דעות
לא איראן תפיל אותנו אלא ש"ס
נפתלי בן סימון
09.01.2020
הגיע הזמן שגם אני אצא מהארון: שנים רבות סחבתי בתוכי את התחושה שש"ס חיונית לחברה הישראלית, לתרבות הספרדית, למורשת ולמסורת שחשובה לנו כל כך. ב–2015 אפילו עזרתי להם בעניין ציבור העולים מצרפת. אני מחבב את אריה דרעי — הוריו אסתר ואליהו ז"ל גרו קומה מעל הורי דניז וחיים ז"ל. אמא שלי שמרה עליו מדי פעם כשהיה ילד, והוא נהג להסתודד עם אחי הגדול דניאל. לא פעם התוודה לפנַי שהאחריות שיש לו על תומכי ש"ס המתפרנסים מההסכמים הקואליציוניים היא עצומה, ושאיש ממועצת החכמים של ש"ס לא ייתן לו להשתחרר מאחריותו או פשוט לנוח קצת מפוליטיקה. לא פעם הוא חשב על זה, אבל אצלם רק המוות משחרר, או משהו כזה.
מבחינתי ש"ס לא רק שאיבדה את דרכה, לא רק שנשארה באוויר, לא רק שאיננה מקובלת בשום זרם מהזרמים הדתיים השונים — בשל תחושת הניכור היא הלכה והקצינה והיתה למפלגה מכוערת פוליטית ודתית. כשקמה מערכת החינוך העצמאית שלה, "מעיין החינוך התורני", לא פעם התפארו לפנַי חבריה שאצלם ייראו הדברים אחרת, ושהנושא החשוב ביותר יהיה כיבוד אב ואם. זו היתה בעיניהם חזות הכל — הדרך לתיקון התרבות הספרדית, שהתקלקלה במערכות החינוך הממלכתיות־דתיות והדתיות בישראל. זו היתה התשובה שלהם להישגי החינוך הממלכתי החילוני. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.
"בזכות" ש"ס איבדנו דור שלם לא רק מבחינת השכלה — אנשיה ותומכיה כבר אינם חלק מהמעגל החברתי־כלכלי־תרבותי־אקדמי של מדינת ישראל. הם מצאו את מכרה הזהב שלהם בג'ובים בשירות הציבורי, והם "חוגגים" שם. אלופי עולם בשחייה במים רדודים. משגיחי כשרות בהמוניהם, עסקני דת במשרד הדתות, עובדי מועצות דתיות, בתי עלמין, מקוואות ועוד אלפי ג'ובים קטנים וחמודים כאלה. זו המטרה העליונה של כל ילד וילד בש"ס — להתברג לאחד מהמקומות הללו בעתיד.
מפלגת ש"ס קמה במטרה לשמור על כבודו של הרב עובדיה יוסף בהיררכיה של הרבנות הראשית בישראל, והיתה עד מהרה למפלגה בעלת מנגנון ענק. היא הסטארט־אפ המוצלח ביותר ב–30 השנים האחרונות בפוליטיקה הישראלית. ההצלחה של המפלגה היא הכישלון של החברה. בעזרת שרלטנים הם הצליחו במלאכת אומן לבנות נרטיב שקרי של ישראל הראשונה מול ישראל השנייה. הבעיות של מרכז מול פריפריה קיימות וכואבות, אבל ש"ס איננה הפתרון — ש"ס היא הבעיה. בחסותה האדיבה של ש"ס, כל מי שניסו לצאת ממעגל העוני בעזרת חינוך מתקדם מצאו עצמם נשאבים לתוך מעגל עוני אחר — בשעה המדינה עוצמת עיניים במקרה הטוב, או שותפה מלאה לניוון במקרה הרע.
המטרה העליונה של כל ילד בש"ס היא להתברג לג'וב בשירות הציבורי ולחגוג שם: משגיחי כשרות, עסקני דת, עובדי מקוואות ובתי עלמין
הבעיה היא שהם איבדו גם את חנם וגם את דרכם. אין להם תפישת עולם בשום עניין, מה שמנחה אותם הוא רק הישרדות פוליטית וכלכלית. לא העולים מחבר המדינות המירו את דתם, אלא אנשי ש"ס. הם שהמירו את הדת, שכל־כולה היתה בנויה על סובלנות ופשרנות, והפכו אותה כאן בארץ לדת קנאית, מסוגרת ובעיקר מפלגת. אנשי ש"ס הם שנעמדו על הרגליים האחוריות מול כל פשרה בנוגע למתווה הכותל או לגיור בוועדה בראשות משה נסים. הכל אצלם היה אנטי. קיצוני יותר מבית שמאי.
כל מה שנשאר מהם היום הוא רק השבר מהחלום. אין עוד חלומות, יש הישרדות וקנאות. הישרדות, ומסביב חושך גמור. לא פלא אפוא שדברי הרב הראשי, הראשון לציון יצחק יוסף, נאמרו בלי שמישהו שם יניד עפעף. האמירה הזאת משוננת יומם ולילה במוסדות החינוך של ש"ס, ובקרב תומכי ש"ס. הרוסים אינם יהודים — ורחמנא לצלן, הם עוד ימירו את דתנו.
בהיותי עולה ממרוקו (מקנס), הייתי מצפה שהיהדות הספרדית תבנה כאן גשר יציב ושפוי של יהדות מסורתית מתונה — שיגשר בין החילוניות הגמורה מבית היוצר של הקיבוצים לבין הקנאות הדתית של החרדים האשכנזים. לצערי הרב ש"ס פוצצה את הגשר, ועל ידי כוחה הפוליטי היא מאיימת להטביע אותנו בנהרות של קנאה ושל התרחקות מהדת. עצוב לי במיוחד על שאחַי בני העדה המרוקאית נפלו קורבן למזימה הזאת. לפעמים, כשאני משתתף באירועים משפחתיים או תרבותיים, אינני מזהה אותם עוד. הם נראים חסידים לכל דבר, שרים את המוסיקה החסידית, יוצרים הפרדה מלאה בין נשים לגברים, ומשננים סיסמאות ריקות מתוכן. פעם הם היו אחַי, היום הם בני עמי. כמה שאני מתגעגע לעצרת ההזדהות למען דרעי בגן סאקר בירושלים, אירוע שסיקרתי כאשר הייתי כתב בערוץ 1. הדשא היה מלא במשפחות שעמדו, גברים לצד נשים, באחוות אחים ואחווה תרבותית. שום דבר לא נותר מזה כיום. רק ים של כובעים שחורים שמחפשים ראש שפוי.
בעיני אנחנו עומדים עתה כפסע מהידרדרות למלחמת אחים בשל ענייני הזהות היהודית, הרוח היהודית והדת היהודית בישראל הציונית והדמוקרטית. לא איראן תפיל אותנו אלא אנחנו עצמנו, מפני שהפסקנו להביט במראה וחדלנו לומר לעצמנו את האמת. אני מתגעגע ליהדות של פעם, ועתה כמעט שאינני מוצא אותה. צר לי על שראש הממשלה בנימין נתניהו, בגלל שיקולים קואליציוניים, נותן יד חופשית להמשך המגמה ההרסנית הזאת, שתשאיר לנו כאן אדמה חרוכה. לכן צידדתי בבחירות האחרונות בהקמת ממשלת אחדות לאומית, שתרפא חלק מהפצעים של החברה הישראלית.
הכותב הוא חבר במפלגת ישראל ביתנו
