התורה והעובדות גרסת בריסק

אמנם משהו אחד חסר לי בסיפור הזה. משהו שהיה הופך אותו להרבה יותר יפה.

הייתי מצפה מהרב שיאמר לחסידים: סליחה, טעיתי!

אני בטוח שזה מה שהתכוון לומר. אני בטוח שזה מה שמונח במילותיו (ומי יודע אם הסיפור אמיתי). אבל מאחר שזה סיפור חינוכי, סיפור שבונה את האתוס הישיבתי כפי שמגדירים זאת החוקרים, אז הייתי שמח לגלות בסיפור כזה את ההודאה: סליחה, טעיתי. נימוקים אחר כך, המסר שהרב מסוגל לטעות ויודע לבקש סליחה הוא החשוב ביותר.

יש עוד קריאה אחת. וזו קריאתי שלי, וכמו בפעמים אחרות, יתכן שאני מפריז על המידה.

נתחיל בכך שהגישה של בריסק מבוססת על דיוקים בסוגיות. כפי שהראיתי באשכול המבוסס על ניתוח של פירוש של שוטנשטיין לפרשנותו של הגרי"ז (הבן של הגר"ח), אין להתייחס לתגליות ובירורים מדעיים בנושאים הלכתיים, כמו בנין בית המקדש וקביעת מיקום המזבח, אלא להזדקק לנבואה.

ובכלל, נדמה שבעולם הישיבות שלנו יש התעלמות מכוונת מכל מה שאפשר ללמוד מן המדע, מכול עימות עם נתונים אמפיריים (נתונים שנמצאים בשטח או נמדדים במכשירי מדידה). אם בגמרא כתוב כלל מסויים, אין זה חשוב אם המציאות תואמת לו. ולפי הביטוי שלא הצלחתי להיזכר במקורו ולמצוא את השימוש בו, "וי לעובדות!"

כידוע, או אמור להיות ידוע, יש מקצוע שנקרא "תורת המשחקים", והוא שייך למתמטיקה, וכנראה גם לפסיכולוגיה. אלו שהתמחו בו ידעו להסביר (ואולי לצפות מראש) מדוע לא תפרוץ מלחמת עולם שלישית בין אמריקה לברה"מ של פעם. ואז, כמובן, כולם פחדו מזה ומסיבה מצויינת.

ניתן להבין את דברי הגר"ח מבריסק בהתאם לכך. ר"ח לא ניתח את הפסיכולוגיה של מקבלי ההחלטות, אלא דן בשאלה מה ישתלם להם לעשות. וכפי שהוא מגיב, לפי אחת הגרסאות, מה לעשות שמקבלי ההחלטות לא היו חכמים כמותו?

יש לשים לב למה שמשתמע מן הניתוח הזה. מן הגרסה של הסיפור, או מאחת מהן, ניתן להבין שהר"ח נשאל לצפות את העתיד, בין מכוח תבונתו ובין מכוח רוח הקודש שלו. אולם התשובה שלו לא היתה מה יקרה אלא מה יקרה אם הנפשות הפועלות ינהגו בצורה חכמה, מה שנקרא בתורת המשחקים "רציונלית". כמובן, תלמיד חכם יודע שאנשים לעולם אינם נוהגים לגמרי ברציונליות. או שסדר העדיפויות שלהם מכיר בעדיפויות שהיינו סבורים שאדם טוב וחכם לא ידגול בהן.

אני ער לכך שהקריאה הפשוטה של הסיפור, בכל גרסאותיו, היא שהר"ח היה אמור לספק תחזית עתידית ולא, נניח, המלצה מה כדאי לקייזר לעשות. והקריאה שלי, שמציעה גישות אחרות, היא הפחות מתבקשת.

וכמובן, מה שכתבתי כאן כדי להצדיק את דברי רבנו מבריסק היא דרך ללמד זכות – וגם להראות שגם סיפורים פשוטים או פשטניים יכולים לשאת על גבם קריאות שונות.

כשהפרשן לא נותן לעובדות לבלבל אותו

תגובה 1

(וזה סיפור בריסקאי מאוד. כמיטב המסורת של הז'אנר יש בו ניתוק בין טקסט למציאות, בין האידאה הטהורה לחיים עצמם. במילים אחרות: ר' חיים לא מוכן להסכים שחיזוי מוצלח צריך לקחת בחשבון גם את הנטיות והגחמות של הנוגעים בדבר)

תגובה 2 (הרבה פחות אוהדת)

בסופו של דבר ההתחכמות הבריסקאית היא טפשות גמורה , שהרי לאף אחד לא מעניין מה השכל הטהור בפתיחת המלחמה , אלא מה יהיה למעשה , ואם ע"פ השכל הוא אינו יכול לחזות את השיקולים או הגחמות של הקיסר , היה עליו לענות שאינו יודע ,ובוודאי הוא אשם בזה שלא למד לשונו לומר איני יודע , ובסוף להודות בטעות , ובמקום זאת מתחכם הוא בעקמומיות בריסקאית .

תגובה 3

הסיפור היה קצת אחרת, ואולי זה נותן זווית ראיה שונה.

הסיפור היה, ששאלו את ר' חיים מי ינצח, והוא אמר שגרמניה תנצח, ואחרי ההפסד של גרמניה, שאלו אותו מה הפשט, ועל זה הוא ענה, אני חישבתי את המהלכים הנכונים, והמסקנה שלי היתה שגרמניה תנצח. אני אשם שהם עשו שטויות והפסידו?

תגובה 4 (או המשך המגיב הקודם, לא ברור לי)

בכולופן, הסיפור כפי שמחבר הקונטרס כתב אותו, בעייתי מכמה כיוונים.

דבר ראשון, בבריסק נפוץ עניין רוה"ק. יש כמה וכמה סיפורים של משחקי רוה"ק, החל מהבית הלוי וכלה בגרי"ז, כך שלא מתאים לר' חיים לומר דבר כזה.

לעומת זאת, בגירסה שאני הבאתי, זה כבר משהו אחר לגמרי. ר' חיים בא להעביר כאן מסר חשוב, שגם אם טעית בתוצאה, אל תסיק מכך שאופן החשיבה שלך שגוי. ואצל ר' חיים זה כלל מאד חשוב, כי הוא היה מתנהל ככה תמיד. הוא היה מתייגע רבות על כל מילה שהוא כתב או על כל סברא שהוא חידש, אבל אחרי שהוא אמר מה שאמר, לא היה שייך להזיז אותו מזה גם עם חבילות של קושיות. אם העיקרון התברר אצלו, שום קושיה לא היתה יכולה להפיל אצלו את העיקרון

תוקן על ידי מיימוני ב- 12/12/2018 13:07:45