פרופורציות

כל הנבעלת לאדם שעושה אותה זונה, בין באונס בין ברצון בין בשוגג, לג] בין כדרכה בין שלא כדרכה, לד] משהערה בה נפסלה משום זונה, ובלבד שתהיה בת שלשה שנים ויום אחד, ויהיה הבועל בן תשע שנים ויום אחד ומעלה. 

(רדב"ז ח"ו ריח') שאלת ממני אודיעך דעתי במה שכתב הרמב"ם ז"ל הל' רוצח ושמירת נפש פ"ק כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך וקשיא לך חדא שהרי כתב זה הדין למטה. ותו דלמטה כתב עובר על שני לאוין ועשה של וקצותה את כפה:
תשובה מה שכתב הרב ז"ל כל היכול להציל וכו' איירי במי שיכול להציל להדיא בלא שיסתכן המציל כלל כגון שהיה ישן תחת כותל רעוע שהיה יכול להעירו משנתו ולא העירו או כגון שיודע לו עדות להצילו עבר על לא תעמוד על דם רעך. ולא זו בלבד אלא אפילו יש בו קצת ספק סכנה כגון ראה אותו טובע בים או לסטים באים עליו או חיה רעה שיש בכל אלו ספק סכנה אפ"ה חייב להציל ואפילו שלא היה יכול להציל בגופו לא נפטר בשביל כך אלא חייב להציל בממונו. ולא זו בלבד דברי היזיקיה אלא אפילו שמע עכו"ם וכו' דלא ברי היזיקיה כולי האי דדילמא ממלכי ולא עבדי אפ"ה חייב להציל ואם לא הציל עבר על לא תעמוד על דם רעך ובכל הני לא שייך לא תחוס עינך שהרי אינו מצווה לחוס )עליו( ]על[ העכו"ם. ולא שייך נמי וקצותה את כפה שהרי אינו מצווה שלא לחבול בהם אבל ישראל הרודף אחר חבירו להורגו או אחר הערוה לבועלה ויכול להציל ולא הציל הרי זה ביטל מצות עשה דכתיב וקצותה את כפה ועבר על שני לאוין על לא תחוס עיניך ונוסף עליו על לא תעמוד על דם רעך הכולל את כל מי שיכול להציל ולא הציל. וא"ת היכי שייך במי שבא על הערוה לא תעמוד על דם רעך שהרי אינו רוצה להורגה. וי"ל דקרא הכי משמע לא תעמוד על תקלת רעך ואשה זו נפגמת ע"י בעילה זו. א"נ לפעמים לא תתרצה ויהרגנה האנס. והוי יודע שיש בכלל לאו זה שלא יעמוד על הפסד ממון חבירו אלא שאינו חייב להכניס עצמו לספק סכנה בשביל ממונו אבל להציל נפש חבירו או שלא יבא על הערוה אפי' במקום דאיכא ספק סכנה חייב להציל והכי איתא בירושלמי. ומ"מ אם הספק נוטה אל הודאי אינו חייב למסור עצמו להציל את חבירו ואפי' בספק מוכרע אינו חייב למסור נפשו דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דידיה סומק טפי אבל אם הספק אינו מוכרע אלא נוטה אל ההצלה והוא לא יסתכן ולא הציל עבר על לא תעמוד על דם רעך. הנראה לע"ד כתבתי:

כמה דברים עולים מתוך דברי הרדב"ז
1. דבריו מכוונים בדיוק על דברי הרמב"ם המדבר ברודף אחר הערווה, בדיוק כדברי המשנה, בעוד אתה מדבר על פנויה
2. דבריו מכוונים על דברי הרמב"ם שכל היכול להציל ולא הציל עובר בלאו, הוא אינו מזכיר את נושא ההצלה במחיר הריגת הרודף, ובפרט כשאנחנו רואים שדבריו מיוחסים גם להצלת ממון חבירו, שם בוודאי אסור להרוג גנב שבא לגנוב או להזיק
3. הראיה היחידה שהיית יכול להביא זה דווקא כן מסיפא של דבריו, שם הוא מדבר על סכנה מצד האנס שמא לא תתרצה האשה והוא יהרגנה, ועל זה כבר התייחסתי שמכאן דווקא משמע שהבעיה אינה בעצם האונס אלא בחשש רציחה העלול לצאת מכאן, ולכן אם מכל סיבה שהיא אין את החשש הזה הרי שאין להרוג את האנס, ושוב נשמטה מידך הראיה.