"לעם קטן אחד... ניתן ליצור את הפרינציפ של ההתקדמות. זהו העם היווני. לבד מן הכוחות הסמויים של הטבע, אין דבר מתקדם בעולם הזה, שאינו יווני לפי מוצאו". (סיר הנרי סאמנר מיין)
המונח 'פוליטיקה' מוצאו מיוון העתיקה. הוא נגזר מן המילה היוונית 'פוליס', עיר-מדינה, צורת ארגון החיים החברתיים של היוונים. משמעותו 'ענייני הפוליס', אך גם 'תיאוריה פוליטית' בכלל. כך למשל חיבורו העיוני של אריסטו על סדרי הממשל נקרא 'פוליטיקה'. לצורך כתיבתו שלח אריסטו שליחים לכל רחבי יוון, שאספו עבורו כ-160 חוקות של ערי-מדינה שונות. כידוע לא רק הפילוסופיה הפוליטית היא מורשת יוונית אלא גם צורת הממשל הקרויה דמוקרטיה.
מדוע זכו היוונים מכל העמים בזכות ראשונים זו? מדוע ביוון דווקא התפתחה התיאוריה הפוליטית? שני גורמים עיקריים היו אחראים לכך: האחד, צורת ארגון החיים החברתיים הייחודית ליוונים – הפוליס; השני, מה שניתן לכנות "החילוניות של המחשבה היוונית".
אפתח בהצגת הגורם הראשון, הכללי יותר באופיו. בניגוד לעמי קדם האחרים, לרבות עם ישראל, היוונים לא הכפיפו את כל המתרחש בעולם לרצונם של האלים. הם דחו את האמונה היסודית הרווחת בחברות דתיות, שהסדר הקיים משקף את רצון האלים, ועל-כן יש לנקוט משנה זהירות בשינויו ואפילו בבדיקה וחקירה שלו. זרה להם הייתה גם תחושת אפסות האדם מול אלוהיו, שעלולה לעכב ולשבש חקירה. במקום, היוונים השקיפו על העולם, ועל האדם הנתון בתוכו, כמושא עצמאי לחקירה של התבונה. ומכיוון שהאדם, כמאמר אריסטו, הוא 'בעל-חיים פוליטי', כלומר, מתנהל מטבעו בתוך מסגרת חברתית, הפכה גם החברה והקשר בינה לבין הפרט למושא מחקר עצמאי. כך הולידה אהבת החקירה היוונית, המשוחררת מכבלי הדת, את חקר האזרח והחברה ואת העיסוק המושכל בפוליטיקה.
הפילוסופיה הפוליטית היוונית נטלה את חומר הגלם מן המציאות הפוליטית ביוון ומחוצה לה. היוונים לא חדלו להזכיר לעצמם עד כמה הם עולים על עמי הסביבה, שחברתם היא חברת אדון ועבד – חברת נתינים המשועבדים למרותו של מלך. לעומת העמים האחרים, היוונים כוננו, בפעם הראשונה בהיסטוריה, מסגרת חיים ייחודית, המיוסדת על שותפות בין חבר אזרחים דומים, המנהלים את ענייני המדינה בעצמם, נשפטים על-פי ערכם ולא על-פי מוצאם, ומושלים ונמשלים לסירוגין. כל האזרחים נטלו חלק פעיל בחיי העיר, כשהשירות הציבורי בא לעתים קרובות על חשבון ענייניהם הפרטיים. קרבת הרעיונות הללו האלה לעולם שלנו אינה צריכה ראיה.
צורת החיים בפוליס היוונית הובילה בדרך טבעית להולדת המחשבה הפוליטית דווקא ביוון. העיסוק במדיניות הפך לנחלת כלל האזרחים, שכן זו נקבעה על פי הצבעת הרוב באספת העם. ומכיוון שקביעת המדיניות התבססה על יכולת השכנוע, הדיון הפוליטי התרחב והתפתח. יתרה מזאת, ההפעלה השוטפת של מנגנון מדיני סבוך, הכולל למעלה מאלף משרות ציבור מוגרלות ומעט נבחרות (כך למשל, חבר השופטים בבתי הדין נתמנה בהגרלה, והוא כלל בין 201 ל-2501 אזרחים) חייב את היוונים לבחון ולשפר את הפרקטיקה הפוליטית כל הזמן. לבסוף, קיומן המקביל של למעלה מאלף ערי-מדינה, שכל אחת מהן ניהלה את חייה על-פי חוקה ייחודית לה, המריץ את היוונים לערוך חקירות משוות בחיפוש אחר החוקה הטובה ביותר, כפי שעשה אריסטו.
גדולתה של המורשת הפוליטית היוונית ניכרת בשורה של הוגים, שתרומתם לתרבות האנושית עומדת כקניין לדורות. כתבי אפלטון ואריסטו, תוקידידס והרודוטוס, הנאומים הגדולים, ואפילו הספרות היפה המשופעת בפוליטיקה, כל אלה שימשו במרוצת הדורות כיסודות למעשה ולמחשבה הפוליטיים. ראוי לנו לעמוד על ערכם גם במאה העשרים ואחת.
>> עמית ברץ, מרצה ליצירות מופת בתרבות המערב במדרשה.
Amit Baratz
נשלח מהאנדרואיד שלי
