הרפואה הפילוסופית

הסיפור על עמלק הוא כנראה ההזדמנות של דרשנים לאשש את האמונה היהודית החרדית המודרנית דרך סמלים עתיקים מן המדרש.
(אני: רגע, קרא שוב מה שכתבת. אתה בטוח שאתה רוצה להיות כל כך תוקפני?
עצמי: טוב, שיישאר, אבל תסביר בנחת. אלו דברים רגישים. איך אומרים, "בנפשנו הדבר").
תרשו לי לצטט מאמר השקפתי. הרב דוד ברוורמן נלחם מול הספקנות דרך הסמל של עמלק ומתחיל בבדיחה שככל שהיא נחמדה, הצליחה לצער אותי.
הנה הבדיחה:
בקהילה יהודית בארצות הברית הוכתר רב, ולא סתם רב אלא "הרב דוקטור", כלומר דוקטור לפילוסופיה.
הבדיחה ממשיכה: קשיש אחד מתקשר לרב הדוקטור. כואב לו הלב. אולי הדוקטור יעזור? לא, לך לקרדיולוג, משיב הרב.
אחרי שבוע הבעיה היא כאבי ראש. הפעם הרב שולח אותו לנוירולוג. בפעם השלישית, אחרי כאבי רגלים והפניה לאורתופד, הרב מאבד את סבלנותו. "אני דוקטור לפילוסופיה". והקשיש, עם משפט המחץ:
"פילוסופיה, איזו מחלה זו?"
סוף הבדיחה. לפחות לפי המאמר ההשקפתי של יתד נאמן, ז אדר ב תשע"ט עמ' 13.
כמה חבל. היו צריכים לתת לרב הדוקטור להמשיך לדבר, בלי להתרגז. אז הוא היה יכול להסביר, כפי שהייתי עושה אילו הייתי שם:
פילוסופיה, יקירי, אינה מחלה. פילוסופיה היא תרופה. פילוסופיה היא רפואה. אבל לא לגוף – אלא לנפש

אני שמח לראות שאתה מסוגל גם לכתוב טיעונים, גם אם קלושים, ולא רק קללות.
לשאלתך הראשונה איני רואה מה ראיה תביא מזה לאידאליזם. אתה רוצה לומר שהרוחות שונות זו מזו? יהי כן. איך זה קשור לעניין?
לעניין החדר, כתבתי לשולח דברים שהוא חכם ויבין מדעתו. ועתה אסביר לך שאתה קצר בדעת. והרי החדר היה רק לשם הדוגמה. עצם זה ששני אנשים חווים את אותו חדר והשלישי לא היא תמוהה לשיטתך. האם אתה חושב שיש כאן שתי רוחות מאותו סוג ורוח שלישית מסוג שונה? והרי כששני האנשים נפרדים, הם מפסיקים לחוות את אותו חדר, ומאידך כשהשלישי מגיע אליהם גם הוא חווה את אותו חדר, ואין זה אלא בגלל שיש חדר ששלושתם יכולים לחוות אותו.

מסכים.

ביאור דבריי שביקשת:
כתבת "וזה נראה מסובך מידי שיהיו שתי תפיסות שונות לגמרי שבמקרה מצליחות לדור בכפיפה אחת ושנינו משתמשים באופן עקבי באותן מילים ומתנהגים באותה חוקיות".
על כך כתב רובין: "מכיון שהוא חוק כללי ברוח באשר היא רוח ממילא הוא משותף לכולן".
על זה אני אומר: אם כולם היו רואים תפוח, אז היה אפשר לטעון שזה בגלל מנגנון זהה בכל הרוחות בלי כל דבר חיצוני. אבל כיוון שרק מי שנמצא איתי בחדר רואה את התפוח, ומי שנמצא בחדר אחר אינו רואה את התפוח, הרי שזה ששנינו רואים את התפוח לא יכול להיות מוסבר אך ורק בדמיון בין רוחותינו, וחייב להיות משהו חיצוני שגורם לזה.

לדעתי הוא חכם ומעניין.
מוסכם  שזה יותר פשוט להסיק קיום של משהו נוסף שאני מכיר. אבל אכתי לא איפרק מחולשא וגם עליו אפשר לטעון את אותה טענה בדיוק של 'מהיכי תיתי' כיון שיש לנו רק חוויה של הדבר (רוח אחרת) ולא יותר. ואגב דומני שברקלי עצמו התנגד לרעיון של מושג כללי מופשט, ובלעדיו נראה שאי אפשר גם לאחד תחת קטגוריה אחת שתי רוחות נפרדות ולהקיש מזה לזה.
אני לא בטוח שהבנתי בדיוק מה התכוונת בשני אנשים ומישהו במקום אחר, תוכל להסביר יותר?

צר לי, רובין, איני מבין בגריאטריה, לא אוכל לעזור לך.

שולח 
הרי אתה צודק בכל דבריך, ואיני יודע מדוע אתה משפיל עצמך בפני שוטה זה.
ורק הערה אחת: אכן הוא צודק שלהסיק קיום של משהו נוסף שאני מכיר יותר פשוט מלהסיק על קיום של דבר בלתי מוכר. אולי זו גם הסיבה שאתאיסטים מעדיפים להאמין ברב יקום מאשר באל.
אתה כמובן צודק לגבי החוקיות שהיא סיבה טובה להניח משהו מעבר, ובמיוחד אם מניחים רוחות נוספות שחוות בדיוק את אותם דברים. ודוק, שני אנשים כביכול באותו חדר רואים אותו דבר, ומישהו במקום אחר רואה משהו אחר, והרי את זה אין לתלות בדמיון הרוחות כי גם השלישית דומה להן, אלא אך ורק בקיום משהו חיצוני להן.

גם על קיום רוח זולתי שלי אין בדל ראיה, ומה בכך שיש איזה מושג מופשט בשם 'רוח' שמשותף לרוח שלי ולרוח זרה. חומר בחלומות מאי שייטיה הכא, אם לעניין שחוויה של חומר אינה אומרת שיש חומר - הא ודאי ולא חשבתי אחרת, ואם לעניין חוקיות היא לא מתקיימת בחלום אלא בחוקים הידועים לי ובדברים פשוטים (אני זורק כדור למעלה ומביט מטה ואחרי כמה שניות הוא מופיע) שלא דורשים חישוב או חידוש (או שתיכנס בסימטאות צרות ותניח רבדים בתודעה). חוקיות בחומר אינה צריכה את המודעות שלי ואת הידיעה שלי (שני דברים נפרדים) כדי שתתקיים לה בעצמה (והרי חוקים מתקיימים, כלומר התוצאות נראות מותאמות לחוקים, גם בדברים שאינני מודע אליהן ובחוקים שאינני יודע אותן עדיין). אם יש עולם שלם של 'רוח' ובו הכל קורה (ושם יכולה להיות חוקיות 'נפרדת'), ולא רק תפיסות שלי (שבהן כמעט אי אפשר להניח חוקיות נפרדת בלתי מודעת ובלתי ידועה, והתופעות פשוט מהבהבות במוחי מעצמן) אז זה לגמרי היינו הך של להניח חומר. וכיון שיש דבר נפרד שמייצר את החוויות ומשפיע על הרוח שלי במנותק ממנה - אין שום הבדל אם הוא חומר 'גשמי' או חומר 'רוחני'.

ר' אלראזי שליט''א
בכל מקום שיש אוסף נתונים אנו מחפשים תיאוריה שממנה הם נובעים, ונוטלים את זו הפשוטה ביותר בעינינו, ובד''כ פשוטה היינו פחות ישויות [אבל אם תראה למשל עכבר בקצה האופק נכנס לחור באדמה וכעבור רגע יוצא מחור מרוחק עכבר כלשהו. 'הפשוט יותר' הוא להניח שיש שני עכברים ולא עכבר אחד בעל מהירות חריגה. ולא תאמר מהיכי תיתי שיש שני עכברים].
לכאורה מי שאוחז באידאליזם מהנימוק שהזכרת מוכרח להגיע ישירות לסוליפסיזם (כל מה שקיים הוא המחשבות שלי), ודומני שכל אחד אם יפשפש בעצמו יראה ויחוש שהוא לא חושב ככה (למרות שאי אפשר להוכיח אחרת).
אני אמנם לא מתיימר להכיר טוב מספיק את הספרות האידאליסטית, ובטח לא כיום, אבל אני חושב שקיום חוקי הטבע בתפיסה אידאליסטית הוא בעייתי מאד (למרות שלא נשלל), ההסבר הנוח ביותר לכך שהכל מתנהל לפי חוקים, למרות שאני אינני יודע אותם כלל (ומגלה בדיעבד) וגם לא צופה בכל התהליך, הוא שבאמת יש עולם ובו יש את החוקים.

שולח

נשמע מעניין, ובפרט ח''א. וגם סריקה אפשר לקרוא.

הטענה 'מנין לך שיש יותר וכו' ' היא באמת כל מה שיש לזכות האידאליזם, אבל זו לא הוכחה פוזיטיבית כפי שציינתי, ובסופו של דבר נסמכת על התער, שהוא עצמו רחוק מלהיות כלל מכריע בכל מקום. משה רט אכן נראה שאינו משתמש בתער כמעט (ואברהם אינו דומה לו בזה כלל) אבל בעניינו לא עסקינן הכא, ואני לא מסכים איתו באופן כללי. אם אתה נסמך רק על התער הנ''ל אז אמור ואדון במפורש מדוע לדעתי הוא לא מספיק כאן. גם עלי ברקלי עשה רושם עצום, ועד היום אין לי שום טענה מפורשת כנגדו, ואני גם לא יודע לנמק לעצמי למה כשאני מתבונן בעצמי אני מסיק שלא נראה לי שהדעה שלו נכונה. כל מה שנשאר הוא להכריע בתחושת-סבירות בין שתי אפשרויות.

אם עדיין בידיך תחילת הספר מו''נ החדש חושה שלח משיח וציץ ישע תפריח.

לא נראה שיש טיעון תקף שמפריך את האידיאליזם של ברקלי (זאת תיאוריה משוריינת באופן מיוחד, בואכה 'סוליפיסיזם'), אבל אין גם הוכחה פוזיטיבית לטובתו. עניין התער של אוקאם לא ברור בכלל איזה מהזיפים הוא מגלח, וגם אם בכלל הוא רלוונטי בכל מקום. לכן הדעה נשפטת בתחושה ישירה, ו(גם) לדעתי ההגדרה מיסטיקה הזויה נופלת על אוזן קשבת. ואדרבה אם משנתך סדורה לך תלתלים פתח נא אשכול ונעיין.
אמנם לא הבנתי בשום אופן את הגרירה "מי שלא מוכן לקבל תוצרים של חשיבה ככלי להכרת העולם יצטרך לוותר כמעט על כל טענה שעוסקת במציאות" -> "ויגיע למיסטיקה הזויה כמו של ברקלי''. אני לא רואה שום קשר בין שלילת תוצרי חשיבה לבין ברקלי (ובכלל אינני יודע על שום נפק''מ אחת כלשהי שמבדילה בין אידיאליזם למתחריו).

כך אי' כאן

וכ' רבינו הגדול בזה"ל:

ראינו, אם כן, שהתגבשותו של האמפיריציזם כרוכה במהותה בספקנות. תחילה מטילים ספק בכל תוצר של מחשבה ומתמקדים בתצפית, אך לבסוף מתגלה שהתצפית עצמה חשופה לאותה ספקנות עצמה. האמפיריציזם כורת את הענף שעליו הוא התיישב. לוק הפשיט מעלינו את המטפיזיקה (למעט אלוהים, אמונה ונשמה) ואת ההזיות וההטעיות. אחרי בא יום שהמשיך להפשיט מעלינו את כל מה שאינו חושי ישיר כולל חוקי הטבע, יחסים סיבתיים וההכללות שלנו (וגם את אלוהים והנסים). ולבסוף ברקלי מפשיט גם את נתוני החושים עצמם, ומותיר אותנו עם סובייקט בודד ותו לא.

בתהליך שתואר כאן, האמפיריציזם עצמו גילה אט אט שאין לו אלטרנטיבה של ממש לרציונליזם. כל הטענות הלא מבוססות במשנה הרציונליסטית, נותרות לא מבוססות גם בתמונת העולם האמפיריציסטית. מי שלא מוכן לקבל תוצרים של חשיבה ככלי להכרת העולם יצטרך לוותר כמעט על כל טענה שעוסקת במציאות, ויגיע למיסטיקה הזויה כמו זו של ברקלי, ולריקון של טענות וחוקים מדעיים מתוכן עובדתי. והנה אנחנו שוב בעניין התודעה הכוזבת.