יסוד סגולתה של מלכות בית דוד.

להרשמה: [email protected] 

להערות: [email protected]

העורך: [email protected]

יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ; יסודה של מלכות בית דוד בפרשת מכירת יוסף

פרשת וישב - הרב אורי הולצמן

סיפור מכירת יוסף המופיע בפרשתנו מציג בפנינו את דמויות האחים, שנים עשר השבטים העתידים להתפתח ולהפוך לאומה. מתוך תגובותיהם והתנהגותם אנו לומדים להכירם, ומתוך פרשה זו צומחת גם התייחסותו העתידית של יעקב אבינו אל בניו לפני מותו. במסגרת מאמר זה ברצוננו להתמקד בעיקר בדמותם של ראובן ויהודה, שני האחים בעלי ההשפעה המרובה ביותר.

בפרשת ויחי - בברכותיו של יעקב לבניו קודם מיתתו, הוא מכריז על יהודה כמלך – אף על פי שאינו הבכור:

יְהוּדָה! אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ, יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ, יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ... לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו (בראשית מט, ח – י)

מדוע זוכה יהודה למלוכה על פני ראובן הבכור?! שאלה זו מעסיקה את כל העוסק בסוגיית מלכות בית דוד. מדברי יעקב אבינו אנו נמצאים למדים כי הגורם לכך הוא מעשה בלהה: פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר, כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ, אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה (שם, ד). ברצוננו להראות כי שורשי ההבדל בין הנהגת ראובן להנהגת יהודה הינם עמוקים ביותר, וניצניהם מופיעים בפרשתנו.

דומה, כי את יסודות התשובה לשאלה זו ניתן למצוא בפרשתנו: כאשר בא יוסף אל אחיו הם מגיבים בשנאה, ומביעים את רצונם להרגו. הן ראובן והן יהודה מביעים התנגדות לדבר. נביט נא בהבדלים שבין תגובותיהם:

לצורך הצגת הדברים באופן ברור, נפתח בתגובתו של יהודה – אשר מתוך השוואתה לתגובת ראובן נוכל לעמוד על המשמעות שהיא צופנת.

דמותו של יהודה עולה בפרשתנו מבין שאר האחים. הוא מתבונן על המתרחש ודעתו אינה נוחה כלל; אין הוא מסוגל לקבל את הרעיון שאחיו ישלחו יד בנפשו של אחיהם הקטן. את תגובתו הוא מגבש יחד עם האחים. הוא פונה אליהם באופן ישיר, מגלה לפניהם את אשר על ליבו, ומנסה לפעול בקרבם, לשכנעם; הוא פונה אל הרגשות הבסיסיים שבליבם, שם נותרה חמימות והרגשת אחווה:

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו: מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ, וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ?! לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים, וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ, כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא! וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו (שם לז, כו – כז)

כשאנו מתבוננים בלשון הפסוק אנו מרגישים נעימה של אחווה העולה מדבריו של יהודה; אנו מסוגלים לחוש בקשר הכנה והמיוחד שישנו בין יהודה לבין האחים; כפי שנראה בהמשך, נעימה זו נעדרת לגמרי מדברי ראובן. יהודה פונה "אל אחיו", ולאורך כל דבריו הוא משתף את עצמו עמם ברצונותיהם ובלבטיהם. "כי נהרוג", "וכסינו", "ונמכרנו", "וידנו" - הוא כולל את עצמו עמם במעשיהם! בראש ובראשונה הוא רואה את עצמו כחלק מן הסיפור, שותף מלא לחוויה הקשה העוברת על משפחתו.

מתוך כך, הוא מסוגל לפנות אל האחים בניסיון לשכנעם, בניסיון לגרום להם לאמץ נקודת מבט אחרת, חדשה, נקודת מבט אנושית יותר. יש לו את היכולת לקוות להשפיע על אחיו! שם נמצאת החוזקה של יהודה; הוא חש בנוח לפעול לשינוי בקרב אחיו, לחנכם. הוא יודע שהם עתידים לשמוע לו! דבר זה ידוע לו מפני שהוא חלק אינטגרלי מן החבורה, אין הוא ה"אח הבכור" המנחית את דעתו מלמעלה; הוא אחד מן האחים, ודווקא משום כך הוא חש את תחושותיהם ויש בידו לפעול בקרבם.

בדבריו, מדגיש יהודה את רגש האחווה, הרגש האנושי והיסודי אותו הוא חש כלפי אחיו הקטן. לרגש זה, יודע יהודה, שותפים כל האחים. למרות הכעס והשנאה ניתן עדיין לעוררם ולהשפיע עליהם לטובה: באזני האחים הוא מכנה את יוסף "אחינו"; אין הוא מייחד את דבריו על עצם איסור הרציחה כי אם אל רגשות האהבה שהם חשים בקרבם אל אחיהם. כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא!

דבריו פועלים על האחים; וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו. לדברים היוצאים מליבו של אחד מהם ישנה השפעה עצומה, הם מקבלים אותם. יהודה פעל בדבריו פעולה אמתית של מחנך; הוא מצליח לחולל שינוי עמוק בקרב הנתונים להשפעתו.

תכניתו של יהודה למכור את יוסף לישמעאלים מתכתבת עם המציאות הקשה בה הם נתונים, והיא בבחינת הרע במיעוטו. יהודה אינו מציע לחון את יוסף לגמרי, הצעה שהינה מנותקת מן המציאות: כמו כן אין הוא מנסה לפעול נגד האחים, להציל את יוסף מידם כנגד רצונם מבלי ליתן דעת על ההשלכות הצפויות מכך. הוא מחובר לבני האדם שסביבו ולרמתם הרוחנית, ולשם הוא מכוון את דבריו; אין הוא מסתפק בהצגת האמת המוחלטת, הטכנית; הוא יודע כיצד להציגה באופן שתתיישב עם המציאות, הוא יודע לבחור ברע במיעוטו.

מכירת יוסף לישמעאלים הינה הנחה גדולה בעונשו של יוסף מבחינת האחים, ומבחינתם ישנה בכך התקדמות גדולה; אין דומה חטאו של ההורג נפש לחטאו של המוכר נפש[1]; אף שחטאם חמור, הרי שבוויתורם על רציחתו ישנו כבר שינוי משמעותי, שינוי חיובי הנזקף לזכותו של יהודה.

היותו של יהודה הרוח החיה בקרב חבורת האחים בא לידי ביטוי גם בכתוב בפרשתנו וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו (שם לח, א). מלשון הכתוב ניכר כי אין זו ירידה טכנית בלבד, כשינוי מקום מגורים וכדומה; ירידתו של יהודה היא בעלת משמעות. כמי שהיה חלק אינטגרלי מן החבורה, הרוח החיה שבה ובעל השפעה רבה עליה, הרי שירידתו ופרישתו מהם גורמת לטלטלה רבה. יש בכך יסוד לדברי חז"ל[2]: שנידוהו, ואמרו לו: כשאמרת לנו מה בצע כי נהרוג את אחינו שמענו לך, אם היית אומר לנו השיבונו אצל אביו היינו שומעים לך! כלומר, השפעתו של יהודה באה מהיותו "יושב בקרב אחיו", והשפעה זו היתה רבה כל כך עד שהיה בה כוח להציל את חייו של יוסף! הטענה אותה מפנים האחים כלפי יהודה אפוא היא מדוע לא ניצל עוד את השפעתו עליהם, מדוע לא שכנע אותם להתקדם עוד, לוותר על תכניתם הזדונית ולהשיב את יוסף אל אביו. משום כך, יהודה "יורד מעם אחיו", הוא מאבד לפי שעה את עמדתו בקרב האחים, עמדה שהיא היא מקור כוחו.

על דרכו של יהודה להתחשב במציאות הדינמית שסביבו וליטול ממנה השראה אל הדרך הנכונה בה עליו לפעול, ניתן ללמוד גם מן הפסוקים הבאים:

וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם, וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ, וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד. וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט, הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו: מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ?! לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים! (שם לז, כה – כז)

מדוע טורחת התורה לספר את הופעתה של שיירת הישמעאלים? מדוע אין די בעצם דברי יהודה, ומפני מה יש להקדים לכך את התאור על שיירת הישמעאלים ועל הבחנת האחים בה?! להבנתנו, גם בכך יש משום לימוד על דרכו של יהודה. לאחר שנחתם גזר הדין של יוסף בעיני האחים, אין הוא מערער על כך; הוא מבין כי השנאה אותה רוחשים האחים ליוסף הינה עזה יותר מדי. הוא ממתין לשעת כושר, וכשזו באה בדמות הישמעאלים, הוא מנצלה לטובתו, כאשר הוא מציג בפני אחיו את האפשרות הגלומה בכך. בדרך זו הוא מוצא מסילה אל ליבות אחיו, וזאת היא דרכו תמיד; הוא מגיב למציאות המשתנה שסביבו, ובכך טמון עיקר כוחו; הוא אינו ננעל על הלך מחשבה מסויים או על אמת אחת ספציפית נכונה בלבד; הוא מבין שהוא מתעסק עם בני אדם, ומשכך עליו לפעול כנגד רוחם, להגיב אליהם כפי דעתם, כי רק כך יוכל לפעול בקרבם.

כבר ממבט כללי על הפרשה אנו לומדים על מתינותו של יהודה, המתבונן במתרחש כשהוא מנסה למצוא את הנקודה בה תהיה אחיזה להשפעתו. בניגוד לראובן הממהר להביע את דעתו מיד בשמעו על התכנית ובכך הוא מחמיץ את ההזדמנות לשנותה, יהודה פועל מתוך מחשבה; הוא מגיב אל הדברים רק לאחר ששקל בדעתו היטב כיצד ניתן לפעול.

באופן דומה להפליא אנו מוצאים את ראובן ויהודה פועלים בזמן שדרש מהם יוסף להוריד את בנימין למצרים. כאשר יעקב אבינו מסרב לדרישה זו פונה ראובן אל אביו מיד בניסיון נפל לשכנעו: וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו, לֵאמֹר: אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ! תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי, וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ! (שם מב, לז). הדברים הללו שנאמרו בשעה שאביו נסער אינם נושאים פרי, ויעקב מתמיד בסירובו. יהודה לעומתו ממתין בנחת רוח עד שיכבד הרעב בארץ, ויעקב יבין שאין ברירה לפניו. רק אז פונה יהודה אל אביו, כשהוא מנצל את שעת הכושר לשכנעו להוריד את בנימין מצרימה. נקודה זו מפורשת בדברי חז"ל[3]: כשאמר יעקב לא ירד בני עמכם, אמר יהודה לאחיו המתינו לו לזקן עד שתכלה פת מן הבית, כיון שכלה לא מצאו לקנות, שהרי הרעב כבד בארץ. דבריו של יהודה, הנאמרים ברגע הנכון ביותר פועלים את פעולתם על אביו.

******

לעומת תגובתו של יהודה, נבחן את תגובתו של ראובן הבכור למשמע הצעתם הנוראה של אחיו:

וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן, וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם. וַיֹּאמֶר: לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ!

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן: אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם! הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר, וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ. לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו (שם, כא – כב)

מה היא הצעתו של ראובן? הוא משכנע את אחיו שלא לשפוך את דמו של יוסף בידיים, אלא לסבב את מיתתו בדרך גרמא. אף שבדיני אדם ישנו חילוק בין הרוצח אדם בידיים ממש לבין המסבב את מיתתו בעקיפין, מכל מקום פשוט שמבחינת חומרת מוסריות המעשה אין הפרש גדול בדבר; זה וזה רוצח הוא. מה היתה אפוא מטרתו של ראובן? התורה מגלה לנו גם את זאת: לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו. כוונתו האמיתית של ראובן הינה להציל את יוסף מכל וכל, להשיבו בריא ושלם לידי יעקב, אולם הוא אינו מודה בכך! מדוע אין הוא מספר זאת לאחים? ככל הנראה סבור הוא שלא ישמעו לו; במקום זאת, הוא מצפה מהם שלא ישפכו את דמו בידיים אלא בדרך גרמא בלבד; לדבר זה מסכימים האחים בקלות, שכן אין בכך שום שינוי מתכניתם המקורי: יוסף ימות, ומה להם באיזו דרך יתבצע הדבר.

מתוך כך אנו למדים על גישתו של ראובן: בניגוד ליהודה, אין הוא מנסה להשפיע על האחים להרגיש את מכאוביו של אחיהם; אין הוא מנסה כלל לפנות אל רגש האחווה הבסיסי הקיים בליבות אחים, בנים לאב אחד; כל דבריו נסובים אך ורק על אודות הרציחה, שהיא לכשעצמה עובדה מוגמרת בעיני האחים – כיצד לעשותה באופן חמור פחות מבחינה טכנית. בכך, מחמיץ ראובן את המסר המרכזי עשרות מונים; הוא מוותר לגמרי על השפעתו כבכור האחים ועל הניסיון לשמר בקרב משפחתו רגשות אחווה אנושיים.

אף אם הסיבה לגישתו של ראובן היתה מפני שהיה סבור שהאחים לא יקבלו את דעתו, הרי דבר זה עצמו יש בו כדי ללמדנו: מדוע לא יקבלו עליהם האחים את דבריו של אחיהם הבכור? נראה, כי אכן אין בכוחו של ראובן להשפיע עליהם, למרות עובדת היותו הבכור. אין הוא מבין לרחשי ליבם, והוא מנותק מהוויית חייהם ומן הסיבות שגרמו להחלטתם המצערת. משום כך, אף אין הוא תולה תקווה שיוכל להשפיע עליהם להבין את עמדתו.

על הניתוק של ראובן משאר האחים אנו לומדים גם מתוך האופן בו הוא מקבל את החלטתו: את ההחלטה לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ אין הוא מפנה אל האחים; אין הוא משתפם בלבטיו, ובסיבות הגורמות לו לבוא אל מסקנה זו. הוא מדבר כאן אל נפשו בלבד; ואילו אל האחים הוא פונה בדברים אחרים בניסיון לגרום להם לפעול לפי החלטתו, בעוד אין הוא מנסה כלל לגלות להם את אשר על ליבו. האם היה ביכולתו לשכנעם? אין לדעת. אולם עצם הניתוק הזה בין מחשבתו האמתית לבין דבריו אל האחים מלמדנו רבות: ראובן אינו יוצר קשר של כנות עם אחיו. הוא פועל עמם במידה של מניפולטיביות, מתוך מחשבה שיוכל לתמרנם כפי רצונו. ואכן, דומה כי גם יחס האחים אליו הוא באופן זהה: הוא אינו מצליח לשכנעם. לא נאמר כאן "וישמעו אחיו" כדרך שנאמר ביהודה. אף שהאחים מצייתים לו, נראה שהם עושים זאת מתוקף סמכותו כאח הבכור ולא מתוך שכנוע פנימי.

בכלל, מן הפסוקים הללו נראה כי בניגוד מוחלט לעמדתו של יהודה, ראובן אינו מרגיש חלק מן החבורה. אין הוא מזהה את עצמו עם האחים: וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן, וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם. הוא "שומע" על הדברים. נראה, כי בזמן הדיון וההחלטה אין הוא מהווה חלק מן החבורה אלא צופה מן הצד בלבד. בהמשך הכתובים אנו נוכחים לראות שהוא אף נעדר מן המקום לגמרי בזמן ששאר אחיו יושבים יחדיו לאכול לחם. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם. לא נאמר כאן "ויאמר ראובן אל אחיו", לא נאמר כאן "אל נא נהרוג את אחינו", וגם לא "אל נשפוך דם"; יש כאן נעימה של ציווי; הוא פונה אליהם כאדם זר, הבא מן החוץ; בשונה מיהודה שייחד את דבריו אל האהבה לאח הקטן, ראובן מדבר על נפש אחיו כעל "דם" סתם. נקודה זו משתקפת גם במילים לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. הוא אינו מתייחס כלל אל יוסף, האח הקטן! הוא עוסק ב"נפש", באיסור הרציחה האובייקטיבי כביכול, כביכול אין מדובר כאן בבן המשפחה, באחיו הקטן!

החלטתו של ראובן להציל את יוסף על ידי השלכתו אל הבור הינה תולדה של הניתוק הזה, והיא עצמה משקפת ניתוק דומה. יש כאן שאלות קשות: האם החלטה מעין זו ניתנת ליישום? האם האחים יאפשרו את קיומה, לכשיגלו את כוונתו של ראובן? וגם: אילו תצליח התכנית, ויוסף ישוב לידי אביו בריא ושלם. איך יגיבו אז האחים? האם השלום במשפחה יישמר על ידי כך, או שמא השנאה והכעס עתידים להחריף עוד ועוד? דומה, שראובן אינו נותן את דעתו על כל השאלות הקשות הללו. כדרך שקיבל את ההחלטה לבדו, מתוך ניתוק מדיון ושיח כנה עם אחיו, כך הוא גם מתייחס אל השלכות ביצועה: הוא פונה לקיים את תכניתו ויהי מה, תוך תמרון האחים וניסיון להוביל את ההתרחשות כפי רצונו, מבלי לשים לב על התוצאות הצפויות באשר הן. כל ניסיון לחינוך אמתי של אחיו, כל ניסיון לחדור אל ליבם ולהובילם אל מקום טוב יותר, ממנו והלאה.

גישתו זו של ראובן באה לידי ביטוי בתורה במילים מפורשות, כאשר הוא נוכח לדעת שתכניתו נכשלה:

וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר, וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר! וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו, וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו, וַיֹּאמַר: הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא?! (שם, כט – ל)

דעתו של ראובן אינה נתונה כאן על יוסף. דאגתו אינה מופנית אל אחיו, הוא חושב על עצמו: וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא. המילה "אני" מופיעה כאן פעמיים, כהדגשה על מגמתו של ראובן. לאורך כל הדרך, מתחילת הפרשה, מבטו מופנה אל עצמו: השאלה הניצבת בפניו היא איך עליו להתמודד עם ההתרחשות כראוי. אף שכוונתו לטובה כמובן, הוא פועל במנותק מן המציאות הריאלית, המורכבת, ובמנותק מעמדת אחיו – אשר נוראה ככל שתהיה, סוף כל סוף היא קיימת ויש להתמודד עימה. הוא מתייחס אל השאלה מנקודת מבטו שלו, ומנקודת מבט זו בלבד. אין הוא מפגין כל התחשבות באנשים שסביבו, באופן בו ביכולתו להשפיע עליהם, או באופן בו מעשיו ישפיעו עליהם. הוא מתרכז אך ורק בדרך הנכונה לדעתו, ומתעלם מן המציאות המורכבת יותר.

גם את הניתוק מן האחים מפגין ראובן באותה פרשה עצמה, כאשר האחים נתקלים בהתעמרותו של יוסף אחיהם, וניצני חרטה ראשונים על המעשה הנורא שעשו עולים בליבם. ובפי ראובן ישנם הדברים הבאים:

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: אֲבָל, אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ! אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ. עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת!

וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם, לֵאמֹר: הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם, לֵאמֹר: אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד! וְלֹא שְׁמַעְתֶּם. וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ! (שם, כא – כב)

מדוע מעוניין ראובן לזרות מלח על פצעיהם?! מדוע רואה הוא לנכון להזכיר את עמדתו מאז, המתנגדת לרציחת יוסף?! במה מועיל הדבר כעת? נראה, כי בדבריו הללו ישנה הוכחה נוספת לעמדתו של ראובן מול האחים: הוא אינו מרגיש את רגשותיהם, ואינו חווה עמם את התלבטותם ומכאובם, ולאחר התנגדותו למעשיהם בפרשת מכירת יוסף – הנתק הזה הולך ומחריף. עמדתו הינה עמדה של עליונות, עליונות הבאה מכח היותו בכור, עמדה שאין בכוחה ליצור שינוי אצל האחים הצעירים יותר.

******

מלכותו של יהודה אינה נובעת מלמעלה, היא אינה מונחתת על האחים-הנתינים. היא צומחת מתוכם  אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ! מלכותו אינה זקוקה לאישור אחר, אין היא נדרשת למקור כוח חיצוני; העם עצמו מקבל עליו את מלכות יהודה מפני שהוא מזדהה עמה וחפץ בה, ומפני שהוא חש כי המלכות הזאת מייצגת אותו ומביעה את אשר על ליבו; מפני שיהודה הוא אחד מן העם. למרות שיהודה הוא הבן הרביעי ולא הבכור, ואולי דווקא משום כך, יש למלכותו השפעה יתירה על כל שאר האחים.

בכך גובר יהודה על ראובן; היכולת שהוא מפגין ליצירת שיח כנה, העוצמה שהוא משדר במסוגלותו להלך כנגד רוחם של אחיו – כל אלה הינן הסגולות המייחדות את מלך ישראל; בכך מונחת התשתית למלכותו של דוד המלך ובניו אחריו, מזרע פרץ בן יהודה.

נקודה נוספת המייחדת את דרכו של יהודה הינה התנהלותו הריאלית. מתינותו מאפשרת לו להתבונן במציאות בעין בוחנת, ולמצוא את הדרך הנכונה ביותר לפעול בה ולהשפיע עליה. היכולת להתנהל באופן מציאותי הינה קריטית, ובכוחה להביא להצלחה מרובה. גם בכך הוא גובר על ראובן, הממהר להגיב ובכך מחמיץ את ההזדמנות ליצור שינוי של ממש.

עניין זה הוא יסודה של מלכות בית דוד. בניגוד למלכותו של שאול עליו נאמר מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם (שמואל א ט, ב), כלומר ששלטונו בא מלמעלה ולא מתוך העם, הרי שמלכות בית דוד מצטיינת ביכולתה ליצור קשר עם המציאות הריאלית, להבין את רחשי לב העם ולנהוג על פיהם, ומשם נובעת סמכותה, זהו מקור כוחה.

והלא כך הם מילותיו של שלמה המלך בתפילתו: וְעַבְדְּךָ בְּתוֹךְ עַמְּךָ אֲשֶׁר בָּחָרְתָּ, עַם רָב, אֲשֶׁר לֹא יִמָּנֶה וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב. וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ, לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע (מלכים א ג, ח – ט). כהקדמה לבקשתו מדגיש שלמה כי הוא רואה את עצמו חלק מן העם בתוכו הוא יושב, ודווקא משום כך הוא ראוי למלוכה! תפילתו לפני ה' הינה על "לב שומע" ולא על "לב חכם", אין הוא מקווה לחכמה יוצאת דופן; בעיניו הסגולה העליונה הראויה למלך הינה היכולת להקשיב ולשמוע, המוכנות להבין את העם, לפתח עמו שיח כנה ולנהל עמו קשר ישיר. זאת היא מעלתה של מלכות בית דוד שעל ניצניה אנו לומדים בפרשתנו, כשאנו נוכחים בהנהגתו של יהודה אבי המלכות.

להרשמה: [email protected]  

להערות: [email protected]

העורך: [email protected]

בפרשתנו אנו קוראים על שתי התרחשויות מרכזיות: מפגשו של יעקב עם עשו, ופרשת דינה בשכם. במהלך הפרשה אנו לומדים להכיר את בניו של יעקב אבינו – שנים עשר השבטים, אשר תופסים כאן נוכחות לראשונה, ומשקל רב מיוחס לעמדתם. במסגרת מאמר זה ברצוננו להתמקד בתהליך היווצרות השינוי הזה ובמשמעותו.

כך מתארת התורה את תגובתו של יעקב כאשר הוא שומע כי דינה נטמאה בידי שכם בן חמור:

וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ, וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה. וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם (בראשית לד, ה)

פסוק זה טעון באור מכמה וכמה פנים: ניכר כי המאורע סביב דינה בת יעקב מחולל סערה רבה; יעקב "שומע" על כך כנראה מפי אנשים אחרים המודיעים אותו על כך. לכאורה, תגובתו של יעקב היתה אמורה להכיל חרון אף וכעס, ומחשבה על השבת מלחמה. הלא אך בפרשה הקודמת שמענו מילים חריפות מפיו של יעקב אבינו: וַיִּחַר לְיַעֲקֹב וַיָּרֶב בְּלָבָן (שם לא, לו).

אולם תגובתו של יעקב הינה לחלוטין בלתי צפויה: הוא מחריש עד בוא בניו. המונח "מחריש" פירושו "שתק", ולא רק "המתין". אף אם יעקב מצפה לעזרת בניו היה עליו להגיב גם באופן אישי באופן תקיף ונסער, כפי שהיינו מצפים מאב לבת שנעשה לה דבר נורא שכזה. מלשון התורה נראה כי יעקב בוחר בשתיקה, במודע.

יתירה מכך: התורה טורחת ליידע אותנו כי בניו של יעקב היו עם הצאן בשדה. פרט מידע זה מופיע במקום מפתיע, שלא לומר תמוה; בין התאור על שמיעת יעקב לבין התאור על תגובתו, שם מוצאת התורה לנכון להבהיר כי בניו לא היו עמו בביתו באותו זמן. נראה, כי לעובדה זו ישנה משמעות מכרעת; בראש ובראשונה, היא הגורם לסגנון תגובתו המאופק כל כך של יעקב.

באופן כללי ישנה משמעות מן הפסוק כי יעקב אינו מצפה לביאת בניו. ההיפך הוא הנכון: מעדיף היה שלא יבואו ושלא יתעמתו עם המאורע הקשה. הוא "מחריש", הוא בוחר בשתיקה, זאת למרות שהוא יודע כי בניו עתידים לבוא ולזעוק – אולם כל עוד הדבר אפשרי הוא שותק, מחריש.

מגמה זו בתגובת יעקב מוסיפה והולכת בפסוקים הבאים:

וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם אֶל יַעֲקֹב, לְדַבֵּר אִתּוֹ (שם, ו)

ובכן, מה היה תוכן השיחה בין חמור ויעקב? כיצד התנהל הדיון הטעון? ואיך הגיב יעקב מול רודפי בתו? התשובה על כל זאת היא – מאומה:

וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם, וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים, וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד! כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב, וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה. וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר (שם, ז – ח)

יעקב אינו עונה לחמור ולו במילה אחת! שתיקתו הרועמת היא התגובה היחידה. התורה מדלגת על שיחה זו, ועוברת לתאר את ביאת הבנים ותגובתם הם לדברי חמור. שתיקה זו אינה התעלמות בלבד, יש בה המשך לתגובתו הראשונית של יעקב; הוא מוסיף להחריש.

כאשר אנו מתבוננים בתגובתם של בני יעקב אנו מרגישים מיד כי כל החסר בתגובת יעקב בא כאן על מקומו: וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם, מיד עם שמיעתם על המאורע המסעיר הם נחפזים אל הבית. תגובתם היא הטבעית ביותר; הם מתעצבים אל ליבם, וכועסים עד מאוד!

אולם אף על פי כן יש כאן הערה בלשון הכתוב. התורה משתמשת כאן בלשון נסתר, בגוף שלישי: כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב, וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה. לא נאמר "כי נבלה נעשתה לנו לשכב את אחותנו"; תלונת האחים היא על הפגיעה "בישראל", במשפחת יעקב. לדידם, דבר זה הוא "לא יעשה"; אולם למרות הבעת הצער והכאב – הנימה האישית יותר, נעדרת כאן. הם אינם מכונים כאן "אחים" כי אם "אנשים" בלבד, משל היו אנשים זרים, ולא בני משפחה הכואבים את כבוד אחותם.

המשא והמתן עם חמור ובנו בא לסיומו בטבח כל אנשי העיר, ורק אז, רק לאחר שלושת ימים ולראשונה מתחילת המאורע – אנו שומעים את דברי יעקב, המביע את דעתו על המתרחש:

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי: עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי, וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי (שם, ל)

האם זה כל מה שיש בפיו של יעקב על אודות המקרה הקשה?! האין בפיו ולו מילה אחת של תגובה על מה שנעשה לדינה בתו?

******

מן התהיות שהעלינו כאן עולה כי בהתמודדות מול אויביו נוקט יעקב בשתיקה ובכניעה. דרך זו מאפיינת אותו גם בהתמודדותו מול לבן וכפי שהארכנו בפרשת ויצא, וגם בתחילת פרשתנו - בהתמודדותו מול המפגש המחודש עם עשו אחיו. כפי שנראה, עתידה גישה זו להוסיף וללוותו גם כאשר ירדו בניו למצרים ויתמודדו שם מול יוסף.

יעקב הבודד, הגולה מבית אביו, הנמלט מפני חרב אחיו, האיש שהתמודד מול שנאה כבושה בבית חמיו במשך עשרים שנה – ולבסוף, כאשר ברח משם מצא את עצמו נרדף על ידי חמיו מצד אחד בעוד אחיו ממתין לו בעבר השני, חי מול הגוים הסובבים אותו בתודעה של גלות ופחד; כפי שעשה בכל ימי חייו, גם כאן תגובתו היחידה אל מול שונאיו היא בריחה; שתיקה והכנעה, קבלת הדין עד יעבור זעם ואף ריצוי ופיוס – הן הן הטקטיקות בהן הוא משתמש כאשר הוא נתקל בסכנה מצד אויבים אלו, ובהן הוא נוקט גם כאן מול שכם וחמור מעני בתו. הוא מוסיף להתנהג כאדם בודד הנלחם מול אויבים הגדולים הימנו, כאשר אין בידו לעשות מאומה מלבד להמתין לשעת הכושר בה יוכל להימלט. הוא אף אינו מעלה בדעתו השבת מלחמה שערה!

לא כן היא גישתם של בניו. הם, האחים שגדלו יחד בחבורה מלוכדת בבית הסב לבן, היו עדים כל אותם השנים למסכת ההתעמרות של לבן בבנותיו ובחתנו. אין הם בודדים; הם מונים כבר אחד עשר אחים בעת ההתרחשות! המבוגרים שבהם הם כבר אנשים מנוסים, בעלי כח רב ויודעי מלחמה. כבר בשעת המפגש עם עשו יש מקום לבאר בדרך הפשט, כי הטעם האמתי לכך שנרתע עשו לבסוף מפני מלחמה עם יעקב אחיו הוא מפני שנוכח לראות כי מאחורי יעקב עומדת קבוצה של אנשים שלא ניתן להתעלם מהם – הלא הם אחד עשר ילדיו, וכפי שנבאר במקום אחר אי"ה.

יעקב לעומת זאת אינו מתנהג עמהם כך, הוא רואה בהם ילדים רכים שעליו לגונן עליהם ולשמרם. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים (שם לג, יג). אין צריך לומר שאין הוא מניח להם לפתוח במלחמה נגד האויבים המסוכנים!

כל זמן שהאויבים היו אויבים אישיים של יעקב אבינו נקטו הבנים עמדה פסיבית למולם; כבודו של האב מורה להם כי עליהם להותיר את המושכות בידיו. אין הם האחראים למתרחש כי אם אביהם, והוא בוחר לנהוג כפי שנהג. הם אמנם מתייצבים מאחוריו, אולם אינם מוסיפים לפעול יותר מכך. כך נהגו כששהו בבית לבן וכך נהגו גם בעת המפגש עם עשו.

אולם בפרשתנו, כאשר דינה נופלת לידי שכם בן חמור, נחצה קו בעניין זה. לראשונה אין מדובר כאן על אויביו הפרטיים של יעקב כי אם על מעשה נבלה, פשע חמור המצדיק תגובה ראויה; האחים מבינים כי עליהם לנקוט עמדה ולהשתמש בכוחם. הם נותרים בעמדה הפסיבית רק כל עוד היה הדבר נוגע אל אביהם, אולם במקרה זה שוב אין הם חשים שמחובתם לציית לו; כאן מדובר במעשה פשיעה, ב"נבלה" המצדיקה תגובה! אין הדבר נוגע אליהם כאל אחים פרטיים בלבד, אלא גם כ"אנשים"!  כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב, וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה! החובה לטפל בעניין מוטלת על כל אנשי המשפחה ללא יוצא מן הכלל.

וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ, וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה. יעקב שמע את שני הדברים: הוא מודע היטב לכך כי השקט יישמר רק כל עוד בניו שוהים עם המקנה בשדה, והתורה מדגישה את הנקודה הזו. וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם – אין הוא חפץ בבואם. הוא מעדיף לשתוק; כך היא דרכו משכבר הימים. אולם הוא מבין כי לאחים ישנה דרך אחרת, וכשהם יבואו – תשתנה התמונה כולה בעל כרחו. שלא כמו במאבקים הקודמים, במקרה זה יודע יעקב כי אין הבנים עתידים לשמוע לו, והם עומדים ליטול את ניהול העניין לידם. משכך, הוא מחריש. ממתין לראות כיצד יתפתחו המאורעות.

ניתן ללמוד מכאן על קדושתו של יעקב אבינו: התורה מגלה מפורשות כי הוא מתנגד לגישתם של בניו; דעתו האישית היא כי אפילו במקרה נורא זה יש להוריד ראש ולהיכנע. אולם משעה שהוא מבין כי אין הדבר נתון בידו, וכי ישנם דברים שאינם בתחום אחריותו הבלעדית, וכי גם לבניו ישנה עמדה  – הוא מסתלק מן הזירה; לאורך כל המשא והמתן עם חמור ושכם אין קולו נשמע! הוא מניח לבניו לדבר איתם, מתוך הבנה כי אין זה מקומו.

את מבטו על העניין כולו הוא מסכם במשפט אחד: עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי. אין הוא מרוצה מן ההתנהלות, ושמעון ולוי עתידים לשמוע ממנו על כך גם לפני מותו, כאשר הברכות עתידות להימנע מהם בשל כך. אולם אין בכך כדי לגרום לו להתערב במעשי בניו; משפחת ישראל, העתידה להפוך לעם ישראל, הופכת אפוא בפרשתנו לעובדה קיימת.

בסיפורה של דינה נחצה קו משמעותי מאוד בתולדות ימי עם ישראל. מן "האבות" עוברים אנו אל "הבנים", מתיאור תולדותיהם של אברהם יצחק ויעקב עוברת התורה לתאור תולדותיו של עם ישראל; לראשונה נוקטת כאן התורה בשם "ישראל" כשהוא מכוון אל המשפחה כולה, העתידה להפוך לעם. ואכן, מכאן ואילך אין אנו עתידים למצוא עוד את יעקב אבינו בתפקיד המנהיג והמוביל. עיקר ההנהגה עוברת לידי שנים עשר השבטים, המניחים את היסודות אל האומה המתהווה.

להרשמה: [email protected]

להערות: [email protected]   

העורך: [email protected]