נתנה בראש: הכלה החרדית שהפתיעה את כולם

אדם,

חז"ל אמרו את זה ביומא כט ע"ב בכמה מלים: "הרהורי עבירה - קשים מעבירה".

אבל מכאן ועד להתיר עבירה כי יש הרהורים שקשים ממנה, הדרך רחוקה...

מזכיר לי את שכני המזרחניק שמתיר כמעט כל עבירה שבעולם בטענה של "ואהבת לרעך כמוך, שזה מדאורייתא"...

סקופער הרבה קולמוסים נשתברו להסביר איך ולמה הרהורי עבירה קשים מעבירה
ישנם בחינות שמבחינתן הרהורים חמורים יותר, יש פרשנים שפרשו כי המהרהר אינו שב בתשובה כי הוא חושב שאין לו על מה, ועוד כהנה וכהנה
מה שברור הוא, שעל הרהורי עבירה אין סוקלים, ועל העבירה עצמה כן סוקלים.
לא נשוה כאן את הכלה המתעופפת, לאלו שחטאם מסתכם בכך הוא שהם גינו אותה כמה ימים.

לא הבנתי מה הראיה שלך כאן
הרמח"ל לא כתב שאנשים בעתיד לא ילבשו בגדים, הוא כתב שהם יחזרו ל"מדרגת כתנות אור" ועכשיו הם במדרגת "כתנות עור", הוא מזכיר "מדרגות" ולא לבושים בפועל (עד כמה שאנחנו מבינים במושגים של "מדרגות")

מרש"ר הירש בכלל לא שייך להביא ראיה,
ניחא אילו הרש"ר היה מקדים וכותב משהו בכיוון שלך, אבל הפיסקה שציטטת היא בעצם כל הפיסקה, מתחילתה ועד סופה, וכל מי שקורא את זה כפשוטו מבין שרש"ר הירש אומר שכל עוד אנחנו בעולם הזה ועלינו ללבוש את הבגדים, לא הגענו למצב גן העדן אחרי 120.
מהיכי תיתי בכלל להביא ממנו שהוא מדבר על לעתיד לבוא בימות המשיח? אינך יכול להוסיף מילים על מה שהוא כתב

מילה נוספת בנושא, התורה כפשוטה מביאה שאדם וחוה לא היו מספיק חכמים להבין שבושה היא ללכת עירומים
ומשקבלו דעת, כיסו את עצמם בבגדים
אינני מוצא סיבה לפי פשוטו שבעתיד אנשים יסתובבו בצורה שהתורה קוראת לה מבישה, וכי תעלה על דעתך שצדיק הדור שעלה ונתעלה לדרגת קדושה ממש יוכל להסתובב ללא בגדים? בינתים המצב הפוך, וככל שהצדיק גדול יותר הוא מתכסה ביותר בגדים..

אמר המקשה, יראה מפשוטו של כתוב כי הכוונה הראשונה באדם שיהיה כשאר בעלי חיים שאין שכל לו ולא מחשבה, ולא יבדיל בין הטוב ובין הרע, וכאשר המרה הביא מריו זה השלמות הגדול המיוחד באדם, והיא שתהיה לו זאת ההכרה הנמצאת בנו, אשר היא הנכבדת מן העניינים הנמצאים בנו, ובו נתעצם. וזה הפלא שיהיה ענשו על מריו תת השלמות שלא היה לו והוא השכל, ואין זה אלא כדבר מי שאמר כי איש מן האנשים מרה והפליג בעול ולפיכך שינו ברייתו לטוב, והושם כוכב בשמיים. זאת הייתה כוונת הקושיא ועניינה ואע"פ שלא הייתה בזה הלשון, ושמע ענייני תשובתנו. אמרנו, אתה האיש המעיין בתחלת רעיוניו וזממיו, ומי שיחשוב שיבין ספר שהוא הישרת הראשונים והאחרונים, בעברו עליו בקצת עתות הפנאי מן השתייה והמשגל, כעברו על ספר מספרי דברי הימים או שיר מהשירים, התיישב והסתכל כי אין הדבר כמו שחשבתו בתחלת המחשבה. אבל כמו שיתבאר עם ההתבוננות לזה הדבר, וזה כי השכל אשר השפיע הבורא על האדם, והוא שלמותו האחרון, הוא אשר הגיע לאדם קודם מרותו, ובשבילו נאמר וצווה בו שהוא בצלם אלוהים ובדמותו, ובגללו דיבר אתו וצווה אותו כמו שאמר: (בראשית ב טז): "וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים", ולא תהיה הצוואה לבהמות, ולא למי שאין לו שכל, ובשכל יבדיל האדם בין האמת והשקר, וזה היה נמצא בו על שלמותו ותמותו, אמנם המגונה והנאה במפורסמות לא במושכלות, כי לא יאמר: השמיים כדוריים - נאה, ולא: הארץ שטוחה - מגונה, אבל יאמר אמת ושקר. וכן בלשוננו יאמר על הקושט ועל הבטל - אמת ושקר, ועל הנאה והמגונה - טוב ורע. ובשכל ידע האדם האמת מן השקר. וזה יהיה בעניינים המושכלים כלם. וכאשר היה על שלמות ענייניו ותמותם, והוא עם מחשבתו ומושכליו אשר נאמר בו בעבורם (תהלים ח ו): ""וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים", לא היה לו כח להשתמש במפורסמות בשום פנים ולא להשיגם, עד שאפילו הגלוי שבמפורסמות בגנות, והוא גלוי הערווה, לא היה זה מגונה אצלו ולא השיג גנותו. וכאשר מרה ונטה אל תאוותיו הדמיוניות והנאות חושיו הגשמיות, כמו שאמר (בראשית ג ו): "כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם" נענש בששולל ההשגה ההיא השכלית, ומפני זה מרה במצווה אשר בעבור שכלו צוה בה, והגיע לו השגות המפורסמות ונשקע בהתגנות ובהתנאות, ואז ידע שיעיר מה שאבד לו, ומה שהושפט ממנו, ובאיזה עניין שב. ולזה נאמר (בראשית ג ה): "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע", ולא אמר יודעי שקר ואמת, או משיגי שקר ואמת, ואין בהכרחי טוב ורע כלל, אבל שקר ואמת. והתבונן אמרו (בראשית ג ז): "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם", לא אמר ותפקחנה עיני שניהם ויראו, כי אשר ראו קודם הוא אשר ראו אחרי כן, לא היו שם סנוורים על העין שהוסרו, אבל נתחדש בו עניין אחר, שגינה בו מה שלא היה מגנהו קודם.