אבילות בפרהסיא בשבת חזון -＞חיות לסטרא אחרא רח"ל

מובא בספר דברי תורה מהרה"ק המנחת אלעזר ממונקאטש זצ"ל (מהדורא ו' אות צח ) : שמענו מפי גדול אחד ז"ל ששמע מפי הגה"צ בעל שו"ת קול ארי ז"ל שאמר שרע עליו המעשה והמנהג אצל האשכנזים כי בשבתות בין המצרים אומרים בבית הכנסת לכה דודי וכו' הכל בניגון אלי ציון וכו', דהוי כמו אבילות בפרהסיא. ועוד והוא העיקר כי באזניו שמע בהיותו ילד ועלם חכם היה בעירו בית אחד שקוננו שם בו הלצים והשדים והרוחות רח"ל על הגג והעלי' עד כי הוכרחו הדרים לצאת מן הבית, ושמעו בלילה בימות החול שאמרו לכה דודי בניגון אלי ציון הנהוג הנ"ל וכאלו הם מתגרים בנו ללעג ולקלס, והם הסטרא אחרא נהנים כנראה מה שמזמרין בניגון זה בשב"ק לכה דודי על כן ראוי שלא לנהוג כן גם בש"ק בימי המצרים.

מה הטעם באשכול זה כאשר מדובר במחלוקת אחרונים עתיקה כל כך?

תוקן על ידי avishai323 ב- 11/08/2019 21:26:39

שמעתי פעם על אחד מאדמו"רי ארה"ב שבהיותו בנופש בהרים נקלע בשבת חזון למנין משותף עם ליטאים, וכאשר שמע שהבעל קורא מנגן את 'איכא אשא לבדי טרחכם ומשאכם' בניגון של מגילת איכה, הוא דפק על השולחן וקרא "אבילות בפרהסיה!"

מתוך ספרו של הגה"צ רבי שריה דבליצקי זצ"ל על ת"ב שחל בשבת

בילדותי בהרבה בתי כנסת בירושלים,

רוב הקהל התנהל לפי פשטות ההלכה בשו"ע,

ראו העתק

ימי בין-המצרים הם ימי אבל ועצב, אולם בשבתות של שלושת השבועות האלה צריכה לשרות שמחה. יתרה מזו, בשבתות האלה צריכה להיות שמחה גדולה יותר מבשבתות אחרות, כדי שלא יהיה מקום לחשש שהעדר השמחה נובע מהאבלות של בין-המצרים. עניין זה נובע גם ממהותם הפנימית של הדברים: שבת היא מעין לעתיד לבוא – "יום שכולו שבת". כשתבוא הגאולה, הרי לא יישאר שום רושם מהגלות ולא יהיה שום מקום לעצב ולצער כלשהם. לכן אסור לאווירת בין המצרים להשפיע על השבת, שהיא מעין תקופת העתיד. העלייה שאחרי הגלות כל זה מסביר מדוע אסור להתעצב בשבתות האלה, אך מה הסיבה לריבוי השמחה בשבתות בין-המצרים לעומת שבתות אחרות? אלא ידוע, שגאולה הבאה לאחר גלות מביאה אותנו למציאות גבוהה ועליונה לעומת המצב שהיה קודם הגלות. הלוא אם הגלות רק מחזירה את המצב ששרר קודם הגלות, נמצא שהגלות הייתה דבר רע, שלא הביא שום תועלת. רק אם הגאולה מביאה אותנו למדרגה גבוהה יותר, יש טעם ותועלת בגלות. בניין מפואר יותר בהלכה מובא העניין של "סותר על-מנת לבנות" – אדם הורס בית, כדי לבנות תחתיו בית אחר. אמנם הוא עושה עכשיו פעולת הרס, אבל מכיוון שהמטרה היא לבנות בית גדול ומפואר יותר, נחשבת גם ההריסה כבניין. אך ברור שכל זה הוא רק כאשר ההרס נועד לבנות בית גדול ונאה יותר, כי אם הכוונה היא להחזיר את הבית הקודם, נמצא שההרס הוא ללא תועלת. דבר זה נכון לכל גלות וגאולה. אפילו גאולת מצרים, שלא הייתה גאולה סופית ואחריה היו עוד גלויות, הביאה בכל-זאת את עם-ישראל למדרגה גבוהה יותר ממדרגתם לפני הגלות. בגלות זו ביררו בני-ישראל את ניצוצות הקדושה שהיו במצרים, ובכך הושגה מטרת הגלות. לא תהיה עוד גלות על-אחת-כמה-וכמה הגאולה העתידה, שהיא גאולה אמיתית ושלמה, שאין אחריה גלות – ודאי שהיא יוצרת אור חדש לגמרי, מהות חדשה, שבה לא יהיה עוד מקום לגלות. אור כזה לא היה קודם-לכן, שהרי הייתה יכולה להתרחש הגלות, אבל לעתיד לבוא תישלל לגמרי כל אפשרות כל גלות. משום כך צריכה להיות שמחה יתרה בשבתות של ימי בין-המצרים, כי עניינן של השבתות הללו הוא נתינת-כוח מיוחדת להפוך את 'בין המצרים' לששון ולשמחה. רמז לכך יש למצוא בהלכה הפסוקה בשולחן-ערוך, שבשבתות בין-המצרים מותר לערוך אפילו סעודת שלמה בשעתו. שכן בימי שלמה הייתה הלבנה בשלמותה, כמו שיהיה בזמן הגאולה. וכך בשבת זו ניתן הכוח להפיכת הימים הללו לששון ולשמחה. לקוטי שיחות כרך ב 358 http://www.chabad.org.il/ParashotArticles/Item.asp?ArticleID=1173&CategoryID=78&ParashaID=44&dDate=