לא בטוח בכלל שאילולא היה הולך לעולמו כתוצאה מנגיף קורונה ובשל כך הלווייתו היתה מצומצמת, היה זוכה הראשון לציון הרב אליהו בקשי דורון, שנפטר אתמול (א'), לרבבות מלווים שיצעדו אחר מיטתו, כמו שנהוג לראות בהלוויות של רבנים גדולים. לא בגלל שלא היה רב גדול ומורה הוראה לאלפים, אלא בגלל שהלוויות הענק הללו מקפלות בתוכן מסר פוליטי: המנוח, כמעט תמיד, מסמל עבור המלווים והבוכים משהו שהוא מעבר לתורתו וספריו. מורשת, אולי תנועה וחזון. ההולכים אחר מיטת הרב צועדים בנתיב חייהם האישי והפוליטי לא פחות משהם חולקים כבוד לספר התורה העטוף בטלית.
הרב בקשי דורון, מחבר הספרים 'בניין אב' ומי שעמד בראש מוסדות חינוך הנושאים את אותו השם, היה "רק רב". רק בקיא עצום בתורה ובהלכה, רק דיין ופוסק, רק מי שכיהן כרב ראשי וכראש אבות בתי הדין, ורק דרשן בעל מתק שפתיים, עם אמירה ציבורית עזה ותלמידים רבים. התחום הפוליטי, זה שמֶגדל אחדים ומקטין רבים אחרים, התנהל כביכול לצידו. ברצותם רוממו אותו הפוליטיקאים, וברצותם עזבו אותו לאנחות, כמו בשנות חייו האחרונות. אך הרב בקשי דורון, יש לומר, נותר שווה נפש, כאילו אין לו בעולמו אלא דל"ת אמות של הלכה.
לפני כחמש-עשרה שנה, שנתיים לאחר שפרש מכהונתו כרב ראשי, הדהים את העולם הרבני והפוליטי כשחשף במאמר הלכתי ובראיונות עיתונאים את חולשותיה של מערכת הנישואין והגירושין, המערכת שבראשה עמד. במאמר שפרסם בגיליון ה-25 של כתב העת התורני "תחומין" הוא פרס את המתווה שלו לסידור מחדש של דיני האישות במדינת ישראל, באופן הפוך לגמרי מעמדתה הרשמית של הרבנות. המקרה הזה, אולי יותר מכל, חשף את הרב בקשי דורון פוסק ההלכה אל מול הפוליטיקאי. ראשונים לציון אחרים, שני אלו שלפניו וזה שאחריו, ידעו לרקוח את התרכובת הפוליטית שתקדם את עמדתם התורנית. הם ידעו לקדם את שלהם דרך המערכת הציבורית, ולתת לשיקולי המערכת את המקום בתוך עולמם התורני. כך היו הרב עובדיה יוסף, הרב מרדכי אליהו ואפילו הרב שלמה משה עמאר.
לא כך היה הרב בקשי דורון: את עמדתו פרסם מתוך המקום ההלכתי, הנוקשה, הקפדני לעיתים, ורק מתוך השיקולים הללו. באופן כמעט מתבקש, עמדתם של הפוליטיקאים החרדים והדתיים ושל הממסד הרבני הייתה ונשארה, על אף הפסק הזה, הפוכה.
אך לא תמיד זה היה ככה. את המרחק הראוי והכדאי מהפוליטיקה למד הרב בקשי דורון על בשרו. לאחר עשור שבו שלטו הרבנים מרדכי אליהו ואברהם שפירא, לימים מנהיגי הציונות הדתית, כבשו הרבנים בקשי דורון וישראל מאיר לאו את מעוז הרבנות לטובת החרדים. הרב בקשי דורון החזיק בהשקפה חרדית עזה – באחד מספריו הוא הדפיס שיחה שנשא לאחר "נאום השפנים" של המנהיג הליטאי הבכיר הרב שך, ובה נזף הרב בקשי דורון ברבנים שאינם מבינים את הצורך בגינוי "הרשעים", הלא הם החילונים.
בכל שנות תפקידו הוא השתדל להחזיר את הנדוניה שקיבל, וביסס את המערך החרדי שהרבנות הפכה להיות (בין השאר, העבירות שבהן הורשע היו קשורות לכך בקשר ישיר). האמביוולנטיות החרדית כלפי הרבנות הראשית, הגיעה בימיו לשיא: מחד הסתמכות על מערך התפקידים והתשתית שהיא מציעה, ומאידך ערעור פנימי יומיומי על סמכותה ההלכתית והרבנית. מינוי הרב יונה מצגר לתפקיד הרב הראשי לישראל, לאחר שהרב בקשי דורון דאג שלא ימונה לתפקיד רב העיר תל אביב, היה סימפטום. במקום הרב יעקב אריאל שייבדל לחיים, שהיה עלול להיתפס כסמכות רבנית ואולי להפריע לאינטרס החרדי, העדיפו הפוליטיקאים החרדים את הרב מצגר, שקופת שרצים היתה תלויה מאחוריו – ולימים אף לפניו. שתי ציפורים במכה אחת: רבנות חלשה, ורבנות בשליטה חרדית.
אך את עוצמת הנגף של הממסד הרבני החרדי חש במלוא עוצמתה הרב אליהו בקשי דורון כאשר סירב, כציפיית הממסד, לאסור על היתר מכירה בשנת השמיטה. התגובה הייתה קשה: מתקפות אישיות עליו, מכתבים ומודעות רחוב. באחת הפעמים, כאשר הגיע לטקס מינוי רב באחת השכונות החרדיות בירושלים, קמו כל הרבנים היושבים במתחם הכבוד, ועזבו את האולם במחאה, כשהרב בקשי דורון מושפל לעיני הקהל במקום. מאז אותה תקופה ירדה קרנו, הוא התנהל באופן עצמאי, במנותק מהמחויבויות הקהילתיות החרדיות. אחרי שפרש הקים את מוסדות בניין אב, והמשיך להרביץ תורה לתלמידים, ולערוך את פסקיו התורניים.
כשמדברים עם תלמידיו וקרוביו, הם חוזרים שוב ושוב לאותה נקודה – הוא פשוט היה רב. רב כמו שרב נראה פעם, כמו שרב צריך להיות. גדול בתורה, בעל שיעור קומה תורני, ומי שעיקר כוחו בהלכה. כל השאר היה משני עבורו, לא חשוב. "כשהבאתי את הילד שלי אליו ביום בר המצווה", מספר אחד מתלמידיו, "הרגשתי שלם לומר לו: תסתכל על הזקן הזה, על הגבות העבותות – זה מה שאלוקים רוצה שתהיה".
אלי ביתאן, מקור ראשון.
נשלח מהאנדרואיד שלי
