והנה השמאל מתחיל לתקוף את ליברמן
https://www.themarker.com/news/politics/.premium-1.7873060
מה יעשה ליברמן? התשובה הפשוטה שמצביעי גנץ לא יאהבו
למרות הצהרותיו, ליברמן הוא האחרון שרוצה ממשלת אחדות ■ על פי שיטת "ההעדפה הנגלית" - לאחר שימתח את כולם - הוא יחבור לליכוד יחד עם נתניהו, או במקרה של הגשת כתב אישום מהיר - במקומו
איתן אבריאל 22.09.2019
למרות אלפי המלים שנכתבו על אביגדור ליברמן מאז שהתפרסמו תוצאות הבחירות, אף אחד לא יודע גם עתה לענות על שאלת מיליוני הדולרים: מה באמת הוא רוצה — וכיצד ינצל את שמונת המנדטים שיקבל כדי להשיג את מבוקשו. אבל יש בכל זאת דרך אנליטית להגיע לתשובה. ומכיוון שאין אנו פרשנים לפוליטיקה, בחנו מה עושים כלכלנים וחוקרים במדעי החברה כדי לפתור סוגיות מהסוג הזה.
פתרון אחד הוא לשאול את האנשים עצמם. אלא שבמקרה של ליברמן ומפלגת ישראל ביתנו, האפשרות הזו אינה ישימה. מדוע? כי חברי הכנסת של המפלגה הם אנשים חסרי קול, שלעולם ידקלמו את דבריו של היו"ר — ואילו ליברמן עצמו מייצר בכל פעם נרטיב אחר, לעתים הפוך מהקודם.
מה הוא כבר לא היה? ליברמן היה בעד טרנספר לערביי ישראל, וכנראה ירד מהעניין, שכבר לא נשמע טוב; הוא הבטיח לחסל את ראשי החמאס תוך 48 שעות אם יקבל את ההגה של משרד הביטחון, וכמובן שלא עשה זאת; באחרונה הוא היה נגד החרדים, אף שישב עמם בממשלות ועשה איתם עסקות בבחירות המוניציפליות. ואילו בשבוע האחרון הוא סימן שממשלת אחדות לאומית היא חזות הכל בשל "מצב חירום ביטחוני וכלכלי" שאי אפשר להרחיב עליו את הדיבור. אין סיבה להאמין לנרטיב הזה, כפי שלא היתה סיבה להאמין לספינים הקודמים.
שיטה אחרת לבדיקת התנהגותם של אנשים, בדרך כלל טובה יותר, מכונה על ידי כלכלנים "העדפה נגלית", ועל ידי סוציולוגים ופסיכולוגים "ניתוח התנהגותי". השיטה פועלת כמעט הפוך: מתעלמים ממה שאנשים אומרים, ובוחנים רק את מה שהם עושים. כשמפעילים את הנוסחה על ליברמן וישראל ביתנו, מגלים דברים מעניינים שמאפשרים לנתח את השיקולים של האיש.
הנה מדוע. אנחנו יודעים, ובוודאות, שליברמן אוהב כסף — וכסף גדול. בחקירות שהתנהלו נגדו נמצאו מיליוני דולרים בחשבונות של הבת שלו, מיכל. רוב הציבור שמע על הסיפור הזה, שליברמן מעולם לא טרח להסביר ולנמק, ורבים מוכנים להתעלם ממנו רק כי ליברמן לא כיהן באותה העת בתפקיד ציבורי.
כותרות מלטפות בידיעות אחרונות
אלא שזה פשוט לא נכון, כפי שמבהירה ההחלטה של היועץ המשפטי לממשלה, יהודה ויינשטיין, בדצמבר 2012, שבה סגר את חקירת ליברמן בלי להגיש כתב אישום. הנה קטע מהמסמך שלא משאיר מקום לספקות: "...כמו כן נחשד ליברמן כי לאחר פרישתו מתפקיד ציבורי ב–2004 פעל להקמתה של חברה נוספת, כאשר בעוד שבפועל הוא היה בעל השליטה בחברה והנהנה העיקרי מהכספים שהגיעו לחשבונה, הרי שכבעלת המניות בחברה נרשמה בתו, מיכל ליברמן־גלון. לצורך הסוואת שליטתו בחברה והיותו הנהנה בה, גרם ליברמן להעברת דיווח כוזב לבנק, בניגוד להוראות חוק איסור הלבנת הון. הקמתה של החברה במבנה זה איפשרה, לפי החשד, לליברמן או למי מטעמו, להמשיך לקבל כספים בהיקף נכבד, וזאת גם לאחר שחזר לפעילות ציבורית ב–2006. בתקופה שבה לא שימש בכהונה ציבורית, השתמש ליברמן במישרין במרבית הכנסות החברה לצרכיו הפרטיים השונים. כאשר מתוך סכום זה, יותר מ-1.5 מיליון דולר התקבלו בחברה בתקופה שבה כיהן ליברמן בתפקידים ציבוריים".
הדברים ברורים: ליברמן אוהב כסף, ואין לו בעיה לקבל מיליוני דולרים גם בעת שהוא מכהן כחבר כנסת. תמונה אחת, מליל הבחירות האחרון, גם היא מחזקת את התובנה הזו: ליברמן הצטלם עם האוליגרך מיכאל צ'רנוי, שהואשם בפרשת בזק וזוכה, ועם מקורבו אלכס ויז'ניצר, שנגדו הוגש לפני חצי שנה כתב אישום בגין קבלת שוחד מקבלנים בהיקף של 3 מיליון שקל. מדוע, דווקא בליל ניצחון בסיוע של מצביעים מהמרכז־שמאל שמתעבים את נתניהו בשל פרשיות השחיתות שלו, מוצא ליברמן לנכון להצטלם בחברתם של האנשים הללו דווקא? זו שאלה מטרידה, והתשובה ההגיונית היא שכנראה אין לו ברירה אחרת.
אנחנו יודעים עוד דבר. כמו נתניהו, לליברמן אין רתיעה מעסקות תן וקח עם עורכים ובעלי קבוצות תקשורת. כל מה שצריך לעשות הוא לספור את השערים והכותרות המלטפות שקיבל בשנים האחרונות מנוני מוזס ומקבוצת ידיעות אחרונות, ולזכור שמוזס אינו פועל בחינם — כפי שהבהיר בשיחותיו המוקלטות עם נתניהו. זה קורה אפילו עכשיו, ובפרהסיה: רק היום, נפגש אביגדור ליברמן בקפה איטליה שבתל אביב עם אלי עזור — הבעלים של מעריב, ג'רוזלם פוסט וכמה תחנות רדיו אזוריות. (גילוי נאות: עזור מנהל תביעה נגד TheMarker).
מה עוד חושפת ההעדפה הנגלית על ליברמן, חוץ מתשוקתו לכסף ונכונותו לקבל כספים מחו"ל גם שהוא מכהן בכנסת? היא מבהירה שהוא אוהב תקשורת ותשומת לב מעבר לעסקות עם מו"לים. ליברמן מדבר כל יום בתחנות רדיו ובטלוויזיה, הוא עונה לעיתונאים, ומנהל משחקי פינג פונג עם מגישים ופרשנים. אנחנו יודעים את זה לפי מספר הפעמים שהוא מתראיין, ובאחרונה גם מנאום הניצחון שלו מליל הבחירות האחרון: בין הגמגומים על חיוניותה של ממשלת אחדות, לליברמן היה במיוחד חשוב לסגור חשבון עם "הפרשנים" ולהוכיח אותם על טעויותיהם.
איך למכור את החזרה לימין? אין בעיה
אבל צריך להדגיש: החיבה של ליברמן לתקשורת אינה רק עניין של טעם אישי או אגו גדול במיוחד. היא מחויבת המציאות. למה? כי בעוד שלכל המפלגות בישראל יש קבוצה של אזרחים נאמנים — המכונה בתקשורת במונח "בייס פוליטי" — לליברמן אין גרעין קשה של מצביעים. אין לו בייס.
בעבר היה לו גרעין כזה של עולים מבריה"מ לשעבר, אך אלה נקלטו והשתלבו בחברה הישראלית וכיום כבר אינם מצביעים עבורו באופן אוטומטי. ליברמן הבין את זה כבר מזמן. הוא יודע שבלי סיפור חדש הוא ייפול מתחת לאחוז החסימה, כפי שכמעט קרה לו בבחירות באפריל, ולכן בכל נקודת זמן הוא חייב להופיע בתקשורת בוקר וערב כדי למכור את הנרטיב החדש שאתו הוא הולך.
פעם זה היה "להרוג את הניה", עד לפני שבוע זה היה "לרסן את החרדים", והיום זה "קואליציית איחוד לאומי". זה גם מצליח לו: באמצעות הנרטיב של ההתנגדות לחרדים, יחד עם הרמזים על נכונותו לחסל את נתניהו, ליברמן הצליח להשיג מנדטים ממצביעי מרכז־שמאל שהיו מוכנים לתת את קולם לישראל ביתנו רק בשל השנאה לראש הממשלה — גם אם זו מפלגה שדגלה בטרנספר ושהיו"ר שלה חתום על מעשי שחיתות חמורים מאלה של נתניהו.
כעת, לאחר שזיהינו את ההעדפות הנגלות של ליברמן — התמונה הפוליטית מתבהרת. ראשית, ליברמן הוא האיש האחרון שרוצה ממשלת אחדות — פשוט כי זו כלל לא זקוקה לו. בתסריט של חיבור בין כחול לבן לליכוד יש לשתיים רוב של 65 מנדטים. אם הם בכל זאת רוצים לצרף עוד מישהו — הם יכולים לבחור בעבודה־גשר וששת המנדטים שלה, שמקובלת גם על גנץ וגם על נתניהו.
שנית, ליברמן אינו יכול ללכת לאופוזיציה. הוא אמנם אמר לתקשורת שעבור חזון ממשלת האחדות הוא מוכן לשבת שם — אבל כבר למדנו שלמלים שלו אין משמעות. לליברמן אין מה לעשות באופוזיציה עם החרדים והערבים. בתסריט הזה מי שיגזור את הקרדיט לסילוק החרדים מהשלטון הוא יאיר לפיד, וכך יגווע הנרטיב האחרון של ליברמן.
לאחר ארבע שנים, ובלי נרטיב מלחמה בחרדים או במשהו אחר, מובטח לליברמן שיימחק פוליטית בבחירות הבאות. הוא יודע את כל זה, ולכן אם בכל זאת ימצא את עצמו באופוזיציה, מיד יתחיל לחפש דרכים לשרוף את המועדון, להיכנס לממשלה או ללכת לבחירות נוספות.
המסקנה פשוטה: אם לליברמן לא מתאימה ממשלת אחדות, ובוודאי שלא מתאים לו להיות באופוזיציה, אזי מה שליברמן באמת רוצה הוא ממשלה צרה עם גוש הימין. הפתרון הזה מושלם עבורו: הוא ימשיך לקבל המון שעות שידור, ויוכל לארגן לעצמו ולחבריו כספים. אנשי הליכוד, ש"ס והחרדים לא יבדקו בציציות שלו כשלהם יש המון חמאה על הראש.
מבחינת ליברמן זהו תסריט המושלם גם, ואולי בעיקר, על רקע הליך השימוע וכתבי האישום נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. במקרה של אי הגשת כתב אישום, הכל נהדר וליברמן יהיה השר הבכיר וסגן ראש הממשלה. ואילו במקרה של הגשת כתבי האישום, ליברמן יוכל לפעול למיזוג או עסקה עם הליכוד — שבה הוא עצמו יתייצב כמועמד של גוש הימין לתפקיד ראש הממשלה. בינגו, בינגו, בינגו.
בדרך ליעד, נותרה לליברמן רק בעיה קטנה אחת: איך למכור לציבור את החזרה הזו לגוש הימין, לליכוד, לחרדים ואף לשיתוף פעולה עם נתניהו — לאחר שמכר לציבור את ההפך במשך חודשים רבים. אבל לאדם כמו ליברמן הבעיה הזו פתירה לחלוטין: הוא ימרח את הזמן במשך שבועות, הוא לא ייתן לשום עסקה להתגבש בלעדיו והוא ימשיך לבלבל את הציבור בתקשורת. לבסוף, כאשר כולם כבר עייפים ומותשים, ליברמן יציג נרטיב חדש שעל פיו מצב החירום הביטחוני, הכלכלה והמבוי הסתום הפוליטי — כל אלה מחייבים אותו להגמיש את עמדותיו, לרסן את תשוקותיו, ולהצטרף לליכוד. כך מכתיבים הניתוח של העדפה הנגלית של ליברמן, יחד עם תוצאת הבחירות והניתוח הפוליטי הנובע מהם.
תוקן על ידי חריף_ומקשה ב- 23/09/2019 12:29:42
