דבר ראשון זרקו לים את הטלית והתפילין

ועוד סיפורים על מסירות נפשם של אבותינו להתפלל במנין,
מרוב סיפורים שחדרו בנו כל השנים נהפכנו לרובוטים של הסיפורים בלי יכולת להסתכל מבחוץ על המצב,
רק בניו יורק ששם סופרים מאות סיפורי מוות וכמעט "אין בית אשר בה מת" כבר הפסיקו  לשאול על מנינים בעשרה,
כי רש"י כבר קבע בריש פרשת אחרי מות שזאת הדרך שעובדת "ולא תמות כדרך שמת פלוני",
אולי באמת יביאו לארץ חוברות מלאות של תמונות הנפטרים או אז יבינו על מה הסיפור פה.
ואפילו שהממשלה לא יכולה לאסור מכירה בחנויות מזון ויש עליה לחצים כלכליים ולכן היא מתירה כל מיני,
אך על האדם המאמין ודאי מוטלת חובת ה"וחי בהם" ואפילו ספק ספיקא של פיקוח נפש ודאי שצריך להחמיר,
לא רק בעניני מנינים אלא גם בקניות שאם אפשר צריך דרך משלוח,
ולכן מוזר הטענה של כמה למה להם מותר, איזה טיפשות,
אנחנו מחמירים כי זו דרכה של היהדות מאז ומתמיד להחמיר בפיקוח נפש אפילו בספק,
ולא בגלל שהם אמרו וצוו עלינו,
אני הולך למנין כי כך רוצה ממני הבורא, וכעת הבורא רוצה שאשאר בבית ולא אלך למנין וגם לא לחנויות.
[זה הל"מעשה" וב"מחשבה" ודאי שהכל הוא עונש משמים וכו' אך זה למאמר אחר]. 

כתבת היטב.