הדבר הראשון שעשיתי השבת זה לחשוב על קרנבל הגשת הרשימות של שבוע שעבר, מופע שחשף לכולנו את האמת המרה שכל העת מנסים להחביא: הסטראוטיפ על הפוליטיקה ועל הפוליטיקאים הוא מציאות גמורה. לא משנה עד כמה נבחרי הציבור יטיפו על ערכים, אידאולוגיה או מחויבות לגוש כזה או אחר, בסופו של תהליך כל העקרונות כפופים להישרדות הפוליטית של הפוליטיקאי, ממוסגרים בתוך ההנחה ש"אני צריך להיות שם".
הרי, לכל השחקנים שנכחו בחדר ביום רביעי בערב, ברור היה שקיים עוד מוצא שאף אחד לא העלה ולא יעלה: פשוט לצאת מהמשחק. רפי פרץ יכול היה בקלות לקיים את ההסכם שלו עם בן גביר ובמידה שיום לפני הבחירות מתברר שהוא לא היה עובר את אחוז החסימה, הוא פשוט היה פורש מהמירוץ וקורא לכל מצביעיו להצביע עבור הימין החדש – איחוד הלאומי. ההבדל היחיד בין האופציה הזאת לבין האופציה של הפרת ההסכם הוא שבמקרה אחד רפי פרץ נשאר על המפה ובשני.
הוא הדין לגבי בנט-שקד. משהגיעו למסקנה שהימין החדש בסכנה סבירה לא לעבור את אחוז החסימה, במקום לצרף את סמוטריץ' ולטרפד את סיכוייה של רשימה חרדלית-בן גבירית חזקה, הם פשוט היו צריכים לפרוש ולנתב את המצביעים שלהם לליכוד או לאיחוד מפלגות הימין. אבל לא, כי כמובן כל השיקולים של "ממשלת ימין" ו"הצלת הגוש" כפופים לעקרון העל של הישרדות הפרטית של הפוליטיקאי.
ואחרון אחרון חביב, איתמר בן גביר, שעל אף שהוא יודע היטב שאם הוא היה פורש ומשקיע בלשכנע את מצביעיו להצביע למפלגות הימין הקיימות, הימין היה מרוויח לפחות שני מנדטים, הוא ממשיך למכור לנו שרק ריצתה המיועדת לכישלון של עוצמה יהודית תציל את הימין.
***
הדבר השני שעשיתי השבת זה לקרוא את פרשת השבוע. מדהים להשוות את פוליטיקאים הנ"ל לדמותו של משה רבינו ולהיווכח להבדל התהומי. גם כשאלוהים מתגלה אליו במעמד הסנה ומודיע לו שהוא האיש המתאים ביותר לקיים את השליחות של גאולת ישראל, הוא מסרב. "מי אנכי" צועק משה אל עבר ה'. הענווה המוקצנת של משה מבריחה אותו מהכיסא ומהשררה. משה אמנם מכיר את איכויותיו ואת היכולות שלו, ואף על פי כן, הוא אינו יכול להשלים עם התובנה שהתגשמות התוכנית האלוהית תלויה אך ורק בו, באישיות הפרסונאלית שלו.
אבל באופן פרדוקסלי, דווקא תכונה זו - שהוא אינו מסוגל לראות את עצמו כהכרחי לקיום הגאולה – הופכת אותו לאדם הכי מתאים והכי נצרך לבשורה. רק אדם שכזה יכול לבטל את עצמו כל כולו לרעיון ולחזון ולגאול את ישראל.
מה רב ההבדל ..
***
והדבר השלישי שעשיתי הוא לחשוב על זהות ועל פייגלין. בלי קשר למה שחושבים על ההחלטה שלא להעמיד את זהות לבחירת הציבור במועד ג' (החלטה שאני אישית מגבה לחלוטין), אי אפשר שלא להעריך אותה, דווקא מהפרספקטיבה שאני כותב עליה כעת.
אין ספק שפייגלין *האיש* יכול היה למצוא את דרכו הבטוחה אל הכנסת כאן ועכשיו. או דרך הליכוד (הסכם עם נתניהו כזה או אחר) או דרך בנט שכידוע הציע לו את זה. אבל לא, הוא אינו מוכן להכפיף את המסר שלו, את החזון המדהים של זהות להישרדותו הפוליטית. משהבין שהדרך היחידה להגיש את בשורתה של זהות לציבור הוא דרך ריצה עצמאית בלבד ושכל התערות בציר ימין/שמאל מביאה יותר נזק מאשר תועלת, לא יעזור שום דבר, לא דילים, לא פיתויים ולא תיקים, זהות לא תרוץ במועד ג'.
אכן הביקורת הכי מושמעת כלפי משה פייגלין היא שהוא אינו פוליטיקאי. אם ההגדרה של פוליטיקאי כפי שניסיתי להראות הוא שימוש בעקרונות לטובת הכיסא ולא הכיסא לטובת העקרונות, אז אין לי אלא לאחל לכל אנשי הציבור להפסיק להיות פוליטיקאים ולהתחיל להיות יותר פייגלין.
©יוסף לברן
נשלח מהאנדרואיד שלי
