תמר וצחי צייטלין חיו בקהילה הנוקשה של נטורי קרתא עם ששת ילדיהם, אבל לאט-לאט הספק כרסם בהם והם התחילו לבדוק אם יש גם דרך אחרת לחיות. זה לא קרה ביום אחד, אבל בשנים האחרונות השלימה המשפחה תהליך מלא של יציאה בשאלה: "ההתאקלמות לא הייתה קלה, זה היה ממש כמו הגירה"
תמר צייטלין | mako | פורסם 07:20 06.05.20
לפני שנתיים החלטנו לצאת בשאלה יחד עם ששת הילדים שלנו, אבל זה לא קרה ביום אחד.
נולדתי לבית חרדי להורים בעלי תשובה. מגיל שלוש ועד שהתחתנתי למדתי בבית ספר בשפת היידיש שלא תחת פיקוח משרד החינוך, שם חונכתי להיות אישה כשרה העושה רצון בעלה.בגיל 17 התחתנתי עם צחי בשידוך ועברנו לגור ברמת בית שמש ב', הקאסבה של קהילת נטורי קרתא. שם חיינו כשצחי, שנקרא אז רבי יצחוק, לומד בכולל של הקהילה ופעיל במאבקים ובהפגנות נגד המדינה הציונית וכל מה שסימל אותה, ואילו אני ציירתי את חוברות ההסברה האידיאולוגית לדור הצעיר נגד המדינה.
האמונה הרווחת הייתה שאנחנו מרכז הבריאה והכל סובב סביבנו, ובכל פעם שקרה משהו רע בעולם זה היה סימן מאלוהים שאנחנו צריכים להשתפר ולהתחזק מבחינה דתית: אחרי כל אסון טבע, פיגוע או תאונה הגברים היו צריכים להוסיף עוד שעות בלימוד תורה ולהפגין על חילולי שבת, והנשים להתלבש בבגדים יותר צנועים ולהחמיר בקיום המצוות ביותר אדיקות. אחרי כמה שנים נוכחנו לראות שיש כל הזמן מגמה של הקצנה וכל מה שאנחנו עושים אף פעם לא מספיק. צריך כל הזמן להתחזק ולקבל על עצמנו עוד ועוד דברים, ואין לדבר סוף. החלטנו להרפות מהפעילות בקהילה.
האמנו שאנחנו מרכז הבריאה והכל סובב סביבנו.
הם הבחינו בשינוי: צחי גזר את הפיאות ואני החלפתי ממטפחת ראש לפאה. הם חששו שנתרחק מהדת וניסו להניא אותנו מלעשות את הצעד הגורלי הזה
בדיוק בתקופה הזו הכיר לנו מכר שסמכנו עליו ושהיה עבורנו דמות משמעותית את המורה הרוחני שלו, ומשך אותנו להשתתף בשיעורים ובמפגשים איתו. וכך, בלי לשים לב ומבלי להבין, נקלענו לכת משיחית. במשך חמש שנים מנהיג הכת ניצל את התמימות שלנו, כשגרם לנו להאמין שהבאת הגאולה תלויה בנו ובאמצעות מניפולציות נישל אותנו מכל כספינו והחסכונות שהיו לנו והעביר את כולם אליו. בנוסף, ציירתי עבורו את חומרי התעמולה של מטרות הכת בלי משכורת ובלי קרדיט, רק עם הבטחות לגן עדן.
אחרי כמה שנים קשות התחילו להתעורר בנו ספקות. בדקנו את האמינות של המנהיג והבטחותיו, נחשפנו לחומר על כתות באינטרנט והבנו שאנחנו חיים בצורה לא תקינה. הפסקנו להשתתף בפעילות של הכת ולתרום לה את כספנו וכישרונותינו.
לצאת מכת לא לוקח יום אחד. זה תהליך ארוך של יציאה משבי פסיכולוגי, כאשר בכל פעם מעיזים לערער על עוד מוסכמות ומתגברים על הפחד להפסיד את הבטחות הנצח למי שלא יאבד את אמונתו.
בשנים הראשונות היינו עסוקים בהשרדות ושיקום, ורק חמש שנים לאחר מכן, כשהגענו למצב של רגיעה בחיים, התחלנו לעבד ולחשוב על כל מה שקרה לנו ועל איזה אמונות הובילו אותנו לניצול שעברנו. איבדנו את המשמעות בדרך החיים הזו, והחלטנו לחפש לעצמנו דרך חיים אחרת. ידענו מה לא, אבל עדיין לא ידענו מה כן.
בשלב כלשהו החברה שסביבנו התחילה להרגיש שאנחנו כבר לא כתמול שלשום. הם הבחינו בשינויים: צחי גזר לעצמו את הפיאות וקיצר את הזקן, ואני החלפתי ממטפחת ראש לפאה, שהייתה נחשבת לפרוצה בקהילה אליה השתייכנו בעבר. הם חששו שנתרחק מהדת וניסו להניא אותנו מלעשות את הצעד הגורלי הזה לכיוון החזרה בשאלה, התריעו בנו שאנחנו עוד נתחרט. מנהל התלמוד תורה בו למדו הילדים זימן אותי לפגישה וניסה להשפיע עליי לעזוב את צחי ולהישאר עם הילדים בקהילה. זו הייתה פגישה נוראית. הרגשתי כל כך לבד, והבנתי שאם אתמהמה עם ההחלטות שלי אני עוד עלולה לאבד את הילדים שלי לטובת הרבנים, שהתחילו להרעיף עליהם מתנות ותשומת לב מיוחדת.
ויקיפדיה הפכה להיות סוג של בית ספר
החלטתי להוציא את הילדים מהתלמוד תורה, ובמשך ארבעה חודשים הם נשארו בבית ואני ניסיתי להשלים להם פערים לימודיים. הם התחילו ללמוד את ה-ABC, ביקרנו במוזיאון המדע שריתק אותם מאוד וגם אותנו, וגם ויקיפדיה הפכה להיות סוג של בית ספר. עד היום אני מבקשת שישתפו אותי בכל דבר חדש שהם לומדים בשיעורי מדעים ואזרחות.
פחדנו מאוד מהחברה החילונית. האמנו שערכים יש רק בדת, ושמחוץ לקהילה הכל רדוד וריקני. הייתה לנו צורת חשיבה של הכל או לא כלום
כל האפשרויות נפרשו לפנינו, מקצועות ונושאים שלא ידענו על קיומם. כל ילד מצא את תחום העניין שריתק אותו: אחד הילדים גילה עניין בקריאה על מיתולוגיות אחרות, השני התאהב בתוכנות מחשב ועיצוב גרפי, הבת דווקא התחברה לספורט ולהחלקה על גלגליות הוקי ועוד אחד גילה כישורי שחמט מעולים. בהתחלה עוד הייתי מלבישה אותם אותו דבר כסט, עד שהתחלתי לתת לכל ילד את קו הלבוש האישי שלו.
התחלנו לחפש דירות בערים סמוכות מעורבות בדתיים וחילונים, כי ידענו שאנחנו מעוניינים בהדרגה ובאיזשהו עוגן מוכר.הלכנו לראות בתי ספר, להכיר צוות חינוכי מסוג אחר. בסיור באחד מבתי הספר הבת שלי שאלה את יועצת בית הספר: "מה אנחנו צריכים לעשות כדי להתקבל?", וזו ענתה לה – "לא צריך לעשות כלום, אנחנו מקבלים את כל מי שרוצה". זה היה כל כך שונה מכל מה שהכרנו: מאור הפנים, הרוגע, הצוות המקצועי העוטף. הכל בגובה העיניים, אין צורך להתקמבן או לשקר, מקבלים אותנו כמו שאנחנו בלי דרישה שנשתנה או נתאים את עצמנו, הילד הוא במרכז ואין משמעות לאיזו משפחה או עדה הוא נולד. גם הצוות הבית ספרי המורחב שעטף את הילדים היה בשבילנו הפתעה, אחרי כל השנים שהכרנו רק דמות של רב ומנהל תלמוד תורה שאחראיים על הכל.
כשהיינו בתוך הקהילה פחדנו מאוד מהחברה החילונית. גדלנו בידיעה שהחינוך החרדי הוא הכי טוב והוא מגן על הילדים מכל הרע שבחוץ. האמנו שערכים יש רק בדת, ושמחוץ לקהילה הכל רדוד וריקני. הייתה לנו צורת חשיבה של הכל או לא כלום, שאם לא עושים את הדברים במדויק לפי ההלכה המחייבת הם לא שווים בכלל. פחדנו שאם נעזוב את הקהילה נפסיד הכל, גם את הדברים שאהבנו במסורת.
כנות וחשיבה עצמאית במקום סיסמאות ומנטרות
מכל דבר חששנו. לקח לנו זמן להתנתק מסוג החשיבה שמנסה להגדיר בני אדם לפני הבגדים שהם לובשים והתסרוקת שלראשם. בהרצאות שאנחנו מעבירים היום בחוגי בית אנחנו פוגשים אנשים מדהימים ורגישים. למדנו מה היא כנות וחשיבה עצמאית, בלי לחזור על סיסמאות ומנטרות. הכרנו הרבה סוגים של חילונים ולמדנו שכל אחד בוחר לעצמו מה מגדיר את הזהות היהודית שלו. במשך השנה הראשונה גיבשנו לעצמנו גם כן את הדברים במסורת שמגדירים את הזהות היהודית שלנו.
התקופה של המעבר וההתאקלמות לא הייתה קלה. הרבינו בבילויים משפחתיים כדי להישאר מגובשים. לילדים הגדולים לקח קצת יותר זמן להסתגל, זה היה עבורם ממש כמו הגירה: השפה השונה, השהייה והלמידה באותה כיתה יחד בנים ובנות. אבל ילדים הם סתגלנים, הם התבוננו ולמדו וכיום יש להם חברים, הם אהובים ומרגישים חלק מכולם.
לנו, לעומתם, לקח יותר זמן למצוא חברים חילוניים. ההורים של החברים של הילדים שלנו היו מבוגרים מאיתנו בעשור. אבל גיבשנו לעצמנו קבוצה של משפחות שיצאו בשאלה, איתם אנחנו מרגישים כמו משפחה, מטיילים ועושים ארוחות שישי וחג יחד, ולאט לאט אנחנו מרחיבים את המעגלים.
חידשנו גם קשרים עם המשפחה המורחבת החילונית, שקיבלה אותנו – למרבה ההפתעה שלי - בחיבוק. בהתחלה חששתי שהם יראו אותנו במבט עקום על ש"ירדנו" מהדרך, אבל מהר מאוד התמוססה לה ההנחה השגויה שהייתה לנו, שחילונים יודעים בסתר ליבם שהם טועים ומשקרים לעצמם כי אין להם אומץ לחזור בתשובה...
לצאת בשאלה זה להתחיל לשאול על דברים שפעם היו עבורי גבול מנטלי. לצאת בשאלה זה לראות את החיים בצורה אחרת לגמרי, לשאול את עצמי כל יום מחדש האם בשביל זה עזבתי את החיים הקודמים ולדייק אותם, להרפות מהתחושה שאני שליחה של משהו גדול ולהתחיל ליהנות ולמצוא אושר בדברים הקטנים. לקבל את הפשטות שבחיים, עם הדברים המרגשים והעצובים שקורים בהם, בלי לחפש משמעות עילאית מעבר להם. זה להבין שאם לא עכשיו – אימתי, ושמעכשיו רק אני אחראית על המעשים שלי.
כיום אנחנו מרצים ומספרים את סיפור חיינו בכנסים, בחוגי בית ובקיבוצים. אני מציירת הרבה ציורי חופש ופריחה ומפרסמת אותם ברשתות החברתיות בתקווה לתת דרך האומנות שלי אומץ והשראה לאחרים לעשות שינוי כל אחד איפה שנכון עבורו
https://mobile.mako.co.il/women-magazine/diva-whats_your_story/Article-66578fb386fd171027.htm
נשלח מהאנדרואיד שלי
