פורסם
חתונות הקורונה
יעקב גולדשמידט
בטאון עמוד החסד - הגמ"ח המרכזי
השבוע גִּלְגֵּל הציבור החרדי את עיניו כלא מאמין. מאות חתונות צנועות נערכו, בצל נגיף הקורונה המתפשט, בבתים פרטיים, בגגות, בחצרות, ואפילו ברחובה של עיר, בפארקים ובחורשות מזדמנות. החתונות כללו כמובן מספר מוזמנים קטן בהרבה מאשר תוכנן מלכתחילה. במקרים רבים המרכיב העיקרי שלהם היה בני משפחה וחברים קרובים, ותו לא. לא מטעמי תקציב כמובן, אלא פשוט כי 'אסור'. משרד הבריאות אסר התקהלות גדולה ו'אין ברירה' אלא לצמצם.
השינויים יצרו צורך בהיערכות מחודשת בשלל סעיפים. החל מסעודת המצוה, שאורגנה ספונטנית ע"י בני המשפחה והשכנים או לכל היותר ע"י הקייטרינג השכונתי שהכין כמובן מנות זולות בהרבה מאלו שהיו מוגשות למאות האורחים בחתונה המתוכננת מלכתחילה, התזמורת שבמקומה הסתפקו באורגנית מאולתרת, כסא לכלה מאולתר אך מכובד, סידורי פרחים מכובדים אך פשוטים ולא מנקרי עיניים, צילום עצמאי שייתר את הצורך בהוצאת סכום נכבד לצלם מקצועי ויוקרתי שתמונותיו המקצועיות יושבות בדרך כלל ספונות באלבום עזוב בארון צדדי.
זה המקום להעלות על נס את עם ישראל שהתגלה בתפארתו, עשרות משפחות שהעניקו חינם אין כסף את ביתם הרחב עבור החתונות, ולא רק של מכרים אלא גם של זרים גמורים שנשארו ללא מוצא.
וכאן חשוב לציין עובדה מפתיעה: מכיון שמשרד הבריאות טרם הוציא איסור על הציבור לשמוח, לחלוטין לא חסרה שמחה באותם חתונות. ואולי להיפך – הפשטות, המשפחתיות, ובעיקר – הביתיות והספונטניות, כל אלו העצימו והגדילו את השמחה ואת הרגש היהודי, עד שכולם לפתע שאלו את זה: מדוע רק בגלל הקורונה? מה חסר בחתונה כזו, למי זה רע ומי מפסיד מכך (מלבד כמובן האולמות, הקייטרינג, התזמורות, ושאר המתפרנסים ממאות החתונות שמייצר המגזר החרדי בכל חודש)?
^
מזה שנים שמנסים מובילי דעת קהל למיניהם, ליצור מוסכמות חברתיות על צמצום הפאר בחתונות. מנסים, ללא הצלחה. לא רק שרמת החתונות אינה יורדת, אלא אף היא עולה. מה שהיה אתמול מותרות, נהפך היום לנורמה. כמות המוזמנים כבר הפכה מזמן ללא סבירה בעליל, בלי טעם ובלי ריח, כשאף אחד לא נהנה מזה, לא בעלי השמחה שנאלצים לשלם הון עתק כדי להאכיל את כל העיר, ולא המוזמנים ש'חייבים' לקפוץ לחתונה כל ערב ולכלות לשווא את זמנם, אחרת 'לא נעים'...
מדוע זה לא מצליח? מדוע קשה לציבור לעשות את השינוי המתבקש?
איננו מדברים על העשירון העליון של הציבור. מי שיש לו די ממון בשביל אירועים נוצצים, מי שחשוב לו לצורך מעמדו להפיק אירוע מכובד ויוקרתי – שיבושם לו.
אנו מדברים על רוב רובו של הציבור, שלצורך הוצאות החתונה והדירה, מכלה את כל חסכונותיו מהעבר ומהעתיד, לווה סכומים אדירים, ונכנס למערבולת של חובות ומשכנתאות.
כלומר, הזוי ככל שזה נשמע, רוב רובו של הציבור מבזבז עשרות אלפי שקלים (במקרה של חתונה צנועה) בשביל ערב קצר אחד שלא נותר ממנו דבר וחצי דבר שעתיים לאחריו. 4 שעות נחמדות של ריקודים וסעודה לכל העיר = משכנתא לכמה שנים!! היש מנהג משונה מזה?!
אגב, הסכום הנ"ל מהווה רק חלק קטן מההוצאות הנלוות לערב זה. לא נגענו בהוצאות הביגוד לכל המשפחה הרחבה, פעוטות כגדולים, בשלל המתנות המלווים את התקופה המרגשת, שבת חתן, שבת שבע ברכות, ועוד ועוד.
אז מדוע המנהג הזה לא בוטל מזמן? מדוע מתעקש ציבור עני ברובו החי חיי תורה נטולי מותרות, לבזבז סכומים מטורפים בשביל כלום? מדוע אף אחד לא חשב עד היום על האפשרות לזנוח לחלוטין את אולמות השמחה הגדולים, לוותר על מאות המוזמנים ולערוך חגיגה צנועה ושמחה בבית, או לכל היותר ב"אולם שע"י בית הכנסת" השכונתי?
התשובה היא: מעגל הקסמים! אף אחד אינו רוצה להיות הראשון, משום ש'לא נעים' ולא מקובל לשבור מוסכמות שכאלו. ומה יאמר המחותן? לכן גם המוגדרים כאביונים מהודרים לכל הדעות אינם מסוגלים לוותר על חתונה באולם, פשוטה ככל שתהיה, אבל עדיין עלותה אינה תואמת את יכולותיהם. ולאחר שגם אותם משפחות לא יורדות מרמת חתונות זו, איך תוכל משפחה ממוצעת להיות זו ש'מתקמצנת'? בקיצור – מעגל קסמים!
וכך זה נמשך ונמשך. עד ש -
עד שהגיעה הקורונה לחיינו, וגילתה לנו את הפלא הגדול: ניתן להתחתן בבית, בהשתתפות עשרות אנשים, עם סעודה צנועה, עם מוזיקה ביתית נעימה. כן. יוצאים בזה ידי חובה למהדרין, לכל הדעות והפוסקים! מסתבר שכן.
וגם אם יהיה מי שיאמר, שחתונה בבית היא לא תרחיש ריאלי בשום מצב, אבל בוודאי למדנו והחכמנו, שחתונה צנועה באולם קטן ובהשתתפות בני המשפחה והחברים הקרובים בלבד, יכולה להיות שמחה לא פחות מחתונה המונית בהשתתפות כל השכונה וגלילותיה.
^
ומה הציבור אומר? מתגובות רבות שמגיעות לידינו, הציבור המולהב מתחנן ומייחל, שזה יימשך כך באופן קבוע, שהתגלית החדשה הזו תהפוך לנורמה אצל משפחות שידן אינן משגת מעבר לכך (כלומר רוב רוב של הציבור, כאמור).
מספר אברך חשוב: "יש לי שכן 'חסכן' בלשון עדינה, שמחתן השבוע. כשהודיעו במוצ"ש על 'גזירת החתונות' הוא כמעט רקד מרב שמחה... אם הוא היה יכול הוא היה מארס מהר עוד כמה ילדים כדי להספיק לחתן אותם בצל הקורונה...!"
תגובה אחרת מאחד שהשתתף בכמה אירועים כאלו: "מעולם לא התרגשתי בחתונות כפי שהתרגשתי השבוע. איכשהו המרקם המשפחתי, הפשוט, העצים את השמחה הפנימית. אולי המחסור בנוצץ החיצוני 'העביר' את ההתרגשות למקום הפנימי שבתוכי".
שלמה, אברך צעיר המטופל בילדים קטנים אומר לנו: "כך אני מדמיין את חתונות ילדיי, אמנם לא בגג של בית, אבל בהחלט משהו קטן וצנוע ובעיקר שמח".
אומרת בהתרגשות שוויגער שסיימה כבר בסייעתא דשמיא לחתן את כל ילדיה: "עשו לימונדה מהלימון... הלואי שכל החתונות יעברו לקונספט הזה!"
אשת אברך, שמתמחה בעיצובי אירועים מעלה נקודה למחשבה: "חלק מהכסף שמשקיעים באולמות אפשר להשקיע בעיצוב מיוחד (ולהישאר עם עודף ענק)".
יצחק, בעל קייטרינג מוכר, מציין רווח נוסף: "אם עושים חתונה למאה חמישים איש, אפשר לכבד את האנשים באוכל טעים ומכובד יותר מבורקס ובלינצ'ס, ועדיין לצאת יותר בזול!"
ומה אתם אומרים?
