1. אתם עוקבים אחרי הטורים האחרונים של קלמן ליבסקינד? אם יש טקסט עיתונאי שהוא "חובת קריאה", זה החומר שהוא מפרסם בחודש האחרון ב"מעריב" על שופטי בית המשפט העליון. לא מדובר בעוד טורים קלמניים ארוכים ונוקבים על צביעות התקשורת. לזה כבר התרגלנו. אפילו התמכרנו. מדובר בשורת תחקירים שחושפת שבוע אחרי שבוע את המוסר הכפול, הצביעות וגם השקרים - ממש שקרים - של שופטי בית המשפט העליון.
זה לא יכול לבוא במקום קריאה של הטורים המלאים, אבל בכל זאת, הנה טעימה מהכותרות. כתבה ראשונה: "אקטיביזם שיפוטי: אוסף ניגודי העניינים השלם של נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות". כותרת משנה: "הפניה של בעלי דין לגישור אצל חברתה; קידום העוזרת שלה לשעבר לשופטת; קבלה להתמחות בלשכתה של בת החבר שלה; הישיבה בדין בתיקים של חברות שבעלה מייצג". ואלו רק הכותרות לכתבה ארוכה שמכילה 2,731 מילים ומספר לא הרבה יותר קטן של אינטרסים וניגודי עניינים ברזומה המשפטי של נשיאת בית המשפט העליון.
כתבה שנייה: "שופטת העליון ענת ברון דנה בעניינם של תורמים למוסד שמנהל בעלה". משנה: "אישים שונים מתחומי המשפט והעסקים תורמים בשנים האחרונות לקונסרבטוריון למוזיקה, שבראשו עומד בעלה של השופטת, ואשר בו מונצח בנם. השופטת, כך מסתבר, לא מוצאת בעיה לדון בעניינם". כאן עוסק ליבסקינד בסיפור שדורש רגישות מיוחדת. לפני 17 נרצח בפיגוע במייקס פלייס בתל אביב רן, בנה של השופטת ברון. משפחתו מנציחה את זכרו בקונסרבטוריון למוזיקה שבו למד, ופעילה מאוד בהנהלתו. דבר חיובי וראוי כמובן, אבל למה השופטת ברון חושבת שאין בעיה בכך שהיא דנה בעניינים של אישים וגופים שתורמים למרכז שכה יקר לליבה ושבראשו עומד בעלה?
כתבה שלישית: "רחוק מהאמת: הגרסאות הבעייתיות של השופט מני מזוז". כותרת משנה: "מזוז דן בעתירה הקשורה למקום העבודה של בתו, וסיפק הסבר שלא מתחבר לעובדות. תוסיפו את זה לשקרים שלו בהקשר לשר אוחנה, ותבינו מי קובע לנו מה סביר ומה מידתי". טוב, כאן מדובר בסאגה שאם לא הייתה מזעזעת, הייתה מצחיקה. איך שופט עליון משקר ומשנה גרסאות במצח נחושה בלי להתבלבל. בעצם, עם להתבלבל, אבל בלי למצמץ.
2. אתה קורא על מעלליהם של חיות, ברון ומזוז ופשוט לא מאמין. ניגוד עניינים, חוסר ניקיון כפיים, שורה של התנהלויות שפשוט לא מתיישבות עם השכל הישר. אם זה לא נכון - השופטים היו צריכים לתבוע את ליבסקינד דיבה. הרי זה הודפס בעיתון. אבל השופטים ודובריהם לא רק שלא תובעים אותו דיבה, אלא עונים תשובות מביכות, מורחות, ובעיקר לא-סופרות. כשקוראים את התגובות שלהם על הסיפורים האישיים שנחשפו אודותיהם, אפשר ללמוד דבר או שניים על האופי, על האגו, על תחושת העליונות של האנשים שמאחורי הפסיקות הגדולות והמקוממות של בג"ץ.
והשאלה שחוזרת על עצמה מול כל טור כזה מחדש: למה, למען השם, התקשורת מתעלמת מגילויים כה חמורים? מה צריך להתפרסם כדי שתתעורר סערה? האם וידאו של שופט עליון מכייס מישהו יתקבל גם הוא בשתיקה מנומנמת? מי מחליט מה הופך ל"סערה" שדורשת תגובות וגינויים של פוליטיקאים, קריאה לחקירה ותיקון, ומה שוקע אל תהום הנשייה? מי קובע איזה אייטם יחיה, ואיזה אייטם ימות? מי יישפל ומי ירום?
3. ואז זה קורה סופסוף. כל מהדורות החדשות נפתחות בדיווח על שופטי בית המשפט העליון. אבל אופס, לא בממצאי התחקירים המזעזעים של ליבסקינד עוסקים הדיווחים הדרמטיים, אלא באיזה מכתב איומים מקושקש, במחילה, שקיבלה השופטת ברון. אני כמובן מגנה מכול וכול מכתבי איומים על שופטים, או אפילו על סתם אנשים. אבל מה עם קצת פרופורציות? שופט עליון שמתנהל בצורה בעייתית ביותר (לכאורה) לא שווה דיווח ופולו־אפ, אבל איזה טמבל ששלח מכתב נאצה לשופטת (שתוכנו ועניינו אפילו לא התפרסמו) משפיע על כל סדר היום הציבורי?
"המתקפה המתמשכת על מערכת המשפט מסוכנת - ומסכנת את חוסנה של מדינת ישראל", הגיב שר המשפטים החדש אבי ניסנקורן, והוסיף: "יש שופטים בירושלים, והם ימשיכו לבצע את עבודתם ללא מורא".
לא, אדוני השר. לא המתקפה על מערכת המשפט מסוכנת, יש משהו שמסכן בהרבה את חוסנה של מדינת ישראל: הדרך שבה מתנהלים השופטים.
תוקן על ידי קרצטיונא ב- 21/06/2020 21:38:13
