למה קר בצפון גוריאה?

גרעין הסיפור

הייתי בהרצאה על צפון קוריאה.

הדובר, מדריך טיולים ותיק, דיבר במשך יותר משעה. הראה תמונות. סיפר על סוכנות הנסיעות דרכה מזמינים את הטיול ואת הוויזה, על שני המדריכים המקומיים שנצמדים אליך כעלוקות, מתכננים עבורך את המסלול ושומרים שלא תזוז ממנו.

הוא תיאר את תמונות המנהיגים, מחייכות מכל קיר רענן, דורשות את ליטרת הכבוד שלהן. את העוני והניוול, התפאורות וההצגה, מפגני הכוח המרשימים.

ובסוף ההרצאה, היה זמן לשאלות.

"שמענו מה חושב תייר שהיה שם", שאל פתק אחד. "אבל מה ###הם### חושבים? איך מרגישה ילדה, אישה ואם, צפון קוריאנית? מה עובר לה בראש?"

"לא יודע", השיב המרצה, "ואם המשטר הדיקטטורי לא ייפול בקרוב – גם לא נדע".

הלכתי משם. הארץ הזו, כופפת תחתיה עשרים וחמישה מיליון נתינים בשלטון דיקטטורי עריץ, הסעירה את דמיוני.

חיפשתי עדויות. חיפשתי תיעוד. כמעט ולא היה. וכשפורסם דו"ח של האום עם עדויות מיוצאי צפון קוריאה, נצמדה אליו תגובה לקונית מהשגרירות הרשמית של צפון קוריאה באו"ם: "הדוחות הללו הם לא יותר מהמצאות, שתמיד מבוססות על עדויות של 'עריקים' שרוצים להרוויח כסף או לשכנע אחרים לעשות זאת תחת לחצים ופיתויים".

ובקיצור: אלו סתם עריקים ממורמרים, אל תאמינו להם.

אז למי כן נאמין, סיננתי בשקט אל ההודעה. למי נאמין? הרי למי שנמצא שם, בפנים, אתם לא מרשים לדבר! הרי תתעמרו בו ובילדיו, אם ידבר!

ההודעה שתקה.

איש לא סיפר לי איך מרגישה אישה צפון קוריאנית. הייתי חייבת לספר את זה לבד. אספתי מבין מה שנאמר וגם ממה שלא, גרעיני אמת, קליפות אמת, שברי אמת, ידיעות אמת שפרסמה התקשורת הצפון קוריאנית. והדבקתי אותם ליריעה אחת, עצובה.

עם סוף שמח.

סוף שמתאים כל כך לחג בו אנחנו חוגגים, בסוכות ארעי פשוטות, את חירותנו. את היציאה ממצרים של דגה ושל שומים ובצלים, אל ענני כבוד במדבר הפתוח. את הרגע בו אתה נוטש בית וקישוא ואבטיח, ומפסיק להיות עבד לבני אדם. הולך לך למדבר, חסר כל, רק אלוקיך איתך, ואמונתך בו. חופשי.

@למה קר בצפון קוריאה

בגיל 16 נודע לי, לראשונה, שיש עולם.

עד אז היה הכל פשוט וברור: יש כפרים. יש פיונגיאנג. יש אנשים. כולם נראים כמונו. קים ג'ונג איל, המנהיג העליון, דואג לנו לאוכל ולבית. המפלגה נותנת הכל: עבודה, רשות, חיים.

"אז מה חשבת שיש שם?" שואלת אותי היום רנה, ואני לא יודעת לענות.

"מה חשבת שיש מעבר לגבולות של צפון קוריאה?" היא מתעקשת.

לא חשבתי. לא ידעתי שיש גבולות, בכלל.

אפילו כשאחותי שי-יאנג נהייתה מדריכת תיירים, לא חשבתי. גם כשיצאתי עם ילדי כיתת הגן ונופפנו לתיירים לשלום, מציגים חזות עליזה של דור-עתיד פורח, לא חשבתי.

התיירים נראו שונים מאיתנו. העיניים שלהם היו עגולות, מוזרות. השערות, לפעמים, היו צהובות כמו תירס וכתומות כמו גזר. חשבתי שככה זה, כך נראים תיירים.

הייתה אמריקה. על אמריקה ידענו. אמריקה הייתה התגלמות כוחות הרוע. אבל מה טוב, המנהיג שלנו כה חזק וחכם, ושומר על המפלגה והעם מפני כל המתנכלים. הערצנו אותו, בתמימות ילדותית, בסערה של גיל התבגרות. קים ג'ונג איל שלנו, החזק, החכם, המוצלח.

יום אחד, כשנופפנו כרגיל לתיירים, באותה נקודה בשולי פיונגיאנג, באותה שעה ביום בה הם היו מובלים בידי המדריכים הקבועים להצגה השגרתית, צעק לי אחד מהם: "ד"ש מניו יורק!"

"איפה זה ניו יורק?" שאלתי בלילה את שי יאנג.

"באמריקה", היא החמיצה לי פנים.

"אה... זאת אומרת... חיים שם אנשים רגילים?" נדהמתי. ידעתי שיש מדינות אחרות. אף פעם לא חשבתי שאפשר בכלל  לחיות בהן. פתאום נודע לי שיש עולם.

"כן".

"כמה?"

"את לא צריכה לדעת".

כלום לא היינו צריכים לדעת. אוצר המילים שלנו היה דל, מוגבל. רק כשהגעתי, שנים אחר כך, לסיאול – הבנתי עד כמה. לכאורה דיברנו כולנו קוריאנית. אבל להם, לדרומיים, היו מילים כה רבות שלנו לא היו: חפצים, מקומות, רעיונות, רגשות.

בצפון קוריאה לא היה צורך בכל אלה. מאכלים כמו סטייק בקר או קוויאר ממילא לא קיבלנו, כך שלא הייתה סיבה לקרוא להם בשם. רעיונות לא היו, פרט לאלו של המפלגה. 'ניתן את חיינו למען המפלגה', 'נילחם למען החירות ומנהיגנו הדגול'. 'נחשוב, נפעל ונדבר כמו מנהיגנו האהוב'. זה בערך מה שהרעיונות שלנו אמרו. לא היה צורך במילים רבות כדי לומר אותם. די היה בשתי התמונות שתלויות על הקיר בבית. "אנחנו צריכים לתלות אותן. זו דרישת המפלגה", אמר אבא.

רגשות לא היו. אולי חשנו לפעמים נצנוצים קטנים של רגש, אבל לא היה בהם כל עניין. לא ידענו להפריד אותם, לשיים, להביע. מה שנדרש מאיתנו היה פשוט מאד: ללמוד, לעבוד. להיות נאמנים למנהיג. לציית לו. להלשין על מי שלא מציית.

בתמורה קיבלנו את חיינו, את פת לחמנו, עבודה ובית. עסקה משתלמת. לשני הצדדים.

אחר כך עברו עוד תיירים בפיונגיאנג. רובם סינים, מיעוטם עגולי-עיניים. שי יאנג המליצה עליי לתפקיד סדרנית ברכבת התחתית. התפקיד היה פשוט: לעמוד במדים ליד המסילה, מתחת לתמונותיו של המנהיג היקר המחייך, קורן מאושר, ואביו המנהיג העליון. לכוון את הנוסעים היוצאים והנכנסים. לא לדבר עם איש. לא להרשות לאיש לצלם.

"יש לתיירים מצלמות קטנות. הם מחביאים אותן. אמריקה שולחת אותם לרגל אחרינו", הסביר לי פקיד חמור סבר בראיון העבודה. "אם את רואה מישהו מצלם, תדווחי מיד לממונה".

לא שאלתי מה יעשו לו.

חודשים עברו עד שמישהו העז לצלם במשמרת שלי. תייר בשיער חום ועיני תכלת. סימנתי לו מיד להפסיק. דיווחתי לממונה. לא הטרדתי את עצמי אף לרגע בשאלה מה עלה בגורלו אחר כך.

הרי הדברים כה בסיסיים: עלייך לציית. עלייך לדווח על כל מי שאינו מציית. אין צורך במחשבה עצמית – המפלגה כבר חשבה בשבילך על הכל.

 *

כמה עשרות קילומטרים מהדירה שלנו, היה מחנה ריכוז. לא ידעתי עליו. לא חשבתי שאני אמורה לדעת. לא חשבתי.

דורות שלמים נולדו שם אל המאסר ואל הכפייה. גבר שלא כיבד די את המנהיג העליון, הוקע באות קלון, נשלח למחנה. הוא נשא שם אישה. ילדיו נולדו אל המחנה, אסירים. משבגרו מעט, נשאו גם הם נשים מן המחנה. ילדיהם נולדו אל אותו מקום. ככה מחנכים אנשים מחדש, אנשים שהעזו להתנגד למנהיג: מענישים אותם. מענישים את הבנים שלהם. מענישים את הנכדים שלהם. וככה אף אחד לא מעז עוד להתנגד. להיות כפוי טובה, בחוצפתו. למרוד.

"קים ג'ונג איל הגדול, דואג לנו לאוכל", דקלמנו כילדים בבית הספר, לפני שאכלנו את דייסת התירס. הודינו לו על טוב ליבו, על כך שמגובה מעמדו הרם – המפקד העליון של הצבא, המזכיר הכללי של המפלגה - הוא דואג שלא יחסר לנו דבר.

גם מעילים קיבלנו מהממשלה. גם מגפיים. צעיף.

עשרות קילומטרים מאיתנו, קפאו אסירים בכפור הצפון-קוריאני. אט אט הכריעו אותם השלג, המחלות והמכות. אבל אנחנו לא ידענו, כי למה לדעת דברים מיותרים? ולמה להתערב בעניינים של אחרים? ובכלל, העונש מגיע להם, כנראה.

*

"איך יכול להיות שלא ידעתם", רנה מתעקשת. בעיניה הכחולות יש אי הבנה. מעולם לא גדלה בדיקטטורה. איך תבין. "ולמה לא עשיתם כלום? הנה, כשבגבול מקסיקו נעצרו מהגרי עבודה עם ילדה חולה, יצאנו כולנו מהקמפוס להפגין בשבילם".

"איך ידעתם שבגבול מקסיקו נעצרה ילדה חולה?"

היא נועצת בי מבט המום. "מה זאת אומרת? התקשורת..."

"ואם לא הייתה תקשורת", אני מנסה להסביר לה. מחנק בגרוני. "תארי לך שאין רשת תקשורת חיצונית. אין בכלל. רק רשת מפוקחת, של הממשלה. ואין עיתונים. רק העיתון של המפלגה. איך היית יודעת?"

הראש האמריקאי שלה מתחיל, אט אט, לתפוס. בקושי רב, אבל מתחיל.

"אה", היא אומרת. "נכון".

"ומה עשו לכם כשהפגנתם?" אני שואלת.

"מה זאת אומרת מה עשו?" רנה מרוצה מעצמה. "כלי תקשורת שלחו נציגים, פרסמו אותנו, עיתונאים דרשו מהממשלה תשובות!"

"החוקה הצפון קוריאנית היא חוקה נאורה מאד", אני מספרת לה. "לכל אזרח מובטחים חופש הדיבור, העיתונות, ההתארגנות, ההפגנה וההתאגדות".

"אז..."

"החוקה לא קובעת מה יעשו לאותו אחד, אחרי שינצל את ה'חופש' שלו. זה כבר נתון לדמיונם החופשי של הממונים. גם זכות למשפט הוגן יש", אני מבהירה לה. בחילה בגרוני. "אבל 'משפט הוגן' הוא מונח שנתון לפרשנות. השופטים לא חייבים, למשל, לשמוע את הנאשם במשפט כזה. מי שביזה לדעתם את כבוד המנהיג או המפלגה, אין טעם לשמוע אותו, ולכן משפטו ההוגן ייחרץ בלי נוכחותו".

רנה שותקת.

אבל גם אני שותקת -

כי יכולנו, לפחות, לחשוב.

*

כשהייתי בת תשע עשרה כבתה לנו השמש. שלג כבד כיסה את פיונגיאנג וסביבותיה, ועננים הסתירו את האור. קים ג'ונג איל, המנהיג היקר, בנו של המנהיג העליון, מת. בשבוע שאחר כך יצאנו כולנו לרחובות, ללוויה ענקית, מטורפת. מאתיים שלושים ושלושה אנשים היו חברים בוועדה המכינה שלה. שמענו את שמותיהם מוקראים בחדשות, אחד אחרי השני. מדינות כל העולם שלחו תנחומים, משתתפות באבלנו הכבד. (ככה, לפחות, טענו העיתונים).

אירועי האבל תוכננו להתקיים שבוע שלם. ת'ה ג'ונג סו, הקריא השדרן ברשמיות.

קים פיונג הא-

קים ג'ונג גאק-

טונג צ'וק יו-

היה כה חשוב שנשמע, כולנו, את שמותיהם של מאות חברי הוועדה המכינה של הלוויה. רק שנים אחר כך, באמריקה, כשחזרתי תוהה אל דיווחי התקשורת של היום ההוא, הבנתי את משמעות ההקראה. מי ראשון, מי שני. מי שלישי במפלגה. שכל אחד ידע את מקומו.

כשיצאנו לרחובות התפצפץ השלג תחת מגפינו, קפוא וצורב. "תבכי", אמרה לי אמא. היא אחזה בידה של רי שין היי, השכנה הקשישה, הצולעת, שכמעט החליקה על הכפור. לא אהבתי את שין היי. אמא תמיד חלקה איתה את הפירות שלנו, כשהצליחה להשיג כאלה.

"תבכי!" הורה גם אבא, עיניו זולגות דמעות. שניהם כרכמו את פניהם יחד עם מאות אלפי המשתתפים, מזילים דמעה. פתיתים רכים, לבנים, עטפו אותנו.

המכונית השחורה עברה לאט, נושאת תמונת ענק של קים ג'ונג איל. המנהיג היקר שאיננו. הוא חייך מתמונתו הקפואה. סביבי הלמו נשים על מצחן, מתייפחות בצער. אישה אחת כרעה על ברכיה, חובטת את ראשה בשלג שוב ושוב, צורחת.

בכיתי גם. חשבתי על כל האזרחים, המון אזרחים, שהמנהיג היקר כל כך דאג להם. על המדינה שלנו שהוא שמר עליה סוציאליסטית, דואגת לכולם, מחלקת לאנשים מגפיים ותירס. כבר ידעתי שבאמריקה ובשאר העולם, לאף אחד לא אכפת אם אנשים מתים ברעב. כל אחד צריך לדאוג לעצמו. רק אצלנו יש דאגה לכולם. לכל האזרחים. במדינות אחרות אנשים מתעשרים על חשבון אחרים: כל אחד שם יכול לפתוח חנות ולמכור באיזה מחירים שהוא רוצה ולעשוק את הציבור.

אצלנו היה פיקוח ממשלתי. על הכל. המדינה קבעה איפה תעבוד. המשרות כולן היו שלה. היא, בנדיבותה, חילקה לנו אותן. מי בשיטור, מי בסדרנות, מי במפעל נשק ומי בחנות. ככה דאגו לכל אזרח לסידור עבודה. לא כמו באמריקה הרעה שכל אחד צריך לחיות לעצמו. לא כמו במדינות האחרות, שלא זכו למנהיג סוציאליסטי כה דגול.

בחנתי את המגפיים שקיבלתי מהמדינה. את המעיל. היה לי קר ובכיתי.

בלילה, יומיים אחרי הלוויה, באו שוטרים. נקישות כבדות הלמו על דלת הבניין המשותף. הם פרצו פנימה. לקחו את קאנג סו-ווין, השכן. את אשתו ושני בניהם הקטנים. לא ראיתי אותם מאז.

"הוא חייך אתמול בלוויה", לחש אבא, כפוף, עצור. "הוא לא התאבל על המנהיג היקר. הוא דיבר יותר מדי".

"לאן לקחו אותו?" שאלתי בחשש.

"למחנה", ענה אבא.

לא ידעתי לקרוא בשם לניצוץ ההוא, שהבהב בי לרגע. לדאגה לשכנים. לזעם. להבנה שאין שום יחס בין המעשה לחומרת העונש. ואם ההנהגה שלנו כל כך טובה, איך זה שהיא כל כך רעה.

הם היו אסורים, הרגשות שלי. לא הרשיתי לעצמי להרגיש אותם. לא היה לי שום חשק לפגוש את משפחת קאנג.

אבל אבא, בהתמדה, התעקש לשאול אותי מה דעתי. מה אני מרגישה. 

הוא לא התחצף אל הממסד. אף פעם לא. רק שאל, רק הציע. נתן מקום.

לא לקחתי את המקום הזה.

*

"הו, אלוקים", רנה נאנקת, לא מאמינה. "לקחו את השכנים שלך למחנה ריכוז, ואת שתקת!"

"מה רצית?" אני שואלת. "מה רצית? שייקחו גם אותי?!"

"שתצאו כולכם לרחובות", היא מסננת. "עשרים וחמישה מיליון איש הם כוח שאף אחד לא יוכל לעמוד נגדו".

"איך נצא?" הגיחוך שלי מר. "שכחת שאין לנו שום אמצעי להתארגן. אין רשתות תקשורת עצמאיות. הכל בפיקוח. וחוץ מזה, רוב האנשים מעדיפים לשתוק ולא להסתבך".

"לא יודעת מה להגיד לך", היא נבוכה. "אבל זה לא הגיוני".

"כן? מה את אומרת", אני מרשה לעצמי גיחוך ציני.

ציניות. איזה נכס מתוק, שקניתי לי בארצות הברית. בפיונגיאנג הוא היה חומר אסור.

*

אחרי 'המנהיג היקר' שמת, זכינו לקבל את 'המנהיג האהוב', קים ג'ונג און.

העיתונות המפלגתית סיפרה על ההצלחות המסחררות של המנהיג האהוב בכל תחום. הייתי קוראת בה ומנסה להבין מבין השורות, מה באמת קרה. לא הצלחתי. קריאת עיתונות זרה נחשבה לחטא כבד. ניסיתי לפתח לי שפה הפוכה: אם ה-KCNA, סוכנות הידיעות שלנו, כותבת על האמריקנים ש'חיל הים שלהם נכשל', כנראה שהוא לא. אם הם כותבים שדרום קוריאה מחרחרת מלחמה, כנראה שהאמת הפוכה. השפה הייתה רהוטה, דווקא. העיתונאים, שנבחרו בקפידה ממשפחות אוהדות-המפלגה, היו מוכשרים. הם תיארו את מנהיגנו האהוב כאדם חכם מאד, גאון, בעל מידות אציליות.

קראתי בשפתי ההפוכה. ידעתי שאני לכודה.

חלמתי להשיג משרה בקסונג, אזור הסחר המשותף עם דרום קוריאה. דמיינתי לי בחלומות קטנים, אסורים, איך אני מתערבת יום אחד בקבוצת סוחרות מדרום קוריאה, חוצה איתן את הגבול, נמלטת.

אבל אזור הסחר פורק ונסגר מוקדם מדי, בשבילי. הגבול בין שתי הקוריאות נותר חתום. הגבול הכי שמור בעולם, הכי חמוש. האזור המפורז בין הגדרות ספג בדממה את חבטת הגופות שנחתו עליו. צפון קוריאנים מיואשים, שהסכימו לוותר על הכל. רק לצאת.

ויתרו על הכל, אבל לצאת לא הצליחו.

שי יאנג הציעה לי למלא מקום במסעדת 'אחוות הפועלים'. לא שאלתי מה קרה למלצרית הקבועה. הסכמתי. שלושה חודשים עבדתי שם. היה קל: אף אחד לא באמת נכנס למסעדה, חוץ מקבוצות התיירים המודרכות, בשעות הקבועות. התפריט היה אחיד. זילפתי להם מיונז על דג מטוגן. זייפתי חיוך כשהגשתי אותו. חתכתי פירות בשתיקה למנה אחרונה. כשהתיירים שאלו על מנות אחרות, הסבירו להם המדריכים ש'היום אין אותן במלאי'. כאילו שמחר, או אתמול, כן היה אותן.

"אתם יכולים לצאת לטייל בעולם?" שאלה תיירת ממושקפת את שי יאנג, המדריכה.

"ברור!" אחותי שיקרה ללא היסוס, ללא מצמוץ. אולי האמינה במה שאמרה.

"אז למה אתם לא נוסעים?" התעקשה התיירת. "אף פעם לא ראיתי בניו יורק תיירים מצפון קוריאה".

"אנחנו עסוקים", שי יאנג חייכה. "כולנו עובדים קשה. אין לנו זמן לטייל בעולם".

התיירת ניסתה לקרוץ לי. הגשתי לה את הדג במבט אטום. חייכתי חיוך קפוא. "תיהנו, בתיאבון", אמרתי.

*

"אז איך בסוף יצאת?" שאל אותי סאן, קצת אחרי נישואינו.

נאלצתי לשתוק. לא יכולתי לגלות. השארתי שם, מאחוריי, אנשים יקרים מדי. הסכנה לחייהם גבוהה מכדי שאספר. "הם לא יודעים איפה אני", קולי רועד. "הם גם לא יודעים איך יצאתי. רשמית זה נקרא ש... לא משנה". נקרא שאינני עוד. אבל אפילו את זה אני חוששת לומר.

שלחתי לאבא ולאמא רק שתי הודעות מאז. בראשונה הייתה ציפור. סינית קשישה ושתקנית רקמה אותה לפי הוראותיי על פיסת בד, דאגה שתגיע אל הוריי.

בהודעה השנייה, מיד אחרי נישואיי, היו שתי ציפורים בתוך קן. רקומות גם הן. הסינית הקשישה שלחה לי צילום של הרקמה, לאישור. אישרתי. שילמתי הון תועפות כדי לוודא שהמסר חצה את הגבול, הגיע לכתובת שנתתי, לאותו מספר דירה. ידעתי שאבא ואמא יצליחו לזהות בין התכים את הגעגוע, האהבה, התקווה והחלום. הרי הם אלו שנטעו בי אותם. במילה, בשאלה, במעשה. בשתיקה.

"אסור לי לספר איפה עבר הגבול שחציתי, מי עזר לי ומתי", אני מסבירה לסאן. "אפילו לך לא. חיים של אנשים תלויים בפיסות המידע האלה. רק אספר לך איך הרגשתי באותו יום. היה קר נורא. וקול שחור לעג לי כל הזמן: 'זה יומך האחרון. זה יומך האחרון. זה יומך האחרון'. ודמיינתי מחנות מעצר. ודמיינתי עמוד תליה. ודמיינתי כדור לוהט מפלח רקמות רכות. והוא אמר בלי הפסקה 'זה יומך האחרון'. אבל הוא טעה. כי זה היה יומי הראשון".

*

שנתיים אחר כך אני יוצרת קשר שוב עם הסינית 'שלי'. שולחת לה מייל מכתובת אנונימית. מעבירה לה סכום גבוה בפייפאל, הוראות, וכתובת בשולי פיונגיאנג. הפעם הרקמה מורכבת יותר: שתי ציפורים בקן, וגוזל.

יש לי גוזל!

הסינית שולחת תמונה לאישור. אני מאשרת, והרקמה יוצאת לדרך. 

"יש לך סבא וסבתא", אני אומרת לתינוק שלי. אמריקאי קטן ומצחיק שכמותו. עיניו מלוכסנות, כמו שלי ושל סאן. שיערו שחור וחלק. הבן שלי, שלא ישתחווה מול תמונתו של קים ג'ונג און. שלא ייאלץ לסגוד לאדם, ילוד אישה, לראות בו אלוהים.

"נולדת לחופש", אני לוחשת לו. נרעדת. חושבת על מיליוני אימהות שילדו, כמוני, בארצי היפה. ילדו אל העוני, הרעב, הדיכוי. ילדו חייל למפלגה. מבינה פתאום מה הרגישה אמא שלי, כשילדה אותי אל בית קטן בשולי פיונגיאנג. מבינה מה היא לא הרגישה. בוכה בשבילה. מתגעגעת. שתי בנות לה, שונות כל כך, ושתיהן קורבנות של המפלגה.

רנה, השותפה לשעבר, מגיעה לבקר אותי, מחייכת. "אמריקאי קטן וחופשי", היא לוחשת לילד. "אתה לא תשתוק אם יעשו משהו רע לשכנים שלך, נכון?"

הוא מתמתח, מפהק.

"אתה לא תתעלם מעוולות שיקרו בשכונה שלך, נכון?" היא מדגדגת אותו.

בני פורץ ביבבת מחאה.

"ככה, מצוין", היא אומרת. מצליחה להצחיק אותי. "ככה תמחה על כל חוסר צדק! אל תשתוק!"

"את מחנכת אותו להיות פעיל אקטיביסט", אני מתלוננת.

"מצוין", רנה זורחת כולה. "אנחנו צריכים עוד אקטיביסטים. אנחנו חייבים אנשים שלא ישתקו כשקורות לידם עוולות. סאן ג'וניור, עשינו עסק?"

*

אחר כך רנה רוצה שאמסור הרצאה.

"הרצאה קצרה, בסגנון 'טד'!" היא מתלהבת. "את חייבת לבוא לתיכון של אמא שלי... ולכנס הארצי של הארגון... ול..." היא כבר בונה לוח אירועים מפורט, מציינת מחירים ומציעה עזרה בהכנת המצגת.

יש לה תשובות לכל טענותיי. התבגרתי בכמה שנים, והמראה שלי שונה היום; את הפרטים הטכניים אפשר לשנות ולטשטש; ואם במולדתי חושבים שאני מתה (היא מנחשת נכון), אף אחד לא יתחיל לחפש עכשיו אחרי רישומים על נערות מתות כדי לזהות מי מהן היא אני, ולנקום במשפחתן.

אני מתייעצת. הרבה. חושבת על הכל. הסיכוי גובר על הסיכון. סאן מעודד. "אולי ככה תתגברי על הסיוט", הוא אומר.

מסכימה. יש רק בעיה אחת: מה אתן להם.

"את הסיפור שלך", רנה מתפלאת. "פשוט אותו".

"ומה זה ייתן להם?"

"ייתן... אה..." היא מתגמגמת. "לדעת... אה... להכיר בזוועות!"

אבל אני לא רוצה שאנשים יצאו מההרצאה שלי כפופים, מכירים בזוועה. אני רוצה אותם יוצאים בראש מורם, בלב מלא הודיה, טובים יותר. יושבת עם עפרון ודף בתחנת הרכבת התחתית. רעש לי. המון אנשים. מה הייתי רוצה שהם ידעו, שאינם יודעים עכשיו? הנה שתי תלמידות תיכון. אולי הן יבואו לשמוע אותי? תחנת הרכבת בפיונגיאנג צפה מול עיני, וקור. וצמרמורת. איש לא מביט בעיניו של אחר. כמה קפוא היה שם. ואיך לא ראינו זה את זה. ואיך לא הייתה לנו הזכות לדבר. להשתתף בצער. לדאוג. ואיך כשחברי המפלגה היכו אדם מכות רצח, היו כולם שותקים. והדם ניגר.

יש לי הרצאה, ואנשים יצאו ממנה, הלוואי, ירימו עיניים לשמי התכלת בתודה על כל שזכו לו - על חירות ועל חופש בחירה. על היכולת הפשוטה הזו, המתוקה, לדאוג לשכנה שלך; לידידים; לבני משפחה. על האפשרות לסייע לשני כשמישהו פוגע בו, או גורם לו עוול. להיות ביחד. שותפים. לשאת בעול.

* * *

כשרעד מחיאות הכפיים מכה באוזניי (בעיניי לא רואה כלום, הן מטושטשות מדמעות) על במת עץ באודיטוריום של אלף איש, אני רוצה לשלוח רקמה רביעית.

התכים שלה, עדינים וצפופים, ירכיבו ציפור מצייצת. מזמרת תווים עדינים.

רוצה לשלוח אותה לשני אנשים יקרים כל כך, שלא פגשו מעולם את נכדם הקטן, האמריקאי. אולי יום אחד הם יבואו, יגברו על הסיכון, על הפחד המשתק, על הסיכויים הקלושים. אולי יחבקו את סאן ג'וניור שלי. ועד אז, שידעו, לפחות, כמה אני אוהבת לשיר. אמא טובת הלב והעין. אבא האמיץ, גיבור חיי, שנטע בי, בשקט ובמעשים, כמיהה לחירות.