משל…
מלך גדול אחד, שליט גדול ומכובד, ישב על כסא מלכותו. לפניו עמדו שריו ויועציו, נכונים לפקודתו וחולקים לו כבוד רב.
יום אחד, ביקש המלך להשתעשע, וחשקה נפשו לצאת למסע ציד ביערות מלכותו.
פשט המלך את בגדי מלכותו, לבש בגדים פשוטים, של איש פשוט, "כדי שיהא נקל להצחוק", לקח עמו את עבדיו הנאמנים ואת הגדולים שבשריו, כדי שיהיה ליבו סמוך ובטוח מכל פגע.
ויצאו לדרך.
תוך זמן קצר הגיעו המלך המחופש ופמלייתו הגדולה אל היער ופנו להשתעשע. אולם, לא חלף זמן רב והשמים הקדירו. עננים כבדים כיסו את פני השמים ומיד נפתחו ארובות השמים וגשם זלעפות החל יורד, "ממש מבול מים". למלך ולשריו ל אנותר אלא לברוח למערות ולנקיקי הסלעים על מנת להסתתר, אלא שמרגע לרגע הלך הגשם וגבר עד כי כל אחד מהם ברח, איש לנפשו, להיכן שנשאה אותו הרוח, ואילו המלך עצמו, שמעולם לא עמד במצב שכזה ומרוב עדינותו ופינוקו לא ידע כלל מה לעשות נותר לבדו מתחת לאשדי המים הגוברים, רטוב עד לשד עצמותיו, "והמלך היה בסכנה".
פנה המלך אנה ואנה וראה כי אין איש, וכי כל שריו ועבדיו הנאמנים עזבוהו לנפשו, ומשכך, מצא המלך עצמו מיואש. הביט לכאן ולכאן, החל צועד מעט "עד שמצא בית כפרי אחד", ותוך שהוא מבוסס את דרכו בבוץ ובשטפי המים, הלך המלך אל אותו בית כפרי.
משהבחין בעל הבית באורח המתדפק על דלתו, רץ לקראתו באהבה ובחיבה, הכניסו לביתו, הלבישו והנעילו.
בעייפות רבה, כשכולו רועד מקור, התיישב המלך בבית הכפרי, בעוד בעל הבית נחפש להגביר את חום התנור, מחיה את לב המלך בחומו הגובר. אחר, הגיש בעל הבית למלך רוטב קטניות חם ממטבחו הכפרי הדל, ויסעד המלך את ליבו.
לא היו מילים בפי המלך להודות לאיש הכפרי הפשוט הזה שכיבדו כל כך ושירתו בכל לב כפי שלא עשה לו עדיין אדם מעולם, "וכל כך היה ערב ומתוק להמלך, שמעולם לא טעם טעם ערב כזה". ולאחר הסעודה, הציע לו בעל הבית את מטתו הדלה בעלייה וביקשו לשכב ולישון שם, "כי היה עייף ויגע".
זמן לא רב חלף, השמים התבהרו, העננים, שכבר נתנו מטרם, פנו והתפזרו להם והגשם פסק. ומשכך, יצאו בני המלוכה, השרים והעבדים, שברחו קודם לכן ועזבו את המלך לנפשו, והחלו מחפשים את המלך ברחבי היערץ הלכו וחיפשו, עד כי מצאוהו לבסוף נם את שנתו בעליית בית הכפרי.
שרי המלוכה, בראותם את המלך שוכב על משכב דל, על מצע של תבן ועצים, בושו בכך וביקשו מהמלך שישוב עמהם לארמונו, שם יכבדוהו כראוי לו ושם יוכל לישון בחדרו המפואר ועל מטתו הנוחה, כראוי למלך גדול ומכובד כמוהו.
ענה המלך ואמר להם בנימה של רוגז: "ובעת צרתי, היכן הייתם? מדוע זה ברח כל אחד מכם לנפשו, להציל את עצמו, ולא דאגתם לי כלל? לכן, רק האיש הזה הטוב, הכפרי הפשוט, שהציל אותי ממבול המים ומהבוץ הטובעני, הוא ישרתני, הוא יקחני, לבוש בבגדים הדלים שנתן לי, בעגלתו הדלה, לארמוני, והוא יושיבני על כסא מלכותי וישים הכתר בראשי.
דבריו של המלך הכו את השרים בתדהמה. רק כעת, הבינו כי עם כל נאמנותם למלך, בעזבן אותו בעת המבול הם הוכיחו כי עדיין אין מסירותם מגיעה למסירותו של אותו כפרי פשוט.
* * *
…ונמשל
גם קודם לביאת המשיח, אמר רבינו ז"ל, יהיה מבול. לא מבול של מים, שוטף והורס כל העומד בדרכו, כי אם מבול של אפיקורסות וכפירה בבורא עולם, בתורתו ובמצוותיו. הנסיונות יהיו גדולים מאוד, ואף האנשים הכשרים, הלבבות הכשרים, אף הם יעמדו בסכנה נוראה של נפילה לגליו של אותו מבול כפירה נורא, ואף הם, "ירטבו" מניתזי מחשבות כפירה, מרסיסיו של אותו מבול. וכפי שבימי המבול, למרות שלא היה מבול בארץ ישראל, הרי שמרוב קילוח המים ניתזו מים גם לשם, הרי שגם כאן, קודם לביאת המשיח, "וועט אריין שפריצן אפילו אין די כשר'ע הערצער" [=ינתזו, יחדרו – מחשבות כפירה – אפילו בלבבות האנשים הכשרים]. ולאחד מתלמידיו אמר פעם רבינו "אגלה לך סוד: שיהיה אפיקורסות גדול בעולם, כי מלמעלה יבוא אפיקורסות בעולם בשביל נסיון".
ומה תהיה אז העצה? איך נוכל לעמוד ולהתגבר מול אותו מבול נורא? איך נוכל לשמור עצינו לבית "ינתזו" גם עלינו נתזים מאותו מבול?
נשוב אל המשל. לא על ידי חכמתם של שרי המלוכה באה הישועה למלך, שבנמשל שלנו הוא מלכו של עולם, השם יתברך, אלא דווקא על ידי תמימות ופשיטות, כזו של הכפרי הפשוט. ורק "עם ישראל, שאומרים תהלים בפשיטות " וכו', על ידם תוושע המלוכה משטף מי המבול, משטף האפיקורסות. וכשיבוא המלך, המשיח, אזי הם, עובדי ה' בפשיטות ותמימות, יהיו אלה שישימו כתר מלכותו בראשו.
כי רק עובדי ה' בתמימות ופשיטות, אותם שלא יבקשו 'חכמות', כי אם יבקשו את ה', לעבדו ככתוב בתורתו ובדברי חכמיו, רבותינו שבכל הדורות יוכלו להנצל מאותו שטף כפירה.
דברים דומים במידת מה – וקשורים לנושא זה – אנו מוצאים בשם רבי אלימלך מליז'ענסק, כפי שהעיד רבי רפאל דוד אוירבאך זצ"ל בשם אביו רבי חיים לייב אוירבאך זצ"ל בשם זקן ששמע מאביו ששמע מה"נועם אלימלך זצק"ל: "בדור משיח כביכול ימתח חבל וכולם יאחזו בו וינער הקדוש ברול הוא ויטלטל חבל זה בחזקה (רמז לניסיונות הקשים) והשוטים [שלא יהיה להם השכל להאמין למרות הכל] יתנערו ממנו ורק החכמים המעטים [שיאמינו בכל מצב] ימשיכו לאחוז בו…
העבירו הלאה ותאירו את העולם:
נשלח מהאנדרואיד שלי
