עיונים בשיטת הרמב"ם בנושאים מחשבתיים

בהודעה הבאה נרכז רשימה של נושאים מחשבתיים, שמקובל היום בעולם להצביע עליהם כדברים שבהם טעה הרמב"ם. הדברים נכתבו למטרה לימודית, ולא להפחית מכבודו של הרמב"ם, כי גדול האיש מאוד מאוד, גם אם מצאנו נקודות שלא דקדק בהם, כי זהו טבעו של עולם, וזהו טבעו של לימוד.

1.      הגדרת הנשמה. הרמב"ם סבר כמו אריסטו, שההשכלה של האדם נהפכת למציאות. כתוצאה מכך הוא חשב, מה שנשאר מהאדם לאחר המוות זה 'השכל הנקנה', כלומר מאגר ההשכלות שרכש האדם. ועוד סבר הרמב"ם, שיש 'שכל פועל', כלומר מאגר עולמי של כל ההשכלות הקיימות בעולם, כי כאמור אצל הרמב"ם ההשכלה היתה נחשבת למשהו מציאותי. והשכל הנקנה של האדם מתחבר למאגר ההשכלות, לשכל הפועל, וזהו עולם הבא לדעת הרמב"ם.

כיום הוכח, שהאדם משכיל במוח, והשכלת האדם אינה יוצרת מציאות. ועוד הוכח שאין שכל פועל, ואין מאגר השכלות עולמי שאליו מתחבר האדם.

בתלמוד ברכות י,א נאמר שיש לאדם נשמה הנמצאת בכל גופו, והיא רואה ואינה נראית, והיא תשבח את ה', ולפיכך אמר דוד חמש פעמים ברכי נפשי. [הני חמשה ברכי נפשי כנגד מי אמרן דוד? - לא אמרן אלא כנגד הקדוש ברוך הוא וכנגד נשמה: מה הקדוש ברוך הוא מלא כל העולם - אף נשמה מלאה את כל הגוף; מה הקדוש ברוך הוא רואה ואינו נראה - אף נשמה רואה ואינה נראית; מה הקדוש ברוך הוא זן את כל העולם כלו - אף נשמה זנה את כל הגוף; מה הקדוש ברוך הוא טהור - אף נשמה טהורה; מה הקדוש ברוך הוא יושב בחדרי חדרים - אף נשמה יושבת בחדרי חדרים; יבא מי שיש בו חמשה דברים הללו וישבח למי שיש בו חמשה דברים הללו]. נשמה היא מציאות רוחנית הקיימת באדם מיום היוולדו, והיא מעורבת עם גופו, כי האדם מורכב מגוף ונשמה, ובמותו של האדם תצא ממנו נשמתו לעולם הנשמות, וגופו ייקבר באדמה.  

בתלמוד ברכות ס,ב נאמר, כשמתעורר האדם משנתו יאמר אלהי נשמה..., כי כאמור האדם מורכב מגוף ונשמה, והנשמה היא המשבחת את ה'. לפי הרמב"ם נשמה היא נשימה, כח החיות, ומה שנשאר מהאדם זה הנפש, השכל הנקנה, וכאמור, אין לדברים אלו אחיזה במציאות ובחז"ל.

2.      הגדרת עולם הבא. היוצא מהאמור בסעיף הקודם, לפי הרמב"ם השכל הנקנה, הנפש, היא הזוכה לעולם הבא. והיא מתחברת למאגר הנפשות, כלומר לאותם מציאויות שנוצרו מהשכלתם באלהות. ותגבר השגתם עוד ועוד בעולם הבא, באלהות. וזהו שכר העולם הבא.

לפי חז"ל בתלמוד, נשמתו של האדם עולה למעלה לעולם הנשמות, ושם היא פוגשת את כל הנשמות שנפטרו, והיא מגיעה למדור הראוי לה, ועל פי מעשיה והשכלתה תקבל שכר או עונש. היהדות אינה דוגלת רק בהשכלה, גדול תלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה. על פי המעשים, ועל פי הידע שיש לאדם, הוא מתקן את נשמתו או מטנפה, וכך הוא מקבל שכר בעולם הבא.  

3.      הנבואה. מאחר שהרמב"ם סבר שיש שכל פועל, מאגר השכלות עולמי, היוצא מכך, גם הנביא יקבל את השגתו על ידי התחברות לאותו מאגר השכלות עולמי.

לפי התנ"ך, ולפי חז"ל, האל מנבא את האדם ישירות, ואם תירצה אמור מדע המגיע מהאל ללב האדם, אבל שכל פועל לא נזכר בכל התנ"ך וחז"ל.

4.      תורת התארים השליליים. בסוגיה זו של תורת התארים, צדקו דברי הרמב"ם שאין לתאר את ה' בתארים גשמיים, כי הוא דבר והיפוכו, אם יש לה' תארים גשמיים אם כן הוא גשמי. ולא ניתן לתאר את ה' בתארים גשמיים, ומצד שני לומר שאינו גוף.

אולם בכל מה שהאריך הרמב"ם לומר שיש לתאר את ה' בתארים שליליים ולא חיוביים, יש להטוטנות מחשבתית ולא יותר. אם אני מתאר את ה', שהוא חי ולא כחיי בני האדם, משמעות הדברים בעיני בני האדם היא זהה כמו שאומר שה' הוא לא מת. אם אני אומר ה' חכם ולא כחכמת בני האדם, משמעות הדברים בעיני בני האדם היא זהה כמו שאומר שה' אינו טיפש. ואדרבה התיאור החיובי הגדיר וכיוון את המחשבה בצורה יותר ממוקדת.

5.      המלאכים. לפי דעת הרמב"ם אין בעולם מציאות של מלאך, שליח, שהוא שליחו של האל, והוא בדרגה מעל דרגת בני האדם. שקיומו העיקרי הוא בעולם הנשמות, ושם ניתן לראותו ולשומעו, ולפעמים הוא מגשים את עצמו גם לעולמנו השפל, והוא נגלה לעיני בני האדם כאן בעולם הזה, כפי שכתוב בתנ"ך. אלא לפי הרמב"ם כל מלאך הוא כח בעולם, כגון כח המדמה או כח האש, וכדומה. הרמב"ם קורא למלאכים שיכלים נבדלים, שוב, השכל הוא מציאות, אלא שהם שיכלים הנבדלים מחומר, נבדלים מגשמות.

התנ"ך וחז"ל מלאים בתיאור המלאכים, המלאכים נפגשו עם האבות, ועם הרבה בני אדם כמו מנוח וגדעון, ועוד הרבה. הם נראו לנביאים ישעיהו ויחזקאל בחזונם, כתיאור מצב, מה שיש בעולם העליון. בני אדם שמתו מוות קליני ראו אותם בשמיים, גם בימינו אלה.

מאחר שכך היא השקפתו של הרמב"ם, הוא היה צריך לעקור הרבה מקראות מפשוטם, ולבארם בצורה מתפתלת, וכאמור אין לדברים צורך.

6.      עולם הנשמות. כפי שכתבנו בסעיף 2, לפי הרמב"ם אין עולם נשמות, אלא יש עולם של שיכלים, שיכלים נקנים, הנקראים נפשות. כיוון שכן, אין אפשרות להעלות אדם באוב מעולם הנשמות, כי אין נשמות. וכשהגיע הרמב"ם למסופר בתנ"ך על בעלת האוב ושאול, הוא נדחק בפרשנות מאוד, כי כיצד ייתכן ששאול ילך לבעלת אוב שתעלה לו את שמואל מעולם הנשמות.

לפי התנ"ך יש מציאות הנקראת מעלה באוב, ושאול העלה את שמואל מעולם הנשמות, והוא העביר לו מסר מחר אתה מת, וכך היה. גם בתלמוד בבא מציעא נו-נז מסופר על אונקלוס שהעלה באוב את טיטוס בלעם וישו. [אונקלוס בר קלוניקוס בר אחתיה דטיטוס הוה, בעי לאיגיורי, אזל אסקיה לטיטוס בנגידא, אמר ליה: מאן חשיב בההוא עלמא? אמר ליה: ישראל. מהו לאידבוקי בהו? אמר ליה: מילייהו נפישין ולא מצית לקיומינהו, זיל איגרי בהו בההוא עלמא והוית רישא, דכתיב: היו צריה לראש וגו', כל המיצר לישראל נעשה ראש. אמר ליה: דיניה דההוא גברא במאי? א"ל: [דף נז עמוד א] במאי דפסיק אנפשיה, כל יומא מכנשי ליה לקיטמיה ודייני ליה, וקלו ליה ומבדרו אשב ימי. אזל אסקיה לבלעם בנגידא, אמר ליה: מאן חשיב בההוא עלמא? א"ל: ישראל. מהו לאידבוקי בהו? א"ל: לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים. א"ל: דיניה דההוא גברא במאי? א"ל: בשכבת זרע רותחת. אזל אסקיה בנגידא לפושעי ישראל, א"ל: מאן חשיב בההוא עלמא? א"ל: ישראל. מהו לאדבוקי בהו? א"ל: טובתם דרוש, רעתם לא תדרוש, כל הנוגע בהן כאילו נוגע בבבת עינו. א"ל: דיניה דההוא גברא במאי? א"ל: בצואה רותחת; דאמר מר: כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת. תא חזי, מה בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם עובדי ע"ז].

7.      רוחות שדים וכשפים. לפי דעת הרמב"ם, אין בעולם רוחות שדים וכשפים, וכל הסיפורים המופיעים בתלמוד שבהם נזכר מציאותם של דברים אלו, הם או דעת יחיד שאין צורך לסבור כמותו, או סיפורים הטומנים בתוכם רעיון עמוק, ויש לבארם שלא על פי פשוטם.

אליבא דאמת, הלהטוטנות הפרשנית בסוגיה זו מיותרת, העולם קצת יותר מורכב ממה שנראה לבני אדם בהסתכלות ראשונה, ויש בעולם גם כוחות נסתרים, וגם בימינו יש טירות שוממות באירופה רדופות שדים, ויערות באנגליה רדופות מזיקים. מאחר ואמונתם של בני האדם בכוחות אלו פחתה, גם מציאותם של כוחות אלו פחתה, כי הם שואבים את כוחם מהאמונה של בני האדם, אבל גם בימינו עדיין ניתן למצוא להם שרידים המוכיחים את מציאותם בצורה ודאית.

תוקן על ידי דרום_חוקר ב- 08/12/2019 10:44:40

מה הוא זה שנאמר בתורה "ותחת רגליו" , "כתובים באצבע אלוהים", "יד ה'","עיני ה'", "אוזני ה'", וכיוצא בדברים הללוהכול לפי דעתן של בני אדם הוא, שאינן מכירין אלא הגופות; ודיברה תורה כלשון בני אדם.  והכול כינויים הם, כמו שנאמר "אם שנותי ברק חרבי", וכי חרב יש לו ובחרב הוא הורג; אלא משל, והכול משל.

ראיה לדבר זה, שנביא אחד אומר שראה הקדוש ברוך הוא "לבושיה כתלג חיוור", ואחר ראהו "חמוץ בגדים מבוצרה", ומשה רבנו עצמו ראהו על הים כגיבור עושה מלחמה, ובסיניי כשליח ציבור עטוף.  לומר שאין לו דמות וצורה, אלא הכול במראה הנבואה ובמחזה.  ואמיתת הדבר, אין דעתו של אדם יכולה להשיגו ולחוקרו; וזה הוא שאמר הכתוב "החקר אלוה, תמצא; אם עד תכלית שדיי, תמצא",  [עכ"ל]

חגיגה י"ד ע"א -  כתוב אחד אומר לבושיה כתלג חיור ושער (רישיה) כעמר נקא, וכתיב קוצותיו תלתלים שחורות כעורב, לא קשיא כאן בישיבה כאן במלחמה.

ובמכילתא בשלח - ה' איש מלחמה לפי שנגלה על הים כגיבור עושה מלחמה נגלה בסיני כזקן וכו'.

א"ר  לוי - נראה להם הקב"ה כאיקונין שמראה פנים לכל צד, אלף בני אדם מביטין בה והיא מביטה בכולן.

א"ר חייא בר אבא - לפי כל עסק ועסק וכל דבר ודבר היה נראה להם, בים כגיבור עושה מלחמה, בסיני כסופר מלמד תורה, ונראה להם בימי שלמה כפי מעשיהן מראהו כלבנון בחור כארזים, ונראה להם בימי דניאל כזקן מלמד תורה שכן נאה תורה להיות יוצאת מפי זקנים.

וסיכם רש"י בקצרה (כדרכו) -  'חשבו שראו את השם ולא ראו ..."


אני מביא לכאן עוד עוד מקורות שמוכיחים שלא הבנת את הפסוק
מה המקורות שלך ?