#ספר_העיקרים להרב יוסף אלבו ז"ל

מהדורת אינטרנט מעוצבת בידי זהבה גרליץ ויהודה איזנברג על הספר ועל מחברו רבי יוסף אלבו חי בשנים 1380-1444 לערך, בספרד. רבו היה רבי חסדאי קרשקש, מחבר הספר אור ה'. רבי יוסף אלבו היה רב בכמה ערים בספרד. התקופה תקופתו הייתה תקופה של מלחמות דת קשות מצד הנוצרים. היהודים אולצו להתווכח עם הנוצרים ויכוחים פומביים, ופרעות ולחץ להמרת דת היו מנת חלקם. חמישים שנה לאחר מותו גורשו היהודים מספרד, כסופו של תהליך שנמשך תקופה ארוכה. ויכוחים בין יהודים נוצרים היו גם בתקופות קודמות, וכדי לראות פרוטוקולים של ויכוחים כאלה - לחץ כאן [לתת קישור למדור מחשבת ישראל - ויכוחים עם נוצרים] בשנת 1413-1414 היה ויכוח בין יהודים ונוצרים בעיר טורטוזה. בין המתווכחים היה רבי יוסף אלבו, ובסופו של הויכוח היה הוא מראשי המדברים בו. לאחר ויכוח טורטוזה היה משבר רוחני קשה, ובעקבותיו המירו יהודים רבים את דתם. כדי להלחם בתנועת ההמרה, ולחזק את היהודים ששמרו על אמונת אבותיכם, חיבר רבי יוסף אלבו את "ספר העיקרים", שמגמתו קביעת יסודות ברורים לתורת ישראל - יסודות שאי אפשר לערער עליהם. סקירה רחבה על שיטת העיקרים של רבי יוסף אלבו, ראה במאמרו של ד"ר מאיר וכסמן, שיטתו של רבי יוסף אלבו בעיקרי הדת וייחוסה לבני דורו: ר' חסדאי קרשקש ורבי שמעון בן צמח דוראן. http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/hatkufa/shitato2-4.htm העיקרים במשנתו של רבי יוסף אלבו העיקרים שרבי יוסף אלבו קבע, בעקבות רבי שמעון בן צמח דוראן, הם שלושה: מציאות ה' תורה מן השמים שכר ועונש. מן העיקרים נובעים שורשים, ובמאמר ראשון, פרק כ"ו, מסכם רבי יוסף אלבו את העיקרים ואת השורשים המסתעפים מהם. וזה תמצית דבריו: מספר העיקרים לדת האלוהית הם שלושה: מציאות השם, ותורה מן השמים, ושכר ועונש. כי אלו השלושה - לא תצויר תורה אלוהית זולתם. והשורשים שהם תחת עיקר מציאות השי"ת, הם: אחדות ה', שאיננו גוף, ושאין לו יתברך יחס עם הזמן, ושהוא מושלם ואין בו חסרונות. ותחת תורה מן השמים השורשים: נבואה, שליחות השליח [בשורש זה כלולים גם שהתורה אמת, ושנבואת משה אמת] ותחת השכר והעונש: ידיעת השם, וההשגחה לשכר ועונש, בעולם הזה או בעולם הבא. [בשורש זה כלולים ביאת המשיח ותחיית המתים] "ספר העיקרים" מצוי בכמה מהדורות. הראשונה - מהדורת ווארשא, תרל"ז - 1876, והיא כוללת פירוש בשם "עץ שתול", המתחלק לשניים: "שרשים" - ביאור דברי רבי יוסף אלבו, ו"ענפים" - הרחבות על פי חז"ל. כמו כן הוסיף מראי מקומות לציטוטים שבדברי רבי יוסף אלבו. מהדורה זו של ספר העיקרים נפוצה ביותר, אבל היא לוקה בחסר חמור: זוהי מהדורה שנמחקו בה המקומות בהם רבי יוסף אלבו מתווכח עם הנוצרים. מהדורה מצונזרת זו של ספר העיקרים חסר בה העיקר - הויכוח על הנצרות, שהוא לב הספר. מהדורה מדעית של הספר, בצורתו השלמה, יצאה בשנת 1929/30 בחמישה כרכים על ידי י' הוזיק. מהדורה אחרונה של הספר, בה הושלמו ההשמטות של הצנזורה הנוצרית יצאה בשנת תשי"א, בהוצאת מחברות לספרות בסיוע מוסד הרב קוק. מהדורה זו מנוקדת, נקיה משגיאות, אבל אין בה מראי מקומות לציטוטים שבדברי רבי יוסף אלבו, גם אין בה כל פירוש. מהדורת האינטרנט שאנו מגישים בזה לקורא מבוססת על מהדורת וורשה, והושלמו בה השמטות הצנזורה. במהדורה זו עיצבנו את דברי רבי יוסף אלבו בדרך המקילה את הבנת דבריו. כמו כן הוספנו כותרות לפרקים ולסעיפים, והם ניתנים בסוגריים מרובעים. אנו מקווים שמהדורה זו תסייע ללימוד ספר העיקרים, שהיה חביב על הלומדים וזכה לתפוצה רחבה.

#ספר_העיקרים להרב יוסף אלבו ז"ל מה שהייתה ההצלחה האנושית נתלית בעיון ובמעשה, כמו שביאר הפילוסוף בספר הנפש, והיו הדעות האמיתיות והמעשים המשובחים אי אפשר שיושגו על נכון מצד השכל האנושי, להיות שכל אדם לואה מהשיג על אמיתתם, כמו שיבוא - חויב בהכרח שימצא דבר הוא למעלה מהשכל האנושי, על ידו יוגבלו המעשים המשובחים, ויושכלו הדעות האמיתיות בעניין שלא יהיה בהם שום ספק כלל. וזה לא יהיה אלא בהישרה אלוהית. ועל כן היה ראוי ומחויב על כל אדם להכיר הדת האלוהית המיישרת לזה מזולתה מן הדתות. וזה לא יתכן אלא בידיעת העיקרים שאי אפשר שתמצא הדת האלוהית זולתם. והיא הייתה כוונת החיבור הזה לבאר העיקרים ההכרחיים לדת האלוהית כמה הם, ובעבור זה נקרא שמו ספר העיקרים. ויחלק להקדמה וארבעה מאמרים. הקדמה ההקדמה היא להודיע ההכרח המביא לחבר הספר הזה, והחקירות ראוי שיפלו בו דרך כלל, ויתבאר בה גודל מעלת החקירה הנופלת בזה הספר, ויפרש בה פסוק ויהי נועם. ידיעת העיקרים והבנת ההתחלות שעליהם יסודי הדתות בכלל סובבים, קלה מצד וקשה מצד. אם קלותה - לפי שכל האנשים הנודעים היום בעולם הם בעלי דת, ולא יצויר שיהיו אדם מבעלי הדת או יתייחס אליה אם לא ידע עקרי הדת ההיא או יציירם הבנה ציורית כדי שיאמין בהם. כמו שלא יקרא רופא מי שלא ידע התחלות ההנדסה ידיעה אמיתית או לפחות ידיעה ציורית. ועל כן הוא מבואר שראוי לכל בעל דת שידע עיקרי הדת ההיא שהוא מתייחס אליה ידיעה אמיתית, כפי מה שיגזור טבע העניין, או יבינם הבנה ציורית הבאה בתחילת העניין. ואם קָשְׁיָהּ - לפי שלא מצינו להמון החכמים שידברו בעיקרי הדתות דיבור מספיק, ולא שיהיו מסכימים בעיקרים ולא במספרם, אבל נמצאם מתחלפים בהם חילוף רב. ובייחוד בעיקרי תורת משה, שעם שהכל מסכימים בה היותה אלוהית, הם מתחלפים במספר עיקריה חילוף אינו מעט: כי יש מי ששם אותם י"ג עיקרים, ויש מי ששם אותם כ"ו עיקרים, ויש מי ששם אותם שישה עיקרים בלבד. ולא אחד בהם ששת לבו לבאר עיקרי הדת האלוהית בכלל, אשר לא ידומה תורה אלוהית זולתם, ואם הדת האלוהית ראוי שתהיה אחת או רבות; ואם הם רבות - אם ראוי שיהיו לכל אחת עיקרים מיוחדים מאשר היא אלוהית ופרטית אם לאו. וממה שאין לספק בו הוא, שראוי שיהיו לדת האלוהית - עיקרים כוללים מאשר היא אלוהית בכלל, אם יבוטל אחד מהם לא יצויר היותה אלוהית, ועיקרים מיוחדים פרטיים - אם יבוטל אחד מהם תיפול הדת ההיא, אף על פי שלא תיפול הדת האלוהית בכללה. ולפי שראיתי אני הצעיר יוסף אלבו היושב פה העיר שוריאה, אשר הניעני הנה המניע הראשון, גודל מעלת זה הדרוש, ואת יקר תפארת גדולתו, ורוב הבלבול והמבוכה אשר נפל למעיינים בו, ושכולם צללו במים אדירים ולא העלו בידם דבר שראוי לשום לב עליו, כי ביארו העיקרים לפי האומד העולה על הרוח בתחילת המחשבה, מאין פנות אל מה שראוי לחקור על העיקרים הכוללים לדת האלוהית חקירה מספקת. וחיברתי הספר הזה וקראתי שמו "ספר העיקרים", לפי שהוא חוקר על עיקרי הדתות בכלל, ובפרט על עיקרי הדת האלוהית: ואם הדת האלוהית ראוי שתהיה אחת או רבות, ואם הם רבות - במה יתחלפו האחת מן האחרת. ואחר יחקור על עיקרי תורת משה, שהכל מסכימים בה שהיא אלוהית, ויבאר שיש בה עיקרים כוללים מאשר היא אלוהית, ועיקרים מיוחדים מאשר היא פרטית. ויבאר שיש לעיקרים הכוללים עיקרים אחרים פרטיים יקראו שורשים, לפי שהם נכנסים תחת הכוללים ומסתעפים מהם, ובסילוק הכוללים יסתלקו הפרטיים. ויבאר שהעיקרים הכוללים לתורה האלוהית הם שלושה, שהם: מציאות ה', ותורה מן השמים, ושכר ועונש. ובעבור זה חילקנו הספר לארבעה מאמרים: הראשון - לחקור מן העיקרים בכלל: כמה הם? ואי אלו הם? והשני - לחקור מן העיקר הראשון שהוא מציאות ה' והשורשים הנתלים בו. והשלישי - לחקור מן העיקר השני שהוא תורה מן השמים והדברים הנתלים בו. והרביעי - לחקור מן העיקר השלישי שהוא השכר והעונש והשורשים המסתעפים ממנו והדברים הנתלים בו. ומאשר הוא מבואר כי כפי מעלת הדבר המבוקש השגתו, כן ראוי שיהיה עמל האדם והשתדלותו להשיגו. כי כשהדרוש גדול הערך - ראוי שישתדל האדם השתדלות חזק להשיגו, וכשאינו גדול הערך - אין ראוי להשתדל בהשגתו השתדלות חזק, אבל השתדלות מתייחס אל הדבר המושג, כי לא ישובח מי שיעשה כלים שווים ככר כסף לעשות מחט ברזל אחת, כמו שישובח מי שיעשה כלים שווים עשרת אלפים ככר כסף, לעשות מחטים בבלתי תכלית אחד לאחד בזה אחר זה. והיה הדרוש הזה, שהוא ידיעת עיקרי הדתות, דבר גדול הערך יותר מאוד, לפי שכל שלמות האנשים - ואפילו שהם בעלי דתות מתחלפות - לידע עיקרי דתם, הוא מבואר שראוי שנשתדל לחקור בזה בכל מאמצי כוחנו, כפי האפשרות והיכולת, וכפי מה שיסבול טבע העניין. ולהיות החקירה הזאת גדולת הערך ויקרה מאוד, ראוי שנתחנן לה' החונן לאדם דעת ותבונה שיחנן אותנו דעת בינה והשכל, באופן שיהיה בפעולתנו זאת מן הנעימות האלוהי אשר הוא דבק בכל הפעולות האלוהיות כמאמר משה רבנו עליו השלום בתפילתו שאמר: ויהי נועם אדוני אלוהינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו. וביאורו, כי בכל פועל ייפול בו הנעימות משני פנים: -אם מצד הפעולה בעצמה היותה שלמה בתכלית השלמות כפי מה שיגזור טבע חומרה, -ואם מצד הפועל, רוצה לומר: היות בפעולה ההיא נעימות ושלמות מיוחד מצד התייחסה אל הפועל, והיות הפעולה ההיא פעולת הפועל ההוא. ובפעולות האלוהיות ייפול בהם הנעימות והשלמות משתי אלו הפנים: אם מצד הפעולות בעצמם, רוצה לומר: היותן שלמות בתכלית מה שאפשר להן, כפי מה שיגזור טבע חומרן להיות; וגם ייפול בהם נעימות והדר אחר שאינו בטבע חומרן מצד היותן פועל ה' יתברך. כאילו תאמר, שאף על פי שאין מדרך הדבורה כפי טבע חומרה שימצא בה ההבנה לבנות הבתים ההם מהשעווה שהדבש כנוס בתוכה בתמונת השישיות, להיות הפועל מבחר הפועלים - נתן בה הבנה לבנותם בתמונה הזאת, להיות דומה לעיגולה שהיא התמונה הטבעית. ויש לה יתרון עליה, שבתמונת השישיות יתמלא כל השטח, והפנוי אשר במוגשם ממשושים סמוכים זה לזה, כדי שלא יישאר מקום פנוי וריקם ביניהם. מה שאין כן בעגולה, שאם יעשו הבתים עגולות כדמות אסטונה סמוכות זו לזו, יישאר מקום רב ביניהם שלא יקבלו תועלת ממנו. לפיכך בְּנָאוּם בתמונת השישיות, ולא עשאום מעוגלים, גם לא בנאום מרובעים, כי אף על פי שבסמיכת בתים מרובעים זה לזה יתמלא כל השטח והפנוי אשר במוגשם, הנה להיות תמונת המרובע יותר רחוקה מלהידמות אל העגולה, שהיא התמונה הטבעית מן המשושה, לא בנאוה ממנו. וכל זה נמצא לדבורה מצד היותה פועל האל יתברך,שראוי שימצא בה יתרון מזה הצד על מה שיגזור טבע חומרה, וזהו הנעימות אשר מצד הפועל הנמצא בפעולות האלוהיות. ועל כן היה משה מתפלל לה', אחר שאמר: יראה אל עבדיך פועלך והדרך על בניהם, שימצאו בפעולותינו שני מיני הנעימות אשר בפועל האלוהי, ואמר: ויהי נועם אדוני אלוהינו עלינו. ולרמוז אל הנעימות ואל ההדר אשר מצד הפועל אמר: ומעשה ידינו כוננה עלינו, כלומר: בצרוף אלינו. ולרמוז אל הנעימות אשר מצד הפעולה בעצמה אמר: ומעשה ידינו כוננהו. ועל כן אני מתחנן לה', שהוא בעל היכולת הגמור והאמת הגמור, שיתן לי עוז ותעצומות להשלים כוונתי, וינחני בדרך אמת וילמדני אורחות יושר, כי בו בטחתי ואליו קיוויתי. כמאמר המשורר: הדריכני באמיתך ולמדני, כי אתה אלוהי ישעי, אותך קיויתי כל היום. וזה החלי בעזרת שדי.

#ספר_העיקרים להרב יוסף אלבו ז"ל. מאמר ראשון פרק ג [הגדרת "עיקרים"] עיקר שם הונח על דבר שעמידת דבר אחר וקיומו תלוי בו, ואין לו קיום זולתו. כמו שהעיקר הוא דבר שקיום האילן תלוי בו, ולא יצויר מציאות האילן וקיומו זולתו. ורז"ל נשתמשו בלשון הזה הרבה. אמרו, דבר שיש לו עיקר בדאורייתא או שאין לו עיקר. ומזה הצד ייפול זה השם על השורשים והיסודות שעמידת הדת וקיומה תלוי בהם, כמו מציאות השם, שהוא מבואר מעניינו שהוא עיקר שהאמנתו הכרחית לתורה אלוהית, שאי אפשר לצייר מציאות תורה אלוהית זולתו. ולפי זה ראוי שנחקור אי אילו הדברים שראוי שיהיו עיקרים בדת האלוהית. [שלושה עשר עיקרי הרמב"ם] והנה הרמב"ם ז"ל שם אותם י"ג עיקרים שהם: - מציאות השם, - והאחדות, - והרחקת הגשמות, - ושהוא קדמון, - ושראוי לעבדו ולא לזולתו, - והנבואה, - ונבואת משה רבנו עליו השלום, - ותורה מן השמים, - ושלא תשתנה התורה, - וידיעת השם, - ושכר ועונש, - ומשיח, - ותחיית המתים. אלו העיקרים שמנה הרב ז"ל בפרק חלק מפירוש המשנה שלו. [ביקורת הרמב"ם] ונשאל ראשונה על אלו העיקרים שהניח אותם הרמב"ם ז"ל, למה שם אותם במספר ההוא ואמר שהם י"ג? וזה - שאם הונחו במספר ההוא כפי הוראת שם "עיקר", הנה מה טוב ומה נעים שיונחו עיקרים מציאות השם והנבואה ותורה מן השמים וידיעת השי"ת וההשגחה לתת שכר ועונש, לפי שאלו הן עיקרים הכרחיים לתורה אלוהית - לא יצויר מציאותה בזולת כל אחד מהן. ואיננו רחוק לפי זה הדרך, שיונחו נבואת משה ונצחיות התורה עיקרים גם כן: אחר שהם עיקרים פרטיים הכרחיים לתורה משה - לא יצויר קיומה זולתם. כי אם יצויר מציאות נביא גדול ממשה, כבר היה אפשר שתבטל תורת משה. כי הנביא שיהיה גדול במדרגה מזולתו, ראוי שיאמנו דבריו יותר מדברי זולתו שהוא למטה במדרגת הנבואה ממנו, כמו שיבוא; וגם אם לא נאמין נצחיות התורה, כבר יצויר ביטול תורת משה, אחר שגלו ישראל מעל אדמתם. ומכל מקום כבר יקשה למה ימנה האחדות והרחקת הגשמות בעיקרים. שאף אם הם אמונות אמיתיות, ראוי שיאמינם כל בעל תורת משה, כבר יהיה אפשר לומר שאין ראוי למנותם בעיקרים, כי לא תיפול התורה האלוהית בכללה אם יאמין חילופם. ויותר קשה מזה שמנה הרב ז"ל בעיקר שראוי לעבדו ולא לזולתו, כי אף על פי שהוא מצווה ממצוות התורה, כמ"ש לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני וגו' לא תשתחווה להם ולא תעבדם, מכל מקום אינו עיקר שתתלה בו התורה בכללה. כי המאמין שהשם אמת ותורתו אמת, אלא שהוא מכניס אמצעי בינו ובין השם, הנה הוא עובר על לא יהיה לך וגו' אבל איננו עיקר שתיפול התורה בכללה. ולמה ימנה אותו הרב ז"ל עיקר? גם כן המאמין בשכר ועונש, אלא שיאמין הגמול לנפשות בעולם הבא, ושאין תחיה לגופות אחר המוות, למה תיפול התורה בכללה, כדי שיחויב למנות תחיית המתים עיקר מעיקרי התורה האלוהית כמציאות השם? ואם נאמר שהרב ז"ל לא מנה העיקרים כפי הוראת שם עיקר, אבל מנה בעיקרים האמונות האמיתיות שראוי להאמינם כל בעל תורת משה - אם כן למה לא מנה בעיקר שהשכינה שורה בישראל באמצעות התורה, כמו שנאמר: ושכנתי בתוך בני ישראל, ולמה לא מנה החידוש שהוא אמונה שראוי להאמין אותה כל בעל דת אלוהית, כמו שביאר הוא בעצמו בפרק כ"ה מהחלק הב' מספר המורה, וכמו שמנה האמונה שהאל קדמון. ולמה לא מנה שראוי להאמין בכל הנסים שבאו בתורה כפשטן, ואמונות אחרות פרטיות שראוי שיאמינם כל בעל תורת משה, כמו שמנה האמונה בביאת המשיח. ואם נאמר שמנה עיקרים בלבד ולא אמונות אמיתיות, למה לא ימנה הקבלה, שראוי שימשך האדם אחר קבלת האבות, שהוא עיקר כולל לכל הדתות האלוהיות, שלא יצויר מציאותם זולתו; ולמה לא מנה הבחירה, שעם שהיא אמונה אמיתית, היא עיקר גם כן, כי הוא מבואר מעניינה שלא יצויר מציאות שום דת זולתה. ועוד שהוא ז"ל כתב בספר המדע בפ"ה מהלכות תשובה, רשות כל אדם נתונה לו אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו וכו', וכתב אחר כן: ועיקר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצווה שנאמר: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב" וגו' (דברים ל') והאריך בפרק ההוא לבאר העיקר הזה. והוא תימה גדול: למה לא מנה אותו בעיקרים בפירוש המשנה בפרק חלק, כמו שמנה הי"ג עיקרים? סוף דבר - זה המספר שהניח הרב ז"ל בעיקרים חזק הספקות מאוד. וראיתי מי שכתב, שהרב ז"ל כוון אל זה המספר, לפי שהוא כמספר י"ג מידותיו של הקב"ה, וכנגד י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן. וכמה רחוקים הדברים הללו מן הדעת, שהניח הרב ז"ל למנות הבחירה שהוא עיקר, לפי מה שכתב הוא ז"ל, כדי שלא יעלה המספר ליותר מי"ג; ועוד: כי לא תיקן למה ימנה בכלל הי"ג אותם שמנה שאינם עיקרים הכרחיים, כמו שכתבנו. [עשרים ושישה עיקרים] ויש מי שאמר שהעיקרים הם כ"ו, ומנה בהם כל הדברים העולים על רוחו: כנצחיות, והחכמה, והחיות, והיכולת, והרצון, וזולת זה מן התארים שיוחסו לשם יתברך, ומנה גן עדן עיקר אחד וגיהינום עיקר אחד, ודברים אחרים מרבים הבל, כי זה האיש לא שת לבו להבין מילת עיקר ועל מה זה ייפול זה השם. [שישה עיקרים] ויש מן האחרונים מי שדקדק במילת עיקר והוסיף וגרע בעיקרי הרמב"ם ז"ל, ואמר שהעיקרים הם שישה שהם: ידיעת השם, וההשגחה, והיכולת, והנבואה, והבחירה, והתכלית. מלבד השלושה שהביא הרב ז"ל מופת עיוני עליהם שהם: מציאות השם, ואחדותו, ושאינו גוף ולא כוח בגוף, ואמר כי אלו השישה מבואר מעניינם שהם הכרחיים לדת האלוהית, שלא יצויר מציאותו זולתם, ועם השלושה האחרים שבא במופת עליהם ישלמו עיקרי הדת האלוהית. [ביקורת השיטה של ששה עיקרים] ויש לדקדק על זה, כי אף אם אלו הם עיקרים כוללים לדת האלוהית, שלא יצויר מציאותה זולתם, היה ראוי למנות גם כן עימהם עיקרים אחרים פרטיים, כמו שמנה הרמב"ם ז"ל דברים, שהם עיקרים פרטיים לתורת משה, או היה לו למנות אי זה עיקר כולל במה שתוכר הדת האלוהית האמיתית מן המזויפת המתדמה באלוהית, שהרי כל הדתות הנמצאות היום בעולם מודות בשישה העיקרים הללו, ויהיו כולם לפי זה אלוהיות. ועוד יש לדקדק על זה המספר שמנה, שאף אם לא תמצא תורה אלוהית זולתם - איננו מחויב שבהימצאם תמצא התורה האלוהית. והיה ראוי שיצרף עימהם עיקר אחד, שהוא תורה מן השמים. שהרי זה כמאמר האומר ש-בהימצא הניזון והמרגיש ימצא האדם, לפי ש-בהימצא האדם - ימצא הניזון והמרגיש. שזה איננו צודק בלי ספק. כי אף שלא ימצא האדם זולתם, והם הכרחיים למציאות האדם, איננו מחויב שבהימצאם ימצא האדם, אם לא שיצרף אל זה המדבר, ויאמר ש-בהימצא הגשם הניזון המרגיש והמדבר ימצא האדם. ואף כאן היה ראוי שימנה עימהם תורה מן השמים. כי בהימצא ידיעת ה' וההשגחה והיכולת והנבואה והבחירה והתכלית, לא יחויב שתימצא תורה מן השמים, ואף אם לא תימצא היא זולתם. וכן מה שמנה הבחירה והתכלית בכלל העיקרים לדת האלוהית, אינו כן, כי אילו אף אם הם הכרחיים אליה, אינם עיקרים והתחלות לדת האלוהית במה שהיא אלוהית, אבל הם גם כן התחלות לדת הנימוסית, כמו שיבוא בפרק ט. וגם התכלית בשילוח אינו התחלה לדת האלוהית, אבל תכלית מיוחד. סיכום קנצי למילין: ידיעת מספר העיקרים ההכרחיים לדת האלוהית קשה מאוד. ויותר קשה מה שלא נמצא לרבותינו ז"ל בזה דיבור מבואר. והיה ראוי שידברו בעיקרים שהם שורשים ויסודות לתורה האלוהית, אחר שעיקר ההצלחה האנושית וגמול הנפשות תלוי בהם, כמו שדיברו בשאר נזקי האדם ודיני ממונות שהם הנהגת הגוף בלבד, ותיקון הקיבוץ המדיני תלוי בהם.

#ספר_העיקרים להרב יוסף אלבו ז"ל מאמר ראשון פרק ד [העיקרים הם שלושה] הדרך הנכון שיראה לי בספירת העיקרים, שהם שורשים ויסודות לתורה האלוהית הוא, כי העיקרים הכוללים וההכרחיים לדת האלוהית הם שלושה. והם: מציאות השם, וההשגחה לשכר ועונש, ותורה מן השמים. ואלו השלושה הם אבות לכל העיקרים אשר לתורות האלוהיות, כמו תורת אדם ותורת נח ותורת אברהם ותורת משה, וזולת זה מן התורות האלוהיות, אם אפשר שימצא יותר מאחת בזמן אחד, או בזו אחר זו. ותחת כל עיקר מאלו, שורשים וסעיפים משתרגים ומסתעפים מן העיקר ההוא. כי תחת מציאות השם הוא שורש היותו קדמון ונצחי ודומיהן. ובכלל תורה מן השמים הוא ידיעת השם והנבואה ודומיהן. ובכלל ההשגחה הם השכר ועונש בעולם הזה לגוף, ובעולם הבא לנפש. ומאלה השלשה עיקרים הכוללים משתרגים סעיפים וענפים לתורות האלוהיות, או המתדמות באלוהיות, על זה הדרך: כי תחת עיקר מציאות השם הוא הרחקת הגשמות, שהוא עיקר פרטי לתורת משה והאחדות. ותחת תורה מן השמים הוא שורש נבואת משה ושליחותו. ותחת ההשגחה והשכר והעונש הוא ביאת המשיח, שהוא עיקר פרטי לתורת משה לפי דעת הרמב"ם ז"ל. ולפי דעתנו אין ביאת המשיח עיקר, ואם הוא עיקר איננו פרטי לתורת משה, כי גם הנוצרים עושים ממנו עיקר לסתור תורת משה, והוא עיקר פרטי להם שלא יצויר מציאות דתם זולתו. ואלו וכיוצא בהם, שהם עיקרים לדתות הפרטיות, כולם נכללים בשלושה העיקרים שאמרנו. ואולם אם אפשר להימצא תורה אלוהית יותר מאחת בזמן אחד או בזמנים מתחלפים עוד במה שיבוא בעזר הצור. [הוכחה לשיטה] והמורה על היות שלושה העיקרים הללו שורש ויסוד לאמונה אשר בה יגיע האדם אל הצלחתו האמיתית, הוא מה שיסדו לנו אנשי כנסת הגדולה בתפילת מוסף של ראש השנה שלוש ברכות, שהם: מלכויות, זיכרונות ושופרות, שהם כנגד שלושה עיקרים הללו, להעיר לב האדם כי בהאמנת העיקרים הללו עם סעיפיהם ושורשיהם כפי מה שראוי, יזכה האדם בדינו לפני השם. כי ברכת מלכיות היא כנגד עיקר מציאות השם, ויורה על זה נוסח הברכה: "על כן נקווה לך ה' אלוהינו לראות במהרה בתפארת עוזך, להעביר גלולים מן הארץ ואלילים כרות יכרתון לתקן עולם במלכות שדי וכו', יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון כו' ויקבלו כולם את עול מלכותך" וכן ברכת זיכרונות תורה על ההשגחה והשכר והעונש וכן יורה נוסח הברכה: "אתה זוכר מעשה עולם ופקד כל יצורי קדם לפניך נגלו כל תעלומות וכו' וברכת שופרות היא לרמוז על העיקר השלישי שהוא תורה מן השמים, ועל כן היא מתחילת: אתה נגלית בענן כבודך על עם קדשך לדבר עמם, מן השמים השמעתם קולך וכו' ולפי שמתן תורה היה באמצעות קול שופר חזק מאוד כמוהו לא נהיה מן העולם - נקראת שופרות, כי הקולות והלפידים שהיו שם כבר היו בעולם כיוצא בהם או ממינם, אבל קול השופר בזולת שופר לא היה מעולם, ולא יהיה כן עד זמן הגאולה, שהוא שעה שתתפרסם תורת האמת בפני כל העולם, ועל אותה שעה נאמר וה' אלוהים בשופר יתקע (זכריה ט' י"ד) כפי דעת קצת החכמים. וכבר ראיתי מי שכתב שהשופרות רמז לעקידת יצחק, ואינו כן. שאילו הייתה ברכת שופרות רמז לעקידה, היה ראוי לזכור בה עקידת יצחק - לא בזיכרונות כמו שנזכרה. ואולם הביאם לזה מה שמצאו לרבותינו ז"ל כי התקיעה בשופר של איל זכר לאילו של יצחק, ואין זה כלום, כי התקיעה בשופר של איל אמרו שהוא זכר לאילו של יצחק, אבל לא התקיעה בשילוח, ולא ברכת השופרות. ולרמוז אל שלשת העיקרים הללו, שהם סיבת ההצלחה, כללם ישעיה בפסוק אחד, אמר: כי ה' שופטנו ה' מחוקקנו ה' מלכנו ה' מושיענו הוא יושיענו. אמר ה' שופטנו, לרמוז על עיקר ההשגחה, ועל דרך "קרוב מצדיקי מי יריב אתי, נעמידה יחד" (שם נ"ח) כלומר: ומזה הצד ראוי שנזכה בדין, ואמר ה' מחוקקנו, לרמוז על התורה מן השמים שהוא העיקר השני. כי מחוקק יקרא נותן התורה, כמו כי שם חלקת מחוקק ספון (דברים ל"ג כ"א), שנאמר: על משה, לפי שנתנה תורה על ידו. ואמר זה על דרך "שמעו אלי יודעי צדק עם תורתי בלבם אל תיראו חרפת אנוש וגו' (ישעיה נ"א ז') כלומר אף אם לא נזכה בדין מצד שהוא שופטנו, לפי שהשופט אי אפשר לו לעבור על החוק המונח מאחר, הנה, מצד שהוא נותן התורה, והוא המניח החוקים, ראוי שנזכה בדין. ואמר ה' מלכנו, לרמוז על העיקר השלישי, שהוא מציאות השם, שהוא מלך על כל העולם, ונקרא בייחוד "מלך ישראל וגואלו". ולומר כי אף אם מצד היותו מחוקק לא ירצה להעביר על החוק, מכל מקום מצד היותו מלכנו - ראוי שיושיענו, כי המלך יש לאל ידו לעבור על החוק ולעשות מה שירצה, כדי להושיע את עמו. ועל כן סיים הוא יושיענו. כלומר כי אחר ששלושת העיקרים הללו, שעיקר הצלחת האדם תלוי בהאמנתם, יש לנו בהם יתרון על כל העולם, ראוי שיושיענו בייחוד על כולם. [יישוב שיטת הרמב"ם עם שיטת ר"י אלבו] ואפשר כי דעת הרמב"ם במספר העיקרים הוא על זה הדרך שכתבנו, אלא שהוא מנה השלושה שאמרנו שהם אבות, עם השורשים המסתעפים מהם ויקרא אותם כולם עיקרים. ולזה מנה מציאות השם שהוא האב העיקר ראשון, ומנה עמו ארבעה שורשים אחרים מסתעפים ממנו בעיקרים, והם: האחדות, והרחקת הגשמות, והיותו יתברך קדמון, ושראוי לעובדו ולא לזולתו, ומנה תורה מן השמים שהוא האב, עם שלושה שורשים אחרים בעיקרים, לפי שהם משתרגין ממנו והם: הנבואה, ונבואת משה, ושלא תשתנה הדת. ומנה גם כן ידיעת השם וההשגחה לשכר ועונש והוא האב עם שלושה עיקרים אחרים נכללים בו או מסתעפים ממנו, והם: גמול הנפש, ומשיח, ותחיית המתים. ולפי זה הצד לא יקשה למה לא מנה החידוש. כי לא מנאו לפי שאינו נכנס תחת אחד מאלו השלושה שזכרנו. ולא מנה הבחירה והתכלית, ואף על פי שהם הכרחיים לתורה אלוהית, כי אלו אינם הכרחיים לה במה שהיא אלוהית, כמו שיבוא בע"ה (מאמר א פרק ט). אבל עדיין יקשה לפי זה הדרך למה לא מנה החיות והיכולת ולא תארים אחרים תחת עיקר מציאות השם, כמו שמנה הקדמות ושאר התארים. וכן יש לדקדק על כל מה שהוציא מן העיקרים האחרים. ויתבאר כל זה בכלל דברינו במה שיבוא בע"ה. ונשוב לדקדק מעיקרים לפי דרכנו שאמרנו שהם שלושה שהם אבות, ונבאר תחילה עיקרי הדתות הנימוסיות, ואח"כ נדבר על עיקרי הדת האלוהית בעזרת האל יתברך.

#ספר_העיקרים להרב יוסף אלבו ז"ל. מאמר ראשון פרק ה [הצרכים החברתיים של בעלי חיים] כל הבעלי חיים, חיותם והתקיימם הוא על שלושה פנים: יש בהם שאי אפשר להם לחיות ולהתקיים יחד כחיות טורפות, שהקיבוץ וההתחברות רע ומזיק להם, כי אם יתקבצו הרבה מהם אל מקום אחד יהרגו אלו לאלו על הטרף. ויש מהם הפך אלו, והם בעלי חיים שאי אפשר להם לחיות ולהתקיים בזולת חבורה וקיבוץ, ושההתחברות הכרחי להם בקיום מציאותם, כמו - מין האדם, כי לדקותו ושווי מזגו יתפעל מן הקור ומן החום ומכל אחד מן ההפכים, ולזה יצטרך אל מלבושים להגן עליו מן החום ומן הקור, ואל מזונות מתוקנים תיקון יפה שיאותו למזגו, מה שאי אפשר שישלם זה אם לא בקיבוץ והתחברות הרבה מן האנשים, יעזרו אלו את אלו: אחד יתפור ואחד יארוג ואחד יעשה מחט, וכן כל מלאכה ומלאכה, עד שימצא כל אחד מן האנשים המצטרך לו לצורך חיותו והתקיימו ממזונות ומלבושים. ויש מן הבעלי חיים מינים אחרים כאילו הם ממוצעים בין שתי אלה הקצוות, כי הם אין הקיבוץ והחברה מזיק להם במציאותם, כאשר הוא לחיות הטורפות והעופות הדורסים, ולא הכרחי להם כאשר הוא למין האדם. ואולם ימצא להם הקיבוץ וההתחברות על צד היותר טוב, כהרבה מן החיות הרעות והעופות שאינן דורסים, שהם משתתפים והולכים אגודות אגודות יחד, על צד הציוות וההנאה, לא זולת זה, כי אין זה הכרחי להם במציאותם וקיומם כאשר הוא למין האדם. [האדם וחייו החברתיים] ולהיות הקיבוץ וההתחברות מצטרך למין האדם לצורך חיותו והתקיימו, הוא מה שאמרו החכמים שהאדם מדיני בטבע, ירצו בזה כי כמעט שהוא הכרחי לאדם מצד טבעו שיהיה דר במדינה עם קיבוץ רב מן האנשים, כדי שיוכל למצוא המצטרך לו לצורך חיותו והתקיימו. ובעבור זה הוא מבואר שראוי שימצא לכל הקיבוץ אשר במדינה או לכל הקיבוץ אשר במחוז אחד, או באקלים אחד, או לכלל האנשים אשר בכל העולם, סידור מה בו יתנהגו לשמור היושר בשילוח ולהסיר העוול, כדי שלא יתקוטטו האנשים בהתחברם יחד מתוך העסק והמשא והמתן אשר ביניהם. והסידור הזה יכלול על השמירה מן הרציחה והגנבה והגזל ודומיהן. ובכלל כל מה שישמור הקיבוץ המדיני, וייתן אותו אל שיחיו האנשים באופן נאות. והסידור הזה קראוהו החכמים בשם דת טבעית, רוצה לומר שהיא מצטרכת אל האדם מצד טבעו, הן שתהיה מסודרת מחכם או מנביא. ועדיין אין דת זו מספקת לתקן צרכי האנשים וחיותם והתקיימם זה עם זה, אם לא יתווסף בזה איזה סידור או הסכמה כוללת ענייני האנשים אלו עם אלו בכל עסקיהן, והמשא והמתן אשר ביניהם. כדתי קיסרי רומי, והנהגות המדינות והחוקים אשר יחוקקו ביניהם אנשי מחוז אחד או מלכות אחת לשמור היושר ההסכמי. ויקרא הסידור הזה נימוס, או דת נימוסית. והסידור או הנימוס הזה אי אפשר שיתקיים אם לא בהימצא איש אחד מושל או שופט או מולך על הקיבוץ ההוא או המדינה ההיא, יכריח האנשים על הסרת העוול וקיום הנימוס, כדי שישלם תיקון הקיבוץ ההוא או המדינה ההיא. ולזה יהיה עניין הקמת המלך או המנהיג או השופט, כאילו הוא הכרחי לקיום מין האדם אחר היות האדם מדיני בטבע כמו שביארנו.

#ספר_העיקרים להרב יוסף אלבו ז"ל מאמר שלישי פרק ב [תכלית האדם נובעת משלמותו] למה שהיה כל נמצא טבעי, אמנם יש לצורתו המינית סגולה ותכלית מה בה ייבדל משאר המינים. והתכלית ההוא הנמצא במין מין, הוא סיבת מציאותו בצורה ההיא המייחדת המין ההוא. והיה האדם מכלל הנמצאות הטבעיות, והיותר נכבד ושלם היצירה מהם כמו שביארנו, ראוי אם כן שימצא לו תכלית מיוחד, ייוחס אל צורתו המינית, איננו בכוח ההזנה וההרגש. שאם היה כן, יהיה שלמות ותכלית החמור והחזיר שווה לשלמות האדם ותכליתו. ולזה הוא מבאר שהשלמות הזה ראוי שיהיה במה שנמצא בו שהוא יתר על הבעלי חיים. ולפי שאנחנו נראה שיש בו כוחניות והכנה על קיבול המושכלות והמצאת החכמות והוצאתם מן הכוח אל הפועל יותר מכל שארי הבעלי חיים, ראוי שיהיה השלמות האנושי נתלה בזה הכוח השכלי. ולמה שיהיה זה הכוח נחלק אל עיוני ומעשי, ראוי שיהיה שלמותו נתלה בחלק העיוני ממנו יותר ממה שיתלה במעשי, לפי שהוא מתייחס אל טבעו. [תכלית השכל - עיון ולא מעשה] שאין לומר שעיקר נמצא זה השכל באדם הוא בעבור המעשה בלבד, רצוני [לומר] כדי להמציא המלאכות המעשיות והאומניות - כי כבר נתבאר באיגרת הבעלי חיים אשר חברו אחואן אלצפ"א, כי בכלל הבעלי חיים ימצא שלמות המלאכות והאומניות יותר ממה שימצא במין האדם. ועוד, שאם כן, אחר שכל תכלית הוא נכבד ממה שלפני התכלית, היו המלאכות המעשיות יותר נכבדות מהעיוניות, ויהיו אם כן המלאכות העיוניות שאינן מכוונות לצד מעשה כלל שווא ודבר בטל, וזה חילוף מה שנוצרנו עליו וחילוף דעת הכל. כי כל האנשים מסכימים שיש יתרון למלאכות העיוניות על המעשיות. ועוד שהשמחה בכל דבר אמנם תהיה בתכלית ובמה שיקרב אל התכלית יותר ממה שירחק ממנו, ואנחנו נמצא השמחה והערבות בַּמְּעַט המושג מן הדברים העיונים, יותר גדולה לאין שיעור מכל שמחת המעשיות. וזו ראיה שעיקר התכלית הוא נתלה בחלק העיוני מן הכוח השכלי. ולזה תמצא היות האדם כוסף אל מוחשי הראות והשמע ממוחשי הריח והטעם. כי הטבע שם תשוקתנו לאלו יותר חזקה, להיותם מתייחסים יותר אל שנקנה בהם הדברים העיונים, שבהם נתלה השלמות האנושי שהוא תכלית שלמות האדם. ושאר המוחשים הם מתייחסים יותר אל ההרגשות והתאוות הגופניות, שהם רחוקות מאוד משלמות האדם המיני, ואינם בו אלא להעמיד הגוף כבשאר הבעלי חיים. ולפי שכל נמצא יכסוף יותר להמשך אל הדבר המתייחס אל צורתו המינית ואל תכליתו המיוחד לו, ישתוקק יותר אל הכוחות והכלים המביאים אל התכלית ההוא. ולזה יהיה האדם נכסף יותר אל אלו שני המוחשים מזולתם, להיותם מגיעים האדם אל תכליתו יותר מזולתם. ולזה ייחס הכתוב יצירת שני אלו החושים אל השם יותר מזולתם, אמר שלמה: אוזן שומעת ועין רואה ה' עשה גם שניהם (משלי כ'). [יתרון חוש השמע על חוש הראייה] אבל להיות הלימוד המגיע מן המלמד יותר קיים בנפש, ביאר בפסוק אחר שיש יתרון לשמע על הראות ואמר: אזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין (משלי ט"ו). ולמעלת שני אלו החושים מזולתם, להיותם כלים אל שישיג השלמות האנושי על ידם, אמר שלמה בספר שיר השירים, רומז אל שניהם: יונתי בחגווי הסלע בסתר המדרגה הראיני את מַרְאַיך השמיעיני את קולך כי קולך ערב ומראך נאווה. כי הוא על צד השיר היה מדבר עם נפשו ומתאר אותה ביונה. ואמר עליה, יונתי בחגווי הסלע בסתר המדרגהלרמוז שהיא יושבת בסתר הגוף ולא נודע מקומה איה הוא. ואמר: הראיני את מַרְאַיִך - שני מראים, לרמוז על מראה האותיות אשר בספר ומראה המוחשות, אשר באמצעות שניהם יושג הלימוד, כי כל אחד מהם הוא נאווה. אמר: השמיעני את קולך כלומר אף על פי שאין קול היונה ערב הנה את יונתי תמתי קולך ערב, רוצה לומר הקול שתשיגי בה המושכלות מן המלמד הוא ערב עלי מאוד. ועל כן: השמיעיני את קולך שקבלת מן המלמד, כי קולך ערב ומראך נאווה. לפי שעל ידי שני אלו החושים יצא הכוחניות אשר באדם מן הכוח אל הפועל, ויגיע האדם אל תכלית שלמותו בהיותו משתמש בשני אלו החושים כפי מה שראוי. ואם לא ישתמש בהם רק בהבלי העולם, הנה האדם כאילו הוא חרש ועיוור. וכן קרא הנביא למתעסקים בהבלי העולם חרשים ועיוורים, כמו שאמר (ישעיה מ"ב) החרשים שמעו והעיוורים הביטו לראות. וזה לפי שאינם מתעסקין בהם כראוי להם, שהוא להוציא השלמות אשר בכוח אל הפועל. ואי אפשר שיגיע האדם אל שלמות תכליתו אם לא בהוצאת הכוחניות אשר בו אל הפועל. [שלמות המציאות ושלמות התכלית] וזהו כי השלמויות שני מינים: שלמות ראשון ושלמות אחרון. שלמות ראשון הוא השלמות המגיע לדבר עם היותו נמצא בפועל מיד כשימצא, ויקרא שלמות המציאות, ושלמות אחרון הוא השלמות שאינו מגיע לדבר עם מציאותו מיד אבל הוא בו בכוח בשעת מציאות הדבר ההוא, ויגיע אל השלמות ההוא כשיצא הכוחניות אל הפועל, ויקרא שלמות התכלית. וזה המין מן השלמות הוא המכוון באדם. כי הכיסא, דרך משל, שלמותו הראשון יגיע עם מציאותו מיד כשיהיה נשלם עשייתו, ושלמותו האחרון, והוא שלמות התכלית, לא יגיע רק אם הישיבה עליו. ולפי שאין בבעלי חיים שלמות אחר מְקֻוָּה מהם, אלא שלמות המציאות בלבד, נאמר ביצירתם וירא אלוהים כי טוב (בראשית א'), לרמוז כי עם מציאותם מיד הגיע ונשלם הטוביות שאפשר שיהיה בהם שהוא שלמות המציאות, ולא יקווה מהם שלמות אחר זולת זה. אבל ביצירת האדם לא נאמר כי טוב. וזה יראה דבר מתמיה, וכי לא יהיה ראוי שיאמר על יצירת האדם כי טוב כמו על יצירת שאר הבעלי חיים? - אלא שמה שלא נאמר בו כי טוב, הוא להורות שהטוביות המכוון באדם איננו הטוב המכוון בשאר בעלי חיים, שהוא שלמות המציאות בלבד. אבל יקווה שיגיע ממנו טוביות אחר יותר נכבד, לא יגיע עם מציאותו מיד, אלא אחר שיוציא הכוחניות אשר בו מן הכוח אל הפועל. וכל זמן שלא יצא שכלו מכוח אל הפועל, לא יגיע שלמותו המכוון בו, שהוא שלמות התכלית. ולזה אמר שלמה טוב שם משמן טוב ויום המוות מיום היוולדו (קהלת ז') רוצה לומר השם טוב הנקנה מצד המידות הטובות הוא טוב משמן הטוב. כי השם הטוב הוא נשמע למרחקי ארץ יותר מריח השמן הטוב, אבל זה איננו טוב עצמי אל הנפש. ולזה יום המוות, שאז הגיע האדם אל שלמות הדעות, הוא טוב מיום היוולדו. לפי שביום המוות כבר הוציא מה שבכוח שכלו אל הפועל. מה שאין כן ביום היוולדו, שהוא בכוח גמור, אין לשלמות הנפשי מציאות אלא בכוח, אף על פי שהשלמות הגופי נמצא אז בפועל. ולרמוז על ההבדל שיש בין יצירת האדם ליצירת הבעלי חיים, ושתכליות שתי אלו היצירות מתחלפות, תמצא כי ביצירת הבעלי חיים הזכיר הכתוב למינה, למינהו, ואמר: ויעש אלוהים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה ואת כל רמש האדמה למינהו,(בראשית א'), להורות כי בבעלי חיים אין הבדל בין תכלית מין אחד לתכלית מין אחר, ובין יצירת הזכר ליצירת הנקבה, כי המכוון מכולם תכלית אחד בלבד כולל, והוא קיום המין, שזהו שלמות המציאות, וזהו התכלית שווה בכל המינים ובזכר ובנקבה, כי אין יתרון בה לזכר על הנקבה. אבל באדם, למה שאין הכוונה ביצירתו קיום המין בלבד אבל קיום האיש, לא נאמר ביצירתו למינהו, ולא נבראת הנקבה עמו מיד, להורות על ההבדל העצום אשר בין שתי אלו היצירות. כי הכוונה באלוקיום המין שהנקבה והזכר שווים בזה, והכוונה בזהקיום באיש, שאין הנקבה שווה בזה אל הזכר, אבל נבראת לעזור לו כדי שיגיע אל שלמותו המכוון בו, שהוא נמצא בו בעת היצירה בכוח, וצריך להוציאו מן הכוח אל הפועל. ולפי שמציאות השלמות הזה באדם הוא בכוח, והמציאות אשר בכוח כאילו הוא ממוצע בין המציאות והעדר, קראו הכתוב אין, אמר שלמה:ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל (קהלת ג'). כלומר: המותר הזה על הבהמה, הוא דבר שמציאותו חלוש. ואילו אמר אין מותר לאדם על הבהמה היה משמעו משפט שולל גמור, אבל אחר שאמר ומותר האדם מן הבהמה אין, משמעו משפט חיובי, כאילו אמר שיש לו מותר על הבהמה, אבל היתרון ההוא הוא אין, כלומר דבר שמציאותו חלוש, לפי שאיננו רק כוחניות בלבד. וזה מבאר לבעלי ההגיון, כי המשפט הזה כוחו כוח משפט חיובי לא משפט שוללי. ועל הכוח הזה אמר איוב והחכמה מאין תמצא (איוב כ"ח). כלומר, כי מציאות החכמה הוא מן הכוחניות הנמצא באדם הנקרא אין. כי כשימצא בפועל יגיע תכלית שלמות האדם, ולא קודם לכן. ודרך הגעת זה הכוח אל החכמה הוא מצד התשובה בשאלת אי זה הוא לדעת גדרי הדברים. וזה אמרו: ואי זה מקום בינה.