מזעזע : חולי קורונה מורעבים (פשוט כמשמעו) בבתי החולים בארץ

זו עדות למשל של שי לב ארי שאביו נפטר מקורונה: "במהלך 3 ימי האשפוז הראשונים הוא התקשר אלינו, מספר כי הוא בקושי מקבל מזון, כשלפעמים הוא נותר רעב כי המזון הגיע באיחור או בשעות לא סדירות. כאשר הוא פנה לאחות והסביר לה כי הוא חולה סכרת וכי הוא מבקש אם יכולים להביא לו עוד אוכל, היא ענתה לו לטענתו שזה לא החלטה שלה, אלא של הרופא. החוסר בתזונה מאוזנת ובשעות ארוחה סדירות התחילו להשפיע על בריאותו, שפתיו התייבשו ונסדקו והפכו פצועות, הוא ניסה שוב את מזלו ופנה לאחות בבקשת עזרה, אך היא ענתה לו בקרירות "תשתה מים".

ל'רוטר' הגיעו גם עדויות של חולים שאושפזו בבתי חולים אחרים, שטענו טענה דומה. "אבא שלי חשש למות מרעב ולא מהקורונה" התבטאה בחריפות בתו של אחד המאושפזים קשה בבית חולים ירושלמי.

טענה מצד חולה 'קל' שהגיעה אלינו מצביעה אף היא על התופעה. "הייתי תשוש וחלוש, וביקשתי לאכול, אבל תמיד לקח שעות! עד שאחד מאנשי הצוות נכנס והביא לי אוכל. ומבני המשפחה לא יכולתי לבקש כי הם פשוט לא יכולים להכנס לבית החולים, וכך הייתי נתון לחסדי הצוות הרפואי שלא ממש הצליח לעמוד בזה ולספק לי את הדבר הפשוט והאלמנטרי. אוכל. גם כשביקשתי מים חמים לתה או קפה, אמרו לי במשך כמה ימים שאי אפשר כי המיחם במחלקה מקולקל".

אבא שלי חלה בקורונה – אך את מותו בבית החולים איכילוב ייתכן וניתן היה למנוע!
אודה לכם מעומק הלב אם תסכימו לשתף פוסט זה מתוך כבוד אלי ולזכרו של אבי, יהודה לב-ארי ז"ל. (כל השתלשלות האירועים המצוינים כאן מבוססים על שיחות טלפון מוקלטות)

בעוד כשבוע, בזמן כשכולנו נחזור לסוג של שגרה, ימלאו 30 יום לפטירתו של אבי ועדיין הכאב והמחשבות לא מרפות, לא רק בגלל הגעגוע אליו, אלא מתוך ידיעה שאת המוות שלו במח' הקורונה בבית החולים איכילוב ניתן היה למנוע.

אבא שלי נפטר לבדו בבית החולים, ללא בני משפחה או קרובים שיחזיקו את ידו וייפרדו ממנו בשעותיו האחרונות, זה לא שלא רצינו בכך, אנחנו בקשנו להגיע ולהיפרד, אך בית החולים סרב לאפשר לנו זאת, גם כשאחותי ביקשה מהפקידות להתקשר לטלפון שלו כשהם ידאגו שיהיה מונח ליד אוזנו – הם סרבו בתוקף, אולי גם בגלל שפחדו באותו זמן לספר לה כי הם איבדו את הטלפון שלו ביחד עם חפצים אחרים שלו.

בערב יום שבת 28.03 הוא עוד הספיק להתלונן בפני הצוות הרפואי כי איננו מרגיש את רגלו הימנית (סימפטום ראשוני של שבץ מוחי), אך הם לא טרחו לבדוק את הסיבות לכך, כך הוא נותר לשכב כל הלילה בחדרו בבית החולים סובל מכאבי תופת ועם חצי גוף משותק, כאשר רק למחרת בצהריים (כ-18 שעות מאוחר יותר), הם התפנו כדי לבצע בו צנתור, אך זה היה מעט מדי ומאוחר מדי, חלון הזמן המקסימלי לצנתור הוא עד כ-6 שעות, כאשר כל דקה חשובה, אך הצוות הרפואי שם לקח את הזמן שלו והנזק שנגרם כתוצאה מההתמהמהות שלהם היה כבר בלתי הפיך.

בזמן שהוא שוכב גוסס בבית החולים, חלק מהציוד האישי שלו נגנב ונבזז, שרשרת הזהב שעטרה את צווארו אותה קיבל בצעירותו כמתנה מאמו נעלמה ואיש בבית החולים לא יודע עד היום מה עלה בגורלה, אך איך אני יכול לצפות מהם לשמור על חפציו האישיים אם על חייו לא הצליחו לשמור.

האמת שהתלבטתי רבות אם לפרסם את הפוסט הזה, אני בד"כ שומר בקנאות על פרטיותי לטוב ולרע, אך חשיפה לקמפיין החדש של בית החולים איכילוב ("איכילוב מרגישים בטוח... עושים הכל כדי לשמור על בריאותכם"), היא לעג לרש לזכרו של אבי, כמו סכין חדה שננעצת בלבבי הפצוע. לכן החלטתי להביא בפניכם את השתלשלות האירועים שהביאו לפטירתו של אבי במטרה לכבד את זכרו ואולי אף לסייע להציל את נפשות יקירכם ע"י הפקת הלקחים הכואבים עליהם אבי שילם בחייו ואשר הותירו את אמי לבדה בבית. במידה וטוענים כי בית החולים הוא מקום כל כך בטוח, מדוע שר הבריאות ליצמן בחר להישאר ולהחלים בבית ולא אישפז את עצמו ואת אשתו בבית החולים? כנראה שהוא ידע משהו שאנחנו יודעים רק היום.

בצבא נהוג להקים ועדת חקירה במקרה של תאונה שאחת ממטרותיה היא להפיק לקחים והמלצות אותם מציינים בדו"ח שנכתב בדם הקורבנות, זאת במטרה לשמש כתמרור אזהרה ומניעה לאסונות דומים בעתיד. בתי החולים לעומת זאת לא מכירים בתהליך דומה לזה, זאת מתוך חשש כי מהלך כזה יציב אותם בחזית ויסכן אותם בתביעה משפטית, אך מצד שני, זה מאפשר להמשיך ולפעול בצורה חופשית וללא פיקוח – לטוב ולרע.

כשאנשים שהכירו את אבא שלי התבשרו על מותו, כולם הוכו בהלם ותדהמה, אחרי הכל כולם הכירו אותו כאדם אנרגטי ונמרץ, האחרון שניתן לחושב עליו כי ימות בגיל יחסית צעיר (72), אך כאשר גוללתי בפניהם את השתלשלות האירועים שהביאו למותו בבית החולים איכילוב, כולם הסכימו פה אחד כי את מותו ייתכן והיה ניתן למנוע.

אבא שלי חלה לפני מספר שנים בסוכרת קלה שטופלה באמצעות כדורים, במהלך כל השנים הוא הקפיד על תזונה מאוזנת בשעות קבועות. במהלך סוף חודש מרץ האחרון הוא החל להרגיש חולשה ועייפות, ביום חמישי בבוקר 26 במרץ, הוא התעלף בבית, אך אחרי כדקה הוא קם והתיישב בסלון, אמי נבהלה והתקשרה למד"א, כאשר המוקדנית הסבירה לה כי ייתכן וזה נגרם כתוצאה מ"נפילת סוכר" עקב חולשתו הגופנית בימים האחרונים, אך ליתר ביטחון המליצה לשלוח אליו צוות מד"א.

לאבא שלי לא היו תסמינים של חולי קורונה, הוא לא השתעל ולא היו לו בעיות נשימה, הוא חש בעיקר מעט חולשה וחום, כאשר צוות מד"א הגיע ושמע שיש לו חום, הם לא טרחו לבדוק אותו או את רמות הסוכר בדמו, אלא עלו מיד על "חליפות המיגון" וזרזו אותו לנסוע איתם לבית החולים, אבא שלי הסכים, הוא האמין באותו זמן שבית החולים הוא המקום הבטוח ביותר עבורו, שם חשב כי ידאגו לו ויטפלו בו במסירות, אך החלטה זו ככל הנראה חרצה את גורלו.

ברגע שהבין כי הוא נוסע לבית החולים, הוא החל להתמהמה, ניגש לחדרו וביקש להחליף את הפיג'מה בחולצה מכופתרת, כזה היה אבי, תמיד דאג להופעתו החיצונית, כך רצה גם הפעם, אך בעודו אוחז בחולצת הכפתורים בידו, העיר לו הצוות "במקום שאתה הולך אליו אין צורך בבגדים יפים" – אילו רק יכול היה לדעת עד כמה הם צודקים ומה עתיד לקרות.

בתחילה כשהגיעה למיון, התבשרנו עוד כי מדובר בדלקת ריאות קלה בלבד, כולנו נשמנו לרווחה, אך בערב הוא עדכן את אמי כי בית החולים בדק ומצא כי הוא חולה בקורונה ולכן העבירו אותו למחלקה סגורה ומבודדת של חולי קורונה ללא אפשרות לביקורים, כאשר כל אותו זמן הוא לא סבל ממש מתסמינים (לא השתעל או סבל מבעיות נשימה), אך לאורך כל הזמן חש דיכאון רב מאחר ואיש מבני המשפחה לא יכול היה להגיע לבקר ולדאוג לשלומו, מה שמנע מאיתנו לדאוג שהוא אכן מקבל את הטיפול הנכון ושמצבו הבריאותי אכן בסדר.

במהלך 3 ימי האשפוז הראשונים הוא התקשר אלינו, מספר כי הוא בקושי מקבל מזון, כשלפעמים הוא נותר רעב כי המזון הגיע באיחור או בשעות לא סדירות. כאשר הוא פנה לאחות והסביר לה כי הוא חולה סכרת וכי הוא מבקש אם יכולים להביא לו עוד אוכל, היא ענתה לו לטענתו שזה לא החלטה שלה, אלא של הרופא. החוסר בתזונה מאוזנת ובשעות ארוחה סדירות התחילו להשפיע על בריאותו, שפתיו התייבשו ונסדקו והפכו פצועות, הוא ניסה שוב את מזלו ופנה לאחות בבקשת עזרה, אך היא ענתה לו בקרירות "תשתה מים".

ככל שהזמן עבר עם תזונה לקויה וחסרה, קולו הלך ונחלש אט אט וכוחותיו החלו לבגוד בו, הוא אף התלונן בשבת כי הוא מרגיש כבר מאד חלש מאחר ובקושי אכל ואין רופא זמין בסביבה שיכול לבדוק אותו.

ביום שבת 28.03 בשעה 20:35 התקבלה שיחת הטלפון האחרונה מאבי, בשארית כוחותיו האחרונים הוא מספר לאמי כי איננו מצליח להזיז את רגלו הימנית והיא "משותקת", היום בדיעבד אנו מבינים כי מדובר היה בסימפטום ראשון של שבץ מוחי (חולי סכרת נמצאים בסיכון גבוהה יותר לשבץ מוחי וקרישיות דם במקרה של תזונה לקויה או לא מאוזנת).
במהלך השיחה עמו נשמע איש צוות רפואי שבא לבדוק אותו ולמדוד לו חום, הוא מספר לו שאיננו יכול להזיז את רגלו הימנית, הוא מבקש לבדוק אותו ואבי מנתק את השיחה תוך שהוא מבטיח להתקשר מאוחר יותר.

יום ראשון 29.03, 9:30 בבוקר, אמא שלי מנסה להשיג את אבא שלי בטלפון כל הבוקר, אך ללא הצלחה. היא מתקשרת למשרד הקבלה של המחלקה בה אבי היה מאושפז, כדי לברר מדוע הוא לא עונה לטלפון, אך אף אחד שם לא ידע לענות לה היכן הוא נמצא.

אמא שלי ממשיכה לנסות ולהתקשר לטלפון שלו בתקווה שאולי הוא עוד יענה ותשמע את קולו, לבסוף בשעה 11:33 עונה לטלפון שלו אדם המזדהה בשם אמנון, הוא מספר לה כי הוא שותפו לחדר, כאשר ממנו היא נאלצת לשמוע את הבשורה הקשה כי במהלך הלילה הדרדר מצבו הבריאותי של אבי, הוא סבל מכאבי תופת עזים כל הלילה ורק בבוקר העביר אותו הצוות הרפואי לחדר אחר במחלקה במטרה להרדים ולהנשים אותו. התקשרנו שוב לקבלה כדי לברר אם מה שהשותף שלו לחדר טוען נכון, אך הם בקשו שנתקשר בצהריים כדי לקבל פרטים נוספים.

בשעה 14:09 התקשרנו לקבלה ואז קבלנו את בשורות האיוב לפיהם אבא שלי קיבל שבץ מוחי בלילה וכי הוא נמצא כרגע בצנתור. מיותר לציין כי פעולת הצנתור שבוצעה אחרי 18 שעות לא הצליחה ולא הייתה לה שום משמעות מאחר והנזק שנגרם כתוצאה מהתמהמהות הצוות הרפואי היה כבר בלתי הפיך.

במשך 4 ימים שכב אבא שלי מורדם מבלי שאיש מבני המשפחה יכול להיות לצידו עד שנפטר בבית החולים ביום רביעי 1 באפריל בשעה 16:30.

בתאריך 02.04 פרסם בית החולים לתקשורת הודעה על מות אבי: "הקורבן ה-31: חולה קורונה בן 72 נפטר בבית החולים איכילוב. מבית החולים נמסר כי לחולה היו מחלות רקע רבות."

שאלות רבות ומקוממות עולות מהמקרה:
1. מדוע לקח לבית החולים איכילוב יותר מ-18 שעות מרגע שאבי התלונן על חוסר תחושה ברגלו הימנית ועד שטופל כאשר כל אותו זמן הוא נמצא באחריות של הצוות הרפואי תחת כותלי בית החולים?
חשוב לציין כי באתר בית חולים איכילוב נכתב כי: "פרק הזמן העובר מתחילת האירוע ועד להתחלת הטיפול הוא קריטי, מאחר וחלון ההזדמנויות להצלת תאי ורקמת המוח מוגבל לשעות בודדות בלבד. ישנם טיפולים שיעילים רק עד 4.5 לאחר תחילת האירוע ולא ניתן להציע אותם מאוחר יותר, לכן יש להגיע לבית החולים במהירות האפשרית ללא השתהות מיותרת".

2. מדוע איש מהצוות הרפואי לא טרח לעדכן את אמא שלי כי אבא מורדם ומונשם והוא סובל משבץ מוחי, ואת המידע הנוראי הזה היתה צריכה לשמוע משותפו לחדר במחלקה?

3. האם אבא שלי באמת חלה בקורונה או שהיה זה זיהוי מוטעה? זאת מאחר ולא היו לו סימפטומים (לא סבל משיעול או בעיות נשימה) ואף אחד מבני המשפחה ששהו לצידו בבית במשך כמעט שבוע לא נדבק, כאשר כבר הוכח מדעית שהבדיקה, ככל שנעשתה – איננה תמיד אמינה.

4. במידה והיה חולה קורונה מאומת, מדוע איש מבני המשפחה לא קיבל עד היום פנייה ממשרד הבריאות להיכנס לבידוד?

5. לבית החולים היה ידוע כי אבא שלי הינו חולה סכרת וכי הסיכון שלו לקבל שבץ מוחי גבוה יותר מחולים רגילים, מדוע לא דאגו לו לו לתזונה תקינה והולמת גם לאחר שפנה לצוות הרפואי וציין בפניהם שהוא מבקש אוכל?

ברצוני לציין כי מספר פעמים ניסיתי לפנות לתקשורת עם סיפור המקרה, אך מסיבות לא ברורות הם לא טרחו עד כה להשיב לפניותיי, לכן חשיבות שיתוף פוסט זה ברבים הינה חשובה כלקח לעתיד להצלת חיים אחרים ולזכרו של אבי.

כמו כן, במידה ויש לכם מידע על אותו אדם בשם אמנון, אשר שהה במח' הקורונה בבית חולים איכילוב ביחד עם אבי, אשמח אם יוכל בבקשה ליצור עמי קשר.

אני מודה לכל מי שכיבד את זכרו של אבי וקרא פוסט זה ואף מודה עוד יותר למי ששיתף!

בברכה לימים טובים יותר,
שי לב-ארי

נ.ב - מצורפת תמונה של אבא של עם השרשרת זהב שנגנבה בבית החולים במהלך הזמן שהיה מורדם ומונשם. אם מישהו ראה או נתקל בשרשת זו, אודה אם יוכל בבקשה ליצור עמי קשר, יש לה ערך רגשי גדול ביותר עבורנו.

תוקן על ידי רעיונוביץ ב- 27/04/2020 18:57:10