לא מבין את זה: רב התיר לחתן לחלל שבת

פלא גדול על הזיכרון הקצר של הצבור, כיצד לא הזכיר אף אחד את הסיפור שהתפרסם על
אותו ליל שב"ק שנצרכו להכריע אם לנתח את הגריש"א זצ"ל, ונסע הרב אפרתי שליט"א בליל שב"ק
לבני ברק לשאול את הגרח"ק שליט"א וכו'. ומאז מטרידה אותי השאלה הזו: האם אין טלפון?!
ואל תאמרו מי ירים, בלא ספק יש בעזר מציון או בביה"ח מעייני הישועה תורן המשיב לטלפונים, ואפשר
היה להעביר שליחות עם כל שאלה הנצרכת ...?
לאחרונה כשהזכרתי את הדבר, התברר לי שעתה מכחישים את הסיפור מכול וכול, וכמובן שזה התירוץ/הסבר
הטוב ביותר ... דון מינה ואוקים לעניינא. 

כל עוד ואין שמות של הזוג והרב המתיר (פרטי הגוי יכולים להשאר חסויים) דינו של הסיפור להיגנז ככל סיפור המצוץ מן המקלדת,

באתר סרוגים הכתבה הובאה עם תוספת זו:


ראוי להזכיר, כי במשך שנים רבות לא מעט רבנים מהציונות הדתית עומדים תחת מתקפה של פוסקי הלכה חרדים בעקבות פסיקות כאלה ואחרות, והמקרה הנ"ל מעלה את התהייה כיצד היו מגיבים הפוסקים החרדים לו רב מהציונות הדתית היה מתיר נסיעה בשבת.

לא הבנתי. נניח שרב קהילה כלשהי, מו"ץ, או כל רב אחר, הגיעה לפתחו שאלה דחופה.
כרגיל, הוא לא היה עונה בכלל על כאלו שאלות.
אלא שהגיע לפניו שאלה שחייבים תשובה מיידית.

הוא עונה מה שהוא חושב.

האם יש סיבה שהוא אח"כ חייב גם להתמודד עם בלגן ציבורי?

[quote

והאומר שרב שמתיר ואינו מסכים שיפרסמו בשמו, אינו רב. אף הוא טועה טעות גדולה.
כיון שהדבר מצוי שרב יכול לחשוב להתיר, ואינו רוצה לעמוד בלחצים מאנשים שירננו על פסקו מחמת שיחלקו עליו.[/quote]

אני על משמרתי אעמודה, אע"ג שאתה קורא לזה טעות גדולה, כי אני סבור שרב שפוסק פסק ולא מוכן לעמוד מאחוריו אינו ראוי לתואר רב. מי שרוצה לרננן - שירנן, כך היא דרכה של תורה, אלו סוברים כך ואלו חולקים, ומי שמפחד מהחולקים עליו, אז כנראה הוא באמת לא ראוי לפסוק ולכן הוא חושש.

בשו"ת הרמ"א הוא כותב תשובה ארוכה לאלה שהשיגו עליו, על שהתיר לחתן לקדש כלה אחרי קבלת שבת (בגלל בלגן גדול שהיה שם ונתאחרה החופה). וגדולי אותו דור זעקו על הפסק שלו, אבל הוא בשלו עמד והשיב כדרכה של תורה.

ומה שכתב כאן יצחק הספרן, שלא יבואו ללמוד מהוראה פרטית שניתנה כאן לכלל הציבור, זה פשוט שזה שטות אחת גדולה. שאם כן, נמחק את כל ספרות השו"ת האדירה שיש לנו. וכמעט כל תשובה שם היא תשובה פרטית.

וכן בעניינינו. אם אכן נפסק פסק כזה, זה לא מן הנמנע שיכול להיות כזה דבר, אבל צריך לדעת באמת את כל הפרטים ועל מה נסמך אותו פוסק, וכך נוכל לדון בזה כדרכה של תורה. אבל מכיוון שאין לנו את פרטי הסיפור המדויקים בכללותם, וכן אין את פרטי הפסק, וגם לא את שם הפוסק (שבדרך כלל הפוסקים יש להם דרך מסוימת בפסיקתם), אזי א"א יותר מדי לדון בזה.

כן. נחלקו הראשונים אם תחומין מעל יב מיל אסור מדאוריתא או מדרבנן.
מתחת יב מיל, לכו"ע דרבנן.
השו"ע פוסק שיש להתייחס ליב מיל כדאוריתא, משום ספק דאוריתא.

אגב, חכם אחד כאן טעה לומר שעיקר איסור נסיעה עם עכו"ם הוא בעניין אמירה, ומועיל רמזים וכדו'.
והוא טעות גדולה. כיון שעיקר האיסור הוא בהנאה ממעשה העכו"ם גם אם לא אמרו לו כלל.

לגופו של סיפור, אם אכן היה. משתמע ממנו שיצאו ביום שישי בשעה מאוחרת, בהנחה שיגיעו אחרי כניסת שבת.
וזה כבר יותר קל מכמה סיבות.
בין היתר, משום שבבין השמשות מותר אמירה לעכו"ם לצורך מצווה. (יש בזה גדרים רבים ואכמ"ל).
ועוד הרבה צדדים בזה, כמו למשל שכל עוד האדם הולך/נוסע, יש בזה צדדים להקל בתחומין.
ויש עוד לדון בעומד בדרך משום רמזור וכדו', אם נחשב כעומד לכתף ואינו קונה שביתה עדיין. ולצד זה, אם יוצא בער"ש ונוסע רצוף, אין בכלל איסור תחומין גם יותר מיב מיל.
יש עוד הרבה מה לכתוב, ואכמ"ל.

והאומר שרב שמתיר ואינו מסכים שיפרסמו בשמו, אינו רב. אף הוא טועה טעות גדולה.
כיון שהדבר מצוי שרב יכול לחשוב להתיר, ואינו רוצה לעמוד בלחצים מאנשים שירננו על פסקו מחמת שיחלקו עליו.