הגעתם לדיון חשוב. מי שצריך להתבטל ממצווה כדי לשמור נפשו, מה ראוי, להתאבל על הפסד המצווה או לשמוח על שמירת נפשו? לדעתי גם זה וגם זה מעט חסרים. עיקר הנקודה היא עשיית רצון ה', ואם רצון ה' על פי דין הוא כך ולא אחרת יש לשמוח בקיום רצונו. כל זה בעניינים רוחניים. המקום לצער וחשבון נפש הוא דווקא על דברים שעליהם גם עיקר ההודיה, הדברים הטבעיים, ולא הרוחניים, וכמו שעשה הקב"ה האמהות עקרות כי מתהווה לתפילתן, וכחסרון פרנסה ובריאות ודומיהן, ישמור השומר עמו ישראל מכל צרה.אני כותב בדרך אפשר כי איני יכול להוכיח כעת בראיות ברורות.
|
|
