העורבים: פילוסופיה ואיסור גזל, מן הגמרא אל החתם סופר

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

ארשה לעצמי לכתוב עוד משהו שעשוי לצאת מן הדברים.

השאלה של החתם סופר היא דוגמא ומופת של זהירות בדיני ממונות, שלא להנות מממון שאינו שלך.

התשובה של החתם סופר, לעומת זאת, עלולה לפתוח שער בפני היתרים דחוקים לקחת ממון שאינו שלי בלי ידיעתו של בעל הממון מכוח טענה ש"הוא אחראי" והוא לפיכך חייב לי.

ארחיק לכת. יש בציבור שלנו כאלו שסבורים שאחרים חייבים לפרנסם כי הם עוסקים בתורה ומחזיקים את העולם (וזה נכון מבחינה מסויימת, אם כי לא רק הם עוסקים בכך וניתן לשלב בין עבודה ולימוד – וזה נושא רגיש, עם השלכות פוליטיות, וממש אין כאן מקומו).

דברי החתם סופר יוצרים חיוב המוטל כלפי מי שנזקק והם מתירים לקחת ממון השייך לאחר למען הזקוק, רק מפני שהוא נביא, רק מפני שהוא נרדף.

האם יהיה מי שיוציא מכאן שמותר לתבוע ולהוציא כספים מן המדינה, למשל, למען לומדי תורה כי הם כמו אליהו בשעתו, ואולי המוסדות של המדינה, שבראשיהם חילונים (או אולי סרוגים?) הם, לפי גישות פראיות למדי, רשעים כמו אחאב?

האם זו חשדנות יתר שלי על גבול הפרנויה, או שאיבחנתי נטיה דקה מן הדקה שמופיעה כאפשרות פרשנית אצל החתם סופר והיא עומדת ביסוד שהגישה של "להציל מן הפריץ" בימינו?

אמל"ק: חשדנות ברמה פרנואידית איפשרה לי לטעון שההיתר של החתם סופר לקחת את ממונו של אחאב למען אליהו יכול להוביל לגישה של "להציל ממון מן הפריץ" עבור עולם הישיבות החרדי או העולם החרדי בכלל. שוב: זה חשד מסוכן מאד, אבל לא יכולתי שלא לכתבו.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

שוב, בעל הסוגיה טוען שהעורבים לקחו את הלחם והבשר ממטבחו של המלך אחאב. ואם כן, הרי הבשר מותר באכילה, כלומר ששחיטת מומרים לעבודה זרה אינה פוסלת את השחיטה.

לימא מסייע ליה (להיתר של רב ענן בשם שמואל):

והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר ולחם ובשר בערב,

ואמר רב יהודה אמר רב: מבי טבחי דאחאב

והגמרא מציעה דחיה:

 על פי הדבור שאני.

כלומר היה כאן ציווי התגלותי מיוחד, יוצא דופן ולכן אין ללמוד ממנו למקומות ולנושאים אחרים.

הפירוש הפשוט של הצעת ההוכחה ושל הדחיה מופיע כרגיל במקום אחר.

והעורבים מביאים לו לחם ובשר - מהיכן מייתי ליה? (מהיכן מביאים את זה?)

מבי טבחא דאחאב

ועל פי הדבור - מפני דמומר לע"א אסור לאכול משחיטתו (ילקוט שמעוני מלכים א רמז רט)

כלומר הבשר באמת היה אסור אבל ה' התיר אותו לאליהו במצב זה.

זה נראה הפירוש הפשוט, אבל עדיין יש כאן מהלכים נוספים, החל מימי חז"ל ועד לימינו שלנו. ויש כאן כמה הערות מעניינות, שהן היעד המרכזי של הסיכום והדיון כאן.

וכמובן, כל זה היה מתאפשר לולא הפירוש המסכם הנפלא של הוצאת שוטנשטיין, יזכרם אלוקים לטובה.

יש שפירשו ש"עורבים" היינו בני אדם וזה שמם או מקום מוצאם.

ובכן, אשר לטיבו של הבשר שקיבל אליהו, יש כאן פירושים שונים. ראשית, יש דעה אחרת מן הגמרא שלנו במדרש רבה (נח, לג ה – פרוייקט השו"ת) ותנחומא (מסעי ו), ובתנחומא גם נאמר שהעורבים לא רצו להיכנס לבית אחאב, שהיה מלא בעבודה זרה (שוטנשטיין ע"ז ה א 1 הערה 6).

יש שאלה נוספת על הבשר, ולא רק על מי ששחט אותו. יש גזירה על בשר שנתעלם מן העין. ויש מפרשים שזה היה ההיתר המיוחד שנזכר כאן "על פי הדיבור שאני", או שגם זה נכלל בו, לאכול בשר שנשחט בידי מומר כלומר אחאב ואנשיו וגם היתר הבשר שנתעלם. (הרי איש לא ראה את הבשר מרגע השחיטה והמליחה וכו' כאשר נלקח בידי הציפורים ועד שהגיע לידי אליהו).

הריטב"א מציע שהנבואה באה לגלות לאליהו שהבשר שיביאו העורבים אמנם מבית אחאב אבל משחיטתו הכשרה של עובדיה, ולכן אליהו לא נאלץ להחמיר באיסור הבשר שבא מרוב פסול.

וכל הדיונים האלו, הממשיכים את הדיון בגמרא, משלבים כאן שני מאפיינים, שאחד מהם הוא דרך הלימוד של הגמרא, וזוהי שיטת הדיוק, לעיין בכל אירוע ובכל דין ולבדוק אם אין עוד שיקולים שמעורבים בפסק שלו. וזה בסדר גמור, וזוהי דרכו של תלמוד.

אבל השיטה הזו מוחלת על סיפור שאינו תואם ואינו מצדיק את הפרשנות שניתנה לו, כלומר שהבשר בא מבית אחאב, ואז, לאחר שהסיפור מתפרש כאילו הוא כולל עובדות שלא נובעות מתוכו, הוא משמש כמקור הלכתי לעיון.

וזוהי שיטת התלמוד. והיא מעוררת את השאלה: מה סברו האמוראים והמפרשים לדורותיהם? האם הם סברו שהם באמת קלעו לפתרון התעלומות שנותרו פתוחות בטקסט, כלומר מהיכן בא הבשר ומה ההלכות שעומדות ברקע?

הרי אילולא הורגלנו שזוהי דרך התלמוד, לא היינו מעלים בדעתנו לפרש את הסיפור של אליהו בצורה כזו.

השאלות האלו מזמינות דיון רחב ולצערי עדיין אין לי משנה סדורה בנושא זה. אבל חשוב גם להעלות את השאלות.

אמל"ק: השאלה מהיכן הגיע הבשר נשארת פתוחה בטקסט. יש שפירשו שהבשר הגיע מארמונו של יהושפט והוא כשר ויש שפירשו שהגיע מארמונו של אחאב ואז יש שאלות הלכתיות על כשרותו ומכאן יוכל שמואל לנסות להצדיק את הדין שלו, של היתר שחיטה של מומר.

ההתייחסות הזו של האמוראים והמפרשים שאחריהם מעוררת את השאלה העקרונית על הנחות היסוד של גישה זו. ולצערי אני יכול להעלות את השאלות אבל אין לי תשובות בינתים.

וזה הסיפור. (מלכים א פרק יז)

(א) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי יְדֹוָד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי:

ובכן, אליהו מודיע לאחאב שלא יהיה גשם ואפילו לא טל. בצורת.

כיון שכך, אליהו נאלץ לנוס על נפשו.

(ב) וַיְהִי דְבַר יְדֹוָד אֵלָיו לֵאמֹר:

(ג) לֵךְ מִזֶּה וּפָנִיתָ לְּךָ קֵדְמָה וְנִסְתַּרְתָּ בְּנַחַל כְּרִית אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַיַּרְדֵּן:

(ד) וְהָיָה מֵהַנַּחַל תִּשְׁתֶּה וְאֶת הָעֹרְבִים צִוִּיתִי לְכַלְכֶּלְךָ שָׁם:

(ה) וַיֵּלֶךְ וַיַּעַשׂ כִּדְבַר יְדֹוָד וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב בְּנַחַל כְּרִית אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַיַּרְדֵּן:

(ו) וְהָעֹרְבִים מְבִיאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר וְלֶחֶם וּבָשָׂר בָּעָרֶב וּמִן הַנַּחַל יִשְׁתֶּה:

(ז) וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיִּיבַשׁ הַנָּחַל כִּי לֹא הָיָה גֶשֶׁם בָּאָרֶץ

לענייננו, אליהו מסתתר באיזור נחל ליד הירדן, ואשאיר למומחים לזהות את המיקום המדוייק. הוא שוהה שם זמן רב, "ימים", שמספיקים כדי שנחל יתייבש ללא גשם.

ומהיכן היה לו אוכל?

טוב ששאלתם.

ובכן, כפי שה' אומר לו, הוא שלח את הָעֹרְבִים על מנת שיביאו לו מזון, והם הביאו לו, פעמיים ביום, גם לחם וגם בשר.

ואז עולה השאלה: מהיכן לקחו העורבים את האוכל?

לפני שנגיע לסוגיה בגמרא, כדאי להעיר כמה הערות תיאולוגיות ופילוסופיות. הסיפור הזה מספר על נס שנמשך ימים רבים. ציפורים מביאות מזון פעמיים ביום לאליהו. ניתן להבין את הנס בשתי צורות, יותר נטורליסטית (קרובה לחוקי הטבע) ויותר ניסית.

לפי הגישה הנטורליסטית, העורבים, שהם כנראה זהים לעורבים שלנו, הם סוג חטפני של ציפורים, והם רגילים לקחת מבני אדם. לפעמים תכשיטים נוצצים, ולפעמים, כמו במקרה שלנו, מזון. יתכן שהעורבים התגוררו בסביבתו של אליהו, והיו מביאים אוכל, ואליהו היה לוקח מן האוכל הזה בלי שהעורבים חשו שהמזון שהם מלקטים נלקח בידי אדם.

כלומר, הנס היה באופן קרוב לטבע, כאשר אליהו בחר להסתתר במקום בו יש קיני עורבים, עורבים שדווקא מוצאים אפשרות לסחוב מזון כמו בשר ולחם. ואליהו מצליח להשיג מהם את המזון. והם אפילו חוזרים ומביאים עוד פעמיים ביום. כל זה חריג מאד, אבל הכל בדרך הטבע.

זוהי תפיסת נס מקבילה לזו של ריה"ל בספר "הכוזרי", לפיה הנס אינו סותר את חוקי הטבע, אלא משתלב בתוכם, והזימון, או צירוף האירועים, הוא הוא הנס.

גישה יותר ניסית תקבע כי העורבים פשוט עפו ואספו אוכל והגישו אותו עד לאליהו. איך הם ידעו לעשות זאת? ובכן, היד ה' תקצר? זה היה נס.

רק שכאן עולה השאלה: אם כבר נס, אז מדוע להזדקק לעורבים? וכי ה' לא יוכל להוריד בשר ולחם מן השמים כפי שהוריד מן במדבר? או שה' היה מוריד לאליהו מן וזהו?

נראה שהנחת היסוד של הסיפור שלפנינו היא שניסים מתרחשים, אבל בתוך לבוש טבעי, וזה קרוב לתפיסתו של ריה"ל.

ודומה שהגמרא שלנו מנתחת את הסיפור בצורה זו, אלא שהיא מוסיפה השערות והנחות יסוד משלה, כדי לספק הוכחה להיתרו של שמואל לאכול משחיטת מומר לעבודה זרה. כמו המלך אחאב.

אמל"ק: אליהו הסתתר מפני אחאב וניזון מאוכל, לחם ובשר, שהובאו בידי עורבים פעמיים ביום. נראה שהסיפור מסופר מזוית ראיה שמתאימה לגישתו של ריה"ל לנס, כלומר זימון אירועים מוצלח שמכוון משמים.