משרד הפנים גיבש תוכנית שתחלק את ישראל ל-20 מינהלות אזוריות, שיקבלו לידיהן סמכויות ממשלתיות ■ המטרה: לייעל את הטיפול ב-257 רשויות מקומיות ולהקטין פערים ■ כל מנהל אזור יקבל שליטה על הכנסות הרשויות שבתחומו, וייבחר על ידי ראשיהן - או באמצעות פתק שלישי בבחירות לכנסת
מירב ארלוזורוב
06:15 | עודכן ב: 09:47
שר הפנים, אריה דרעי, לא מחזיק במוניטין משובחים. כראש אחת משתי המפלגות החרדיות הגדולות בכנסת, וכמי שהורשע בעבר בפלילים ונחקר כיום בחשדות פליליים חדשים, דרעי לא חשוד כשר המצטיין של ממשלת נתניהו. רק שהמוניטין האלה עושים לדרעי עוול: מדובר באחד השרים הפעילים, הממלכתיים, ובעיקר הנועזים שידעה הממשלה זה שנים רבות. דווקא השר בעל ההרשעה הפלילית, ושאינו אהוד כלל על החוגים הליברליים־דמוקרטיים בחברה הישראלית, מעז לקדם מהלכים היסטוריים, שעשויים לשנות את פניה של המדינה.
השר דרעי רוקם בימים אלה תוכנית למהפכה שלטונית בישראל. לא, הוא לא מתכוון להשליט את החרדים על המדינה, להפך, הוא יוזם את אחד המהלכים הכי דמוקרטיים שניתן להעלות על הדעת, ולכן מהלך שסיכויי ההיתכנות הפוליטיים שלו הם אפסיים. למרות זאת, דרעי — באומץ לב ציבורי יוצא דופן — מוכן להתאבד על המהלך הזה: הקמת רובד שלטוני חדש, אזורי, בישראל.
רובד אזורי שנהנה מסמכויות מלאות
צוות מקצועי מיוחד, בראשות מנכ"ל משרד הפנים, מרדכי כהן, עומל על ההצעה כבר חודשים. ההצעה היא לחלוקה מחדש של ישראל ל–8–25 אזורים, בתוכם ארבעה מטרופולינים עירוניים — גוש דן, חיפה, באר שבע, ירושלים — ו–10–15 אזורים נוספים. הנהלת אזור תנהל את האזור שלה, תוך שהיא נהנית ממלוא הסמכויות החוקיות, וממלוא השליטה על ההכנסות באזור.
זה אומר שידוד סמכויות שלטוניות בקנה מידה נרחב: הממשלה תוותר על סמכויות ותוריד אותן לרובד האזורי, והרשויות המקומיות יוותרו על סמכויות ויעלו אותן לרובד האזורי. כמו בכמה מהמדינות המצליחות בעולם, שקיים בהן מבנה פדרטיבי — ממשלה לאומית מעל, ממשלות של מדינות מקומיות מתחת — גם בישראל הכוונה היא ליצירת רובד אזורי שנהנה מסמכויות שלטון מלאות לחלוטין, והוא ממלא את מקומה של הממשלה הלאומית ושל הרשויות המקומיות גם יחד.
ראשי הרובד האזורי החדש ייבחרו בידי הציבור, באמצעות פתק הצבעה שלישי, או שהם ימונו על ידי ראשי הרשויות המקומיות בכל אזור. בכל מקרה, מדובר במהפכה שמשנה את מבנה הממשל, ושואבת סמכויות משרים ומראשי ערים גם יחד. לא צריך להיות ציניקן גדול, כדי להבין מדוע ההצעה היא סוג של התאבדות פוליטית.
ובכל זאת, דרעי, כהן והצוות המקצועי שכולל אנשי מקצוע מנוסים — כמו אמיר לוי, לשעבר ראש אגף התקציבים; יוסי בכר, לשעבר מנכ"ל האוצר; וסיגל מורן, לשעבר ראש המועצה האזורית בני שמעון — דוחף את הרעיון הזה בכל הכוח. יש לכך סיבות חזקות להפליא.
סיבה אחת לכך היא שניהול אזורי קיים כמעט בכל מדינות OECD, וישראל היא חריגה בריכוזיות המנוונת של הממשלה המרכזית שלנו. השנייה, שדווקא בישראל הניהול האזורי עשוי לענות על בעיות חברתיות־כלכליות קשות, כמו הפערים העצומים בין מרכז לפריפריה והחלוקה המשוסעת לארבעה שבטים (נאום השבטים של הנשיא ראובן ריבלין: חילונים, דתיים, ערבים וחרדים). והשלישית, שבפועל זה כבר קורה, ובהצלחה מסחררת — אז למה לא להרחיב את זה כבר לכל המדינה, ועם סמכויות משפטיות מלאות?
"פגיעה באיכות החיים"
"מבנה השלטון הקיים בישראל", נכתב בטיוטת ההמלצות של הצוות, "מבוסס על ריכוז גבוה של סמכויות בידי השלטון המרכזי וחוסר תיאום מערכתי של עבודת הממשלה כלפי השלטון המקומי. במקביל לכך, השלטון המקומי סובל מריבוי רשויות, ומחסור מתאם שיטתי בין סמכויותיו, משאביו והאחריות המוטלת עליו.
"מבנה ביצועי זה תורם להחלשת השלטון המקומי, ולתת־ביצוע של המערכת הציבורית — מרכזית ומקומית כאחד...כתוצאה מכך תושבים רבים מקבלים רמת שירותים נמוכה וחוויית איכות חיים פגומה — דבר שמחריף את חוסר האמון במערכת ובמוסדות הדמוקרטיים הלאומיים והמקומיים", נכתב.
הניסוח הוא דרמטי, ולא בכדי. מבנה השלטון הקיים בישראל — ממשלה אחת מול 257 רשויות מקומיות — הוא בלתי מאוזן באופן קיצוני, עד כדי סכנה לדמוקרטיה. הממשלה המרכזית חולשת על הכל, ודואגת להחליש את השלטון המקומי, ולהפוך אותו לתלוי בה. למעשה, מבנה השלטון בישראל לא השתנה מאז קום המדינה, והוא שריד למנדט הבריטי.
לבריטים היה אינטרס להחזיק את כל הסמכויות בידי השלטון המרכזי, משום שבכך הם ביצרו את הכיבוש שלהם על ארץ ישראל. רק שמאז שהמנדט הבריטי בוטל והוקמה ישראל העצמאית — השלטון המרכזי ממשיך לשלוט בדרך של שליטה ריכוזית, ללא כל ביזור סמכויות. בכך מדינת ישראל היא חריג עולמי.
1,000 מבני שליטה אזוריים ולא מתואמים
האתגרים שניצבו בפני מדינת ישראל עם הקמתה — איום ביטחוני, קליטת גלי הגירה גדולים, פיזור האוכלוסייה לאורך גבולות המדינה — הצדיקו את הניהול הריכוזי. רק שבחלוף 72 שנה הצרכים והאתגרים השתנו. למרות זאת, מבנה השלטון לא השתנה, ולא התאים עצמו לצורכי האוכלוסייה הגדלה ולהשפעות הגלובליזציה.
התוצאה היא שלטון מנוון ומסרס, שהאפקטיביות שלו נמוכה ביותר. הממשלה שולטת על כל המדינה באמצעות חלוקה למחוזות, ואין אפילו חפיפה בין המחוזות של משרדי הממשלה השונים. יש יותר מ–1,000 מבני שליטה אזוריים בישראל — תאגידי מים, תאגידי טיהור שופכין, תאגידי כבאות, מחוזות של משרד החינוך, מחוזות של משרד הפנים וכו' — שאינם מתואמים ביניהם.
באותה עת לשלטון המקומי אין כמעט סמכויות משלו. מקורות ההכנסה שלו מוגבלים ונקבעים בידי הממשלה, וגם כדי לקבל שירותים מהממשלה הוא צריך לעתים קרובות להוסיף תקציב שלא תמיד בנמצא לו. הפערים האזוריים בישראל, כתוצאה מכך, הם עצומים. השירות שמקבלים התושבים בישראל, כתוצאה מכך, הם במקומות רבים ירודים. האמון במערכות הממשל, כתוצאה מכך, הוא ירוד.
"יש לנו הבדלים עצומים בין ערים חזקות וחלשות", אומר לוי, לשעבר ראש אגף התקציבים באוצר, "זה מתבטא בכל תחומי החיים, כמו חינוך. הסיכוי של ילד מסכנין או מירוחם להתקבל לחוג למדעי המחשב באוניברסיטה קטן בהרבה מזה של ילד מתל אביב. חלק גדול מהבעיה הוא החיסרון לקוטן. אז היה ניסיון לאחד רשויות מקומיות, אבל הוא נכשל, והשלטון המקומי היה עסוק כל השנים במאבקים פנימיים על מעט המשאבים שנתנו להם.
"מעולם לא היה שיתוף פעולה אזורי — קיבוצים, מושבים, ערבים, עיירות פיתוח. הם חיים זה לצד זה, ולא מכירים אחד את השני. אפילו בתי ספר הם לא משותפים. הנה, אפילו אל מול איום הטילים מעזה, אין חיבור בין שדרות לבין יישובי העוטף", מפרט לוי.
הפערים, שנובעים מהיעדר אפקטיביות ממשלית, מוחרפים בשל חוסר הלכידות החברתית. יישובים ערביים, חרדיים וחילוניים, הנמצאים בסמיכות זה לזה, אינם משתפים פעולה, אינם מכירים האחד את שכנו, וגם ילדיהם לעולם אינם נפגשים בשל קיומן של מערכת חינוך נפרדות.
ישראל מקובעת
"המבנה השלטוני הנוכחי מנציח את החלוקה והפרדה בין קהילות, ומשמר שסעים חברתיים הולכים וגדלים", נכתב בטיוטת דו"ח הצוות המקצועי. "הדבר עלול להוביל למשבר זהות. ישראל נהפכה למרחב לאומי שסוע, שבו התחזקו זהויות שבטיות מתחרות ועוינות זו לזו. תהליכים אלה מובילים לכרסום משמעותי בחוסן הפנימי, שהופך לאיום מרכזי על מדינת ישראל".
הקיבעון הממשלי בישראל שנמשך כבר 72 שנה יוצר נזקים מצטברים עצומים. מדובר באיום כלכלי־חברתי, איום דמוקרטי, ואיום על הלכידות החברתית והחוסן הפנימי. בתגובה לשינויים באתגרים הגלובליים, כמעט כל המדינות המתקדמות עברו ב–70 השנה האחרונות שינויים ממשליים, ובעיקרם ביזור סמכויות מהשלטון המרכזי לשלטון המקומי.
רק מדינת ישראל נשארה מקובעת לאותו מבנה ממשל ארכאי, שבעליל כבר אינו משרת את המטרות הלאומיות. דרעי הוא הראשון שמעז לנסות לשנות זאת.
מחר: בנימין נתניהו מתלונן על היעדר משילות? ממשלת ישראל היא הריכוזית ביותר בעולם
