לימוד רמבם יומי - השתתפות בהגרלות על אלפי שקלים

בס"ד לחברים באשר הם שלום רב ומיטב הברכות – נא העבירו תוכן מייל זה הלאה. נפתח פרויקט לימוד רמבם יומי – לימוד פרק רמב"ם ליום עם שכרו בצידו – שכר רוחני וגשמי גם יחד. ניתן לקבל את הכרך הראשון של הרמב"ם חינם בטלפון 6885* בכל מוצאי שבת יש הגרלה על 2000 ש"ח ועוד הגרלות על סך 1000 שח ו 500 ש"ח, למי שעונה נכונה על 6 מספר שאלות. יש להירשם תחילה בטלפון 6885* בשלוחה מספר 2 (חינם) למבחנים. ניתן גם להאזין בטלפון 6885* לשיעור הרמב"ם היומי . וידוע כי האר"י ז"ל שיבח מאוד את לימוד הרמב"ם מכוון שההלכות מקיפות את כל התורה ואמר שמי שלומד את הרמב"ם לא יגיע לעולם שוב בגלגול. הרמב"ם כתב "ואפשר שידעם הכל, גדול וקטן, איש ואשה, בעל לב רחב ובעל לב קצר". במה אתה זוכה בלימוד רמב"ם יומי – פרק אחד ביום מתוך משנה התורה לרמב"ם: א. כל השונה הלכות בכול יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. ב. אתה זוכה להקיף את כל הלכות התורה. ג. בכל 3 שנים אתה מסיים את כל משנה תורה לרמב"ם. ד. לימוד ההלכות מביא לידי מעשה והמעשה הוא העיקר. ה. "וכבר הזהרתיך שלא תתרשל עד אשר תדע את כל החבור ויהיה הוא ספרך ותלמדהו בכל מקום כדי שתשיג את כל תועלתו" (מתוך אגרת הרמב"ם לתלמידו). ניתן להצטרף ללימוד הרמבם היומי בכל עת !!! ניתן לדעת את הפרק היומי גם באפליקציה רמבם פלוס אך נראה לי שיותר נח ללמוד מתוך ספר. יהי רצון שיתברכו מפי עליון כל המשתתפים והמסיעים בלימוד הרמב"ם היומי בתוך כלל ישראל וזכות התורה הקדושה תגן בעדם ובעד כל ישראל אלף המגן ויזכו לשמירה מעליא ולמילוי כל משאלות ליבם לטובה ולברכה אמן סלה.

לחברים באשר הם שלום רב ומיטב הברכות. להניי ברכה אל ביתך- נפתח פרויקט לימוד פרק רמב"ם יומי עם שכרו בצידו..נסביר במעט, לומדים בכל יום כל אחד מישראל ללא משנה מצבו הרוחני, פרק אחד רמב"ם ליום, ניתן ללמוד בימי החול גם דרך אפליקציה וכמו כן ניתן לקבל את הכרך הראשון של הרמב"ם חינם אין כסף יש לחייג לטלפון 6885* או לרכוש רמב"ם מבואר www.mishnetorah.co.il/ https://toratchabad.com/%D7%A9%D7%99%D7%97%D7%AA-%D7%94%D7%A8%D7%91%D7%99-%D7%9E%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%91%D7%90%D7%95%D7%95%D7%99%D7%98%D7%A9-%D7%96%D7%99%D7%A2 https://col.org.il/news/67051 בנוסף לאמור לכל המעונין ניתן להירשם למבחנים בשלוחה 2 , חינם , בכל מוצאי שבת יש הגרלה על לפחות 2000 שח למי שעונה נכונה על 6 שאלות. ניתן גם להאזין בטלפון 6885* לשיעור הרמב"ם היומי . וידוע כי הארי ז"ל שיבח מאוד את לימוד הרמב"ם מכוון שההלכות מקיפות את כל התורה ולכן האר"י ז"ל אמר שמי שלומד את הרמב"ם לא יגיע לעולם שוב בגלגול. ספר משנה תורה לרמב"ם מתייחד בכך שהוא הספר היחיד הכולל את כל הלכות התורה. בלימוד חלק ההלכה שבתורה בכלל, ישנן שתי מעלות מיוחדות ביחס ללימוד שאר חלקי התורה: א) לימוד ההלכות הוא המביא לידי מעשה, וללא ידיעת ההלכות האדם עלול להיכשל באיסור או בביטול עשה. כאשר אדם אינו לומד את הלכות שבת כראוי, ייתכן מאוד שיכשל באיסורי תורה בלא לדעת כלל שיש איסור בדבר. וכך גם בנוגע לקיום שאר מצוות התורה – ללא ידיעת ההלכות ייתכן שיחסר בעצם קיומה של המצווה. https://abc770.org/article_node_628/ ב) מלבד זאת שלימוד ההלכות הוא הלימוד הנצרך ביותר בכדי לדעת את המעשה אשר יעשון – והרי "המעשה הוא העיקר" ישנה מעלה בעצם חלק זה של התורה ביחס לחלקים האחרים שלה. במסכת מגילה מכונות ההלכות בתואר "כתרה של תורה" . אדמו"ר הזקן מבאר בתניא , שכשם שה"כתר" סובב ומקיף את ראשו של האדם, כך גם בתורה: יש את הראש והמוח של התורה, השקלא וטריא בהבנת חכמתה; ויש את ה"כתר" שלה – המסקנה ההלכתית העולה ממנה, שהוא הרצון האלוקי כיצד לנהוג. ורצון זה המתגלה בהלכות התורה נעלה יותר מהראש והמוח שבה, בדוגמת ה"כתר" הסובב ומקיף את המוח שבראש. הנפקא מינה בין שתי המעלות היא, שבכדי לדעת את המעשה אשר יעשון, מספיק שהיהודי ילמד את ההלכות הנצרכות בזמן הזה וידע כיצד עליו לנהל את אורח חייו; אולם מצד היות ההלכות "כתרה של תורה", יש מעלה בלימוד כל הלכות התורה, גם אותן שאינן נוהגות היום, להיותן התגלות הרצון האלוקי. וזהו ההבדל בין השולחן ערוך לספר משנה תורה לרמב"ם: מטרת השולחן ערוך היא להגיש לפני האדם את כל ההלכות הנצרכות באופן של "שולחן ערוך", וכך ידע הוא את המעשה אשר עליו לעשות. לכן ההלכות שאינן נהוגות בזמן הזה לא נכללו בו; מה שאין כן מטרת ספרו של הרמב"ם היא לקבץ את כל הלכות התורה, כדי שהאדם יוכל להשיג ולתפוס את הרצון האלוקי שבכל הלכות התורה. יתירה מזו: בכדי להשיג ו"לתפוס" בשלמות את הרצון האלוקי המתגלה בהלכות – על היהודי ללמוד את כל דיני התורה כולם. כיוון שההלכות הן הרצון של הקב"ה והקב"ה ורצונו אחד, אם כן כשם שהוא יתברך אחד כך גם רצונו אחד, ובשורש הדברים כל התרי"ג מצוות הן נקודה אחת. לכן ה"כתר" של התורה נתפס בנפש האדם בשלמות דווקא כאשר הוא לומד ויודע את הרצון האלוקי המתגלה בכל הלכות התורה. אזי מאיר בנפשו ה"כתר" של התורה, הרצון האלוקי, בשלמות. וזו המעלה המיוחדת בלימוד ספר משנה תורה לרמב"ם: על ידי לימוד ספר זה הכולל את כל ההלכות כולן, "תופס" היהודי את אותה נקודה שהיא המהות הפנימית של כל המצוות כולן – את הרצון האלוקי שלמעלה מהתחלקות. "אז לא אבוש" מעלה ייחודית זו נרמזת בפסוק שהביא הרמב"ם כהקדמה לחיבורו הגדול – "אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך" (תהילים קיט, ו). פסוק זה מבטא את מעלתו המיוחדת של ספר זה. דווקא על ידי ההבטה "אל כל מצותיך", לימוד כל ההלכות של כל מצוות התורה, גם אלה שאינן נהוגות בימינו – אז "לא אבוש". כאשר חסר בלימוד ההלכות הנצרכות למעשה, האדם עלול להיכשל בנזק – הוא יכול לעבור בקלות איסור ח"ו; אולם כאשר חסר בלימוד כל ההלכות, גם אלה שאינן נדרשות לאדם הלכה למעשה, הוא אינו עלול לבוא לידי נזק ולא לידי בושה. יהודי מעצם היותו יהודי נדרש ללמוד את כל תורתו של הקב"ה, ואם דבר זה אינו מתאפשר, לכל הפחות עליו לדעת את רצונו של הקב"ה המתגלה בהלכות התורה . הוא צריך להכיר את המסקנה של התורה כולה, את ה"כתר" שלה. ואם חסר אצלו ב"הבטה" אל הרצון האלוקי בשלמות – הוא במצב של "אבוש". ובמובן מסוים הבושת חמורה יותר מנזק: אדם שניזוק, אמנם הנזק ממשי וכואב, אבל סוף סוף הנזק קשור לגוף או לממון; מה שאין כן בושת הוא דבר הנוגע לכללות מהות נפש האדם – אדם בזוי מאבד את כל תוכנו. וכך גם בנידון דידן: יהודי שאינו יודע, או על כל פנים לא למד אף פעם, את כל הלכות התורה – זו בושה עבורו. עניינו של יהודי הוא, כדברי הכתוב "אתם עדי" – להעיד על מציאותו של הקב"ה. עניין זה נעשה בשלמות כאשר יהודי יודע את כל הלכות ודיני התורה. על-ידי שרצונו של הקב"ה, הרצון של כל תרי"ג מצוות התורה שהן בעצם נקודה אחת – "כתרה של תורה", נמצא בידיעתו של האדם, הוא מעיד בשלמות על הקב"ה. אולם אם חסר לו בידיעת כל ההלכות, על אף היותו יודע את ההלכות הנצרכות, עדיין יש לו להתבושש. הוא צריך לדעת שחסר לו בעיקר עניינו. הוא עדיין אינו מעיד כראוי על מציאותו של הקב"ה, כיוון שאין לו ידיעה ו"תפיסה" שלמה ברצונו. יש הסבורים שלימוד שלושה פרקי רמב"ם ליום, או אפילו פרק אחד ליום (לפי המסלול הארוך יותר) זהו סדר לימוד מהיר מדי עבור ספר כמו משנה תורה לרמב"ם. לדבריהם, הרמב"ם הוא ספר עיוני ועמוק מאוד, ולצורך לימודו יש לעיין ולהבין בכל סוגיית הגמרא ומפרשיה ורק על ידי כך ניתן "ללמוד רמב"ם". מה שאין כן לימוד דברי הרמב"ם בפשטות (מבלי ללמוד את סוגיות הש"ס אפילו למגרס) זהו זלזול בחיבור גאוני זה. אבל האמת היא להיפך. אמנם בדברי הרמב"ם טמון עומק מופלא בהבנת סוגיות הש"ס, אולם הרמב"ם עצמו לא הגדיר את ייעודו של ספר משנה תורה כמפרש לש"ס . הרמב"ם כותב בהקדמה לספרו הגדול, באופן ברור מאוד מהי מטרת החיבור: "וראיתי לחבר דברים המתבררים . . בענין האסור והמותר, הטמא והטהור . . כולם בלשון ברורה ודרך קצרה, עד שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכל בלא קושיא ופירוק . . כללו של דבר כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל אלא יהא חבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה, עם התקנות והמנהגות והגזרות שנעשו מימות משה רבנו ועד חבור הגמרא . . לפיכך קראתי שם חבור זה משנה תורה. לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם". הוי אומר: מטרתו של ספר זה הוא – לדעת את כל הלכות התורה, לא את עומק פירוש הגמרא. לכן ספר זה נקרא משנה תורה: דבר ראשון יהודי צריך ללמוד את התורה שבכתב; ואחר כך כדבר שני – "משנה" – עליו לדעת את הלכות התורה, "כתרה של תורה". לשם כך חובר ספר היד ועל ידי לימודו ידע כל "דין מדיני ישראל", "ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם". שלימות בלימוד התורה ואחדות ישראל כאשר הרבי זי"ע עורר בקיץ תשד"מ אודות לימוד הרמב"ם היומי, הוא הזכיר מלבד את העניין הנ"ל, דבר חשוב נוסף. חז"ל אומרים שחורבן בית המקדש אירע בגלל שנאת חינם. על פי זה מובן, שביטול החורבן וביאת הגאולה תלוי באחדות ישראל. ביטול הסיבה לחורבן יבטל את המסובב. לכן אחד הדברים הנחוצים ביותר בתקופתנו הוא – תוספת באחדות ואהבת ישראל. ואחד הדברים המסוגלים ביותר להגברת האחדות בעם ישראל הוא – לימוד תורה משותף. הסיבה הפנימית לכך שיהודים אכן מאוחדים יחד כגוף אחד גדול, הוא מפני היות נשמתם חלק אלוקה ממעל, כל נשמות ישראל מושרשות בה' אחד. מצד שורש זה, כל בני ישראל מאוחדים כדבר אחד ממש. לכן הדבר שיכול לאחד יהודים יותר מכל הוא התאחדותם יחד בלימוד תורה משותף. הנשמה הקדושה שבכל יהודי, שהיא חלק אלוקה ממעל, מתאחדת בשורשה הראשון בה' אחד על ידי התורה, כמאמר הזוהר: "ישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקוב"ה" . וככל שמתגלה יותר ההתאחדות של יהודים עם הקב"ה על-ידי התורה כך גם האחדות ביניהם גדלה יותר. וכאשר ההתאחדות יחד נעשית על ידי לימוד כל הלכות התורה, ה"כתר" שבתורה, ההתאחדות נעלית הרבה יותר. בכל שאר חלקי התורה יש עניין של התחלקות במובן מסוים: יש שקלא וטריא וחילוקי דעות – בית שמאי מחמירים ובית הלל מקילים; מה שאין כן בחלק ההלכה שבתורה אין התחלקות. ההלכה היא המסקנה הברורה שעולה מתוך כל המחלוקות והסברות השונות. אם כן בלימוד הרמב"ם יחד על ידי כלל הציבור ישנן שתי מעלות עיקריות: א) לימוד זה מהווה שלימות במצוות לימוד התורה. על ידי כך היהודי תופס ב"כתרה של תורה". ב) לימוד משותף זה, בו מתאחדים יחד ציבור גדול מבני ישראל, מעורר ומחזק את האחדות של ישראל מעיקרו ושורשו. את סדר הלימוד חילק הרבי לשלושה מסלולים: א) לימוד שלושה פרקים ליום. לפי סדר זה, אחת לשנה מסיימים את ספר היד כולו. בדוגמת "המנהג הפשוט בכל ישראל שמשלימין את התורה (שבכתב) בשנה אחת" . ב) לאותם שקשה להם ללמוד שלושה פרקים ביום, ישנו המסלול השני שהוא פרק אחד ליום. לפי סדר זה, אחת לשלוש שנים מסתיים מחזור של לימוד הספר כולו. בדוגמת המנהג להשלים את התורה אחת לשלוש שנים . ג) ולאותם שגם מסלול זה קשה עליהם מסלול נוסף, שהוא לימוד ספר המצוות לרמב"ם, שגם בו ישנו מעין מעלת לימוד כל מצוות התורה שיעור הרמב"ם היומי http://www.chabad.org.il/Articles/Article.asp?ArticleID=1205&CategoryID=755 https://m.93fm.co.il/radio/623058/ www.hidabroot.org/article/1146664

https://abc770.org/article_node_628/

פֶּרֶק חֲמִשָּׁה עָשָׂר הממזר וספקו הגדרת הממזר א אֵי זֶה הוּא 'מַמְזֵר' הָאָמוּר בַּתּוֹרָה (דברים כג,ג)? זֶה הַבָּא מֵעֶרְוָה מִן הָעֲרָיוֹת, חוּץ מִן הַנִּדָּה, שֶׁהַבֵּן מִמֶּנָּה פָּגוּם, וְאֵינוֹ מַמְזֵר. אֲבָל הַבָּא עַל שְׁאָר הָעֲרָיוֹת, בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן, בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה - הַוָּלָד מַמְזֵר. וְאֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת אֲסוּרִין לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי" (שם), כְּלוֹמַר: לְעוֹלָם. ב1 אֶחָד מַמְזֵר שֶׁנָּשָׂא יִשְׂרְאֵלִית אוֹ יִשְׂרְאֵלִי שֶׁנָּשָׂא מַמְזֶרֶת, כֵּיוָן שֶׁבָּעֲלוּ אַחַר הַקִּדּוּשִׁין - לוֹקִין. קִדֵּשׁ וְלֹא בָּעַל - אֵינוֹ לוֹקֶה. בָּעַל וְלֹא קִדֵּשׁ - אֵינָן לוֹקִין מִשּׁוּם מַמְזֶרֶת, שֶׁאֵין לְךָ בְּכָל חַיָּבֵי לָאוִין מִי שֶׁלּוֹקֶה עַל בְּעִילָה בְּלֹא קִדּוּשִׁין אֶלָּא כֹּהֵן גָּדוֹל בְּאַלְמָנָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר (להלן יז,ג). ב2 הַמַּחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ מִשֶּׁנִּשֵּׂאת - הַוָּלָד כָּשֵׁר, שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ עֶרְוָה. ג גּוֹי וְעֶבֶד הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל - הַוָּלָד כָּשֵׁר, בֵּין בִּפְנוּיָה בֵּין בְּאֵשֶׁת אִישׁ, בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן. וְגוֹי וְעֶבֶד הַבָּאִים עַל הַמַּמְזֶרֶת - הַוָּלָד מַמְזֵר. וּמַמְזֵר הַבָּא עַל הַגּוֹיָה - הַוָּלָד גּוֹי; נִתְגַּיֵּר - הֲרֵי הוּא כָּשֵׁר כִּשְׁאָר גֵּרִים. וְאִם בָּא עַל הַשִּׁפְחָה - הַוָּלָד עֶבֶד; שִׁחְרְרוֹ - הַוָּלָד כָּשֵׁר כִּשְׁאָר עֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִין, וּמֻתָּר בְּבַת יִשְׂרָאֵל. ד1 זֶה הַכְּלָל: בֵּן הַבָּא מִן הָעֶבֶד אוֹ מִן הַגּוֹי אוֹ מִן הַשִּׁפְחָה אוֹ מִן הַגּוֹיָה - הֲרֵי הוּא כְּאִמּוֹ, וְאֵין מַשְׁגִּיחִין עַל הָאָב. תקנת בני הממזרים ד2 לְפִי דָּבָר זֶה הִתִּירוּ לַמַּמְזֵר לִשָּׂא שִׁפְחָה, כְּדֵי לְטַהֵר אֶת בָּנָיו; שֶׁהֲרֵי הוּא מְשַׁחְרֵר אוֹתָן וְנִמְצְאוּ בְּנֵי חֹרִין. וְלֹא גָּזְרוּ עַל הַשִּׁפְחָה לַמַּמְזֵר, מִפְּנֵי תַּקָּנַת בָּנִים. ה מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חֹרִין הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ - אוֹתוֹ הַבֵּן אֵין לוֹ תַּקָּנָה, מִפְּנֵי שֶׁצַּד מַמְזֵרוּת וְצַד עַבְדוּת מְעֹרָבִין בּוֹ; לְפִיכָךְ אָסוּר בְּשִׁפְחָה, וְנִמְצְאוּ בָּנָיו כְּמוֹתוֹ לְעוֹלָם. ו גּוֹי הַבָּא עַל הַשִּׁפְחָה שֶׁטָּבְלָה - הֲרֵי זֶה עֶבֶד; וְעֶבֶד שֶׁטָּבַל שֶׁבָּא עַל הַגּוֹיָה - הַוָּלָד גּוֹי: הַלֵּךְ אַחַר הָאֵם. אֲבָל גּוֹי הַבָּא עַל שִׁפְחָה גּוֹיָה אוֹ עֶבֶד גּוֹי שֶׁבָּא עַל גּוֹיָה בַּת חֹרִין - הַלֵּךְ אַחַר הַזָּכָר. גר מותר בממזרת ז מַמְזֵר מֻתָּר לִשָּׂא גִּיֹּרֶת, וְכֵן הַמַּמְזֶרֶת מֻתֶּרֶת לַגֵּר, וְהַבָּנִים מִשְּׁנֵיהֶם מַמְזֵרִים, שֶׁהַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַפָּגוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: "בִּקְהַל יי" (דברים כג,ג), וּקְהַל גֵּרִים אֵינוֹ קָרוּי 'קְהַל יי'. ח גִּיֹּרֶת שֶׁנִּשֵּׂאת לְגֵר וְהוֹלִידוּ בֵּן - אַף עַל פִּי שֶׁהוֹרָתוֹ וְלֵדָתוֹ בִּקְדֻשָּׁה, הֲרֵי זֶה מֻתָּר בְּמַמְזֶרֶת. וְכֵן בֶּן בֶּן בְּנוֹ, עַד שֶׁיִּשְׁתַּקַּע שֵׁם גַּיּוּתוֹ מִמֶּנּוּ, וְלֹא יִוָּדַע שֶׁהוּא גֵּר, וְאַחַר כָּךְ יֵאָסֵר בְּמַמְזֶרֶת. וְאֶחָד הַגֵּרִים וְאֶחָד עֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִין - דִּין אֶחָד לְכֻלָּן. ט גֵּר שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל אוֹ יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא גִּיֹּרֶת - הַוָּלָד יִשְׂרְאֵלִי לְכָל דָּבָר, וְאָסוּר בְּמַמְזֶרֶת. מיני הממזרים י שְׁלשָׁה מַמְזֵרִים הֵן: מַמְזֵר וַדַּאי, וּמַמְזֵר סָפֵק, וּמַמְזֵר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. אֵי זֶה הוּא מַמְזֵר וַדַּאי? זֶה שֶׁבָּא מִן הָעֶרְוָה הַוַּדָּאִית, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ (לעיל א). וּמַמְזֵר סָפֵק - זֶה שֶׁבָּא מִסְּפֵק עֶרְוָה, כְּגוֹן הַבָּא עַל אִשָּׁה שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה סְפֵק קִדּוּשִׁין אוֹ נִתְגָּרְשָׁה סְפֵק גֵּרוּשִׁין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. הָאִשָּׁה שֶׁשָּׁמְעָה שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ, וְנִשֵּׂאת, וַהֲרֵי בַּעְלָהּ קַיָּם, וּבָא בַּעְלָהּ עָלֶיהָ וְהִיא תַּחַת הַשֵּׁנִי - הֲרֵי הַבֵּן מַמְזֵר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. נאמנות האם על בנה יא פְּנוּיָה שֶׁנִּתְעַבְּרָה מִזְּנוּת, אָמְרוּ לָהּ 'מָה הוּא הָעֻבָּר הַזֶּה' אוֹ 'הַיִּלּוֹד הַזֶּה?': אִם אָמְרָה 'בֵּן כָּשֵׁר הוּא, וּלְיִשְׂרָאֵל נִבְעַלְתִּי' - הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת, וְהַבֵּן כָּשֵׁר, וְאַף עַל פִּי שֶׁרֹב הָעִיר שֶׁזִּנְּתָה בָּהּ פְּסוּלִים. יב וְאִם לֹא נִבְדְּקָה אִמּוֹ עַד שֶׁמֵּתָה, אוֹ שֶׁהָיְתָה חֵרֶשֶׁת אוֹ אִלֶּמֶת אוֹ שׁוֹטָה, אוֹ שֶׁאָמְרָה 'לִפְלוֹנִי הַמַּמְזֵר נִבְעַלְתִּי' אוֹ 'לִפְלוֹנִי הַנָּתִין' - אֲפִלּוּ אוֹתוֹ פְּלוֹנִי מוֹדֶה שֶׁהוּא מִמֶּנּוּ, הֲרֵי זֶה הַיִּלּוֹד סְפֵק מַמְזֵר; כְּשֵׁם שֶׁזִּנָּת עִם זֶה שֶׁהוֹדָה לָהּ, כָּךְ זִנְּתָה עִם אַחֵר. וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא 'שְׁתוּקִי', שֶׁמַּכִּיר אֶת אִמּוֹ, וְאֵינוֹ מַכִּיר אֶת אָבִיו וַדַּאי. יג וְכֵן הַבֵּן הַנִּמְצָא בַּשּׁוּק, וְהוּא הַנִּקְרָא 'אֲסוּפִי' - הֲרֵי הוּא סְפֵק מַמְזֵר, שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין מָה הוּא. יד פְּנוּיָה שֶׁזִּנְּתָה, וְאָמְרָה 'בֵּן זֶה בֶּן פְּלוֹנִי הוּא': אִם אוֹתוֹ פְּלוֹנִי כָּשֵׁר - הֲרֵי הַבֵּן כָּשֵׁר, וְאֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לִהְיוֹת זֶה בְּנוֹ שֶׁלִּפְלוֹנִי, וְיֵרָאֶה לִי שֶׁחוֹשְׁשִׁין לִדְבָרֶיהָ, וְיִהְיֶה הַבֵּן אָסוּר בִּקְרוֹבוֹת אוֹתוֹ פְּלוֹנִי מִסָּפֵק; וְאִם אוֹתוֹ פְּלוֹנִי מַמְזֵר - אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לִהְיוֹת הַבֵּן מַמְזֵר וַדַּאי עַל פִּיהָ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ (לעיל יב), אֶלָּא יִהְיֶה סְפֵק מַמְזֵר. נאמנות האב על בנו טו אֲבָל הָאָב שֶׁהֻחְזַק שֶׁזֶּה בְּנוֹ, וְאָמַר 'בְּנִי זֶה מַמְזֵר הוּא' - נֶאֱמָן. וְאִם יֵשׁ לַבֵּן בָּנִים - אֵינוֹ נֶאֱמָן, שֶׁלֹּא הֶאֱמִינָה אוֹתוֹ תּוֹרָה אֶלָּא עַל בְּנוֹ; שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר" (דברים כא,יז) - יַכִּירֶנּוּ לַאֲחֵרִים, טז1 וּכְשֵׁם שֶׁנֶּאֱמָן לוֹמַר 'בְּנִי זֶה בְּכוֹר', כָּךְ נֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁהוּא מַמְזֵר אוֹ בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה. טז2 וְכֵן אִם הָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת - נֶאֱמָן לוֹמַר 'עֻבָּר זֶה אֵינוֹ בְּנִי, וּמַמְזֵר הוּא', וְיִהְיֶה מַמְזֵר וַדַּאי. וְהָאוֹמֵר עַל עַצְמוֹ שֶׁהוּא מַמְזֵר - נֶאֱמָן לֶאֱסֹר עַצְמוֹ בְּבַת יִשְׂרָאֵל, וְאָסוּר בְּמַמְזֶרֶת עַד שֶׁיִּוָּדַע שֶׁהוּא מַמְזֵר. וּבְנוֹ כָּמוֹהוּ. וְאִם יֵשׁ לוֹ בְּנֵי בָּנִים - אֵינוֹ נֶאֱמָן לִפְסֹל בְּנֵי בָּנָיו, וְלֹא יִפְסֹל אֶלָּא עַצְמוֹ. יז אֲרוּסָה שֶׁנִּתְעַבְּרָה וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ - הֲרֵי הַוָּלָד בְּחֶזְקַת מַמְזֵר, וְאָסוּר בְּבַת יִשְׂרָאֵל וְאָסוּר בְּמַמְזֶרֶת. וְאִם נִבְדְּקָה אִמּוֹ וְאָמְרָה 'מֵאֲרוּסִי נִתְעַבַּרְתִּי' - נֶאֱמֶנֶת, וְהַוָּלָד כָּשֵׁר. וְאִם הִכְחִישָׁהּ הָאָרוּס וְאָמַר 'מֵעוֹלָם לֹא בָּאתִי עָלֶיהָ' - הֲרֵי הַוָּלָד מַמְזֵר; שֶׁאֲפִלּוּ הָיָה בְּחֶזְקַת בְּנוֹ וְאָמַר 'בְּנִי זֶה מַמְזֵר' - נֶאֱמָן. וְהָאִשָּׁה אֵינָהּ בְּחֶזְקַת זוֹנָה, אֶלָּא נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר 'לַאֲרוּסִי נִבְעַלְתִּי' וְאֵינָהּ זוֹנָה, וְאִם נִשֵּׂאת לְכֹהֵן לֹא תֵּצֵא, וּוְלָדָהּ מִמֶּנּוּ כָּשֵׁר. יח הָיוּ הָעָם מְרַנְּנִים אַחֲרֶיהָ וְהִיא אֲרוּסָה, עִם אֲרוּסָהּ וְעִם אֲנָשִׁים אֲחֵרִים - אַף עַל פִּי שֶׁבָּא עָלֶיהָ אֲרוּסָהּ בְּבֵית חָמִיו, הֲרֵי זֶה סְפֵק מַמְזֵר; כְּשֵׁם שֶׁהִפְקִירָה עַצְמָהּ לַאֲרוּסָהּ, הִפְקִירָה לַאֲחֵרִים. וְאִם נִבְדְּקָה וְאָמְרָה 'עֻבָּר זֶה מֵאֲרוּסִי' - הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ (לעיל יז). יט אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁהָיְתָה מְעֻבֶּרֶת, וְאָמְרָה 'עֻבָּר זֶה אֵינוֹ מִבַּעְלִי' - אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לְפָסְלוֹ, וַהֲרֵי הַבֵּן בְּחֶזְקַת כַּשְׁרוּת; שֶׁלֹּא הֶאֱמִינָה תּוֹרָה אֶלָּא הָאָב. אָמַר הָאָב 'אֵינוֹ בְּנִי' אוֹ שֶׁהָיָה בַּעְלָהּ בִּמְדִינַת הַיָּם - הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת מַמְזֵר. וְאִם אָמְרָה 'מִגּוֹי וְעֶבֶד נִתְעַבַּרְתִּי' - הֲרֵי הַוָּלָד כָּשֵׁר, שֶׁאֵין הַבַּעַל יָכוֹל לְהַכְחִישָׁהּ בְּדָבָר זֶה. וְאֵין הָעֻבָּר מִשְׁתַּהֶה בִּמְעֵי אִמּוֹ יָתֵר עַל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. כ אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁיָּצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁהִיא מְזַנָּה תַּחַת בַּעְלָהּ, וְהַכֹּל מְרַנְּנִין אַחֲרֶיהָ - אֵין חוֹשְׁשִׁין לְבָנֶיהָ שֶׁמָּא מַמְזֵרִים הֵן, שֶׁרֹב בְּעִילוֹת אֵצֶל הַבַּעַל, וּמֻתָּר לִשָּׂא בִּתָּהּ לְכַתְּחִלָּה. אֲבָל הִיא עַצְמָהּ - חוֹשְׁשִׁין לָהּ מִשּׁוּם זוֹנָה. וְאִם הָיְתָה פְּרוּצָה יָתֵר מִדַּאי - אַף לְבָנֶיהָ חוֹשְׁשִׁין. ספק ממזר, שתוקי ואסופי כא דִּין תּוֹרָה שֶׁסְּפֵק מַמְזֵר מֻתָּר לָבוֹא בַּקָּהָל, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל יי" (דברים כג,ג) - מַמְזֵר וַדַּאי אָסוּר לָבוֹא בַּקָּהָל, וְלֹא סָפֵק; אֲבָל חֲכָמִים עָשׂוּ מַעֲלָה בַּיִּחוּסִין, וְאָסְרוּ כָּל הַסְּפֵקוֹת לָבוֹא בַּקָּהָל. לְפִיכָךְ מַמְזֵר וַדַּאי מֻתָּר לִשָּׂא מַמְזֶרֶת וַדָּאִית, אֲבָל מַמְזֵר סָפֵק אוֹ שְׁתוּקִי אוֹ אֲסוּפִי - אָסוּר לִשָּׂא בַּת יִשְׂרָאֵל כב1 וְאָסוּר לִשָּׂא מַמְזֶרֶת. וַאֲפִלּוּ מַמְזֶרֶת מִסָּפֵק אֲסוּרָה לוֹ, שֶׁמָּא אֶחָד מֵהֶם אֵינוֹ מַמְזֵר, וְהַשֵּׁנִי מַמְזֵר וַדַּאי. וּמַמְזֵר שֶׁלְּדִבְרֵיהֶם - מֻתָּר לִשָּׂא מַמְזֶרֶת שֶׁלְּדִבְרֵיהֶם. כב2 וְכֵן שְׁאָר הַסְּפֵקוֹת - אֲסוּרִין לִשָּׂא זֶה מִזֶּה. כג כֵּיצַד? שְׁתוּקִים וַאֲסוּפִים וּסְפֵק מַמְזֵרִים - אֲסוּרִים לָבוֹא זֶה בָּזֶה; וְאִם נָשְׂאוּ - לֹא יְקַיְּמוּ, אֶלָּא יוֹצִיאוּ בְּגֵט, וְהַוָּלָד סָפֵק כַּאֲבוֹתָיו. וְאֵין לִסְפֵקוֹת אֵלּוּ תַּקָּנָה אֶלָּא שֶׁיִּשְּׂאוּ מִן הַגֵּרִים; וְהַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַפָּגוּם. כד כֵּיצַד? שְׁתוּקִי אוֹ אֲסוּפִי שֶׁנָּשָׂא גִּיֹּרֶת אוֹ מְשֻׁחְרֶרֶת, אוֹ גֵּר וּמְשֻׁחְרָר שֶׁנָּשְׂאוּ שְׁתוּקִית אוֹ אֲסוּפִית - הַוָּלָד שְׁתוּקִי אוֹ אֲסוּפִי. כה הָאֲסוּפִי שֶׁנִּמְצָא בְּעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גּוֹיִים, בֵּין שֶׁהָיָה רֹב גּוֹיִים אוֹ רֹב יִשְׂרָאֵל - הֲרֵי זֶה סְפֵק גּוֹי לְעִנְיַן יִחוּסִין: קִדֵּשׁ אִשָּׁה - צְרִיכָה גֵּט מִסָּפֵק; מִי שֶׁהֲרָגוֹ - אֵינוֹ נֶהֱרָג עָלָיו. כו1 הִטְבִּילוּהוּ בֵּית דִּין לְשֵׁם גֵּרוּת אוֹ שֶׁטָּבַל מִשֶּׁהִגְדִּיל - הֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר אֲסוּפִים הַנִּמְצָאִים בְּעָרֵי יִשְׂרָאֵל. כו2 הָיוּ רֹב הָעִיר גּוֹיִים - מֻתָּר לְהַאֲכִילוֹ נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת. הָיָה רֻבָּן יִשְׂרָאֵל - מַחֲזִירִין לוֹ אֲבֵדָתוֹ כְּיִשְׂרָאֵל. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה - מִצְוָה לְהַחֲיוֹתוֹ כְּיִשְׂרָאֵל, וּמְפַקְּחִין עָלָיו אֶת הַגַּל בַּשַּׁבָּת, וַהֲרֵי הוּא לְעִנְיַן נְזָקִין כְּכָל סְפֵק מָמוֹן: הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ - עָלָיו הָרְאָיָה. כז1 יֵרָאֶה לִי שֶׁכָּל מְדִינָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שִׁפְחָה אוֹ גּוֹיָה הָרְאוּיָה לְוָלָד, הוֹאִיל וְהָאֲסוּפִי הַנִּמְצָא שָׁם סְפֵק גּוֹי אוֹ סְפֵק עֶבֶד - כְּשֶׁיִּשָּׂא הַגִּיֹּרֶת, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ (לעיל כג-כד), הֲרֵי זוֹ סְפֵק אֵשֶׁת אִישׁ, וְהַבָּא עָלֶיהָ פָּטוּר, שֶׁאֵין הוֹרְגִין מִסָּפֵק. כז2 וְכֵן יֵרָאֶה לִי שֶׁהַשְּׁתוּקִי שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁהִיא עֶרְוָה עָלָיו - הֲרֵי הִיא סְפֵק אֵשֶׁת אִישׁ, שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּעֲרָיוֹת. כח וְאֵי זוֹ הִיא הָאִשָּׁה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה עֶרְוָה עָלָיו? כָּל אִשָּׁה שֶׁהָיָה אָבִיהָ אוֹ אָחִיהָ קַיָּם כְּשֶׁנִּתְעַבְּרָה בּוֹ אִמּוֹ, וְכָל אִשָּׁה שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה אוֹ נִתְאַלְמְנָה, שֶׁמָּא אֵשֶׁת אָבִיו הִיא אוֹ אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו. כט1 וּמִנַּיִן אֲנִי אוֹמֵר שֶׁאֵין הַשְּׁתוּקִי וְהָאֲסוּפִי אָסוּר בְּכָל אִשָּׁה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה עֶרְוָה עָלָיו? שֶׁהֲרֵי הַכָּשֵׁר שֶׁנִּבְדְּקָה אִמּוֹ - אֵינוֹ אָסוּר בְּכָל אִשָּׁה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה עֶרְוָה עָלָיו; וַהֲרֵי נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה: "אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ" (ויקרא יט,כט), וְאָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁאִם יַעֲשֶׂה זֶה - נִמְצָא אָב נוֹשֵׂא בִּתּוֹ וְאָח נוֹשֵׂא אֲחוֹתוֹ; וְאִלּוּ הָיָה הַדִּין שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אָבִיו בְּוַדַּאי אָסוּר בְּכָל אִשָּׁה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה עֶרְוָה עָלָיו - לֹא הָיִינוּ בָּאִים לַמִּדָּה הַזֹּאת לְעוֹלָם, וְלֹא הָיְתָה הָאָרֶץ מְלֵאָה זִמָּה. כט2 הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֵין אוֹסְרִין עֲרָיוֹת וּמַחֲזִיקִין אוֹתָן בִּשְׁאֵר בָּשָׂר בְּסָפֵק, עַד שֶׁיִּוָּדַע בְּוַדַּאי שֶׁזּוֹ עֶרְוָה עָלָיו; שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר כֵּן - כָּל הַיְּתוֹמִים שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁלֹּא הִכִּירוּ אֲבוֹתֵיהֶם הָיוּ אֲסוּרִין לְהִנָּשֵׂא בְּכָל מָקוֹם, שֶׁמָּא יִפְגְּעוּ בְּעֶרְוָה. נאמנות ההורים באסופי ל הַוָּלָד שֶׁהָיָה מֻשְׁלָךְ בַּדֶּרֶךְ, וּבָא אֶחָד וְאָמַר 'בְּנִי הוּא, וַאֲנִי הִשְׁלַכְתִּיו' - נֶאֱמָן. וְכֵן אִמּוֹ נֶאֱמֶנֶת. נֶאֱסַף מִן הַשּׁוּק, וּבָאוּ אָבִיו וְאִמּוֹ אַחַר כָּךְ וְאָמְרוּ 'בְּנֵנוּ הוּא' - אֵין נֶאֱמָנִין, הוֹאִיל וְיָצָא עָלָיו שֵׁם אֲסוּפִי. וּבִשְׁנֵי רְעָבוֹן - נֶאֱמָנִין, שֶׁמִּפְּנֵי הָרָעָב הִשְׁלִיכוּהוּ, וְהֵן רוֹצִין שֶׁיָּזוּנוּ אוֹתוֹ אֲחֵרִים, וּלְפִיכָךְ שָׁתְקוּ עַד שֶׁנֶּאֱסַף. לא נִמְצָא הַוָּלָד מָהוּל, אוֹ שֶׁהֻמְלַח אוֹ שֶׁהֻחְתַּל אוֹ שֶׁהָיָה הַכֹּחַל בְּעֵינָיו אוֹ הַקְּמֵעִין בְּצַוָּארוֹ, אוֹ שֶׁנִּמְצָא תַּחַת אִילָן מְסֻבָּךְ שֶׁאֵין חַיָּה נִכְנֶסֶת לוֹ וְהָיָה סָמוּךְ לָעִיר, אוֹ שֶׁנִּמְצָא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הַסָּמוּךְ לָעִיר אוֹ בְּצִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים - אֵין בּוֹ מִשּׁוּם אֲסוּפִי; מֵאַחַר שֶׁהֵן מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יָמוּת - בְּחֶזְקַת כָּשֵׁר הוּא. אֲבָל אִם נִמְצָא מֻשְׁלָךְ בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ אוֹ רָחוֹק מִן הָעִיר, אֲפִלּוּ תַּחַת אִילָן אוֹ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אוֹ שֶׁנִּמְצָא תָּלוּי בְּאִילָן מָקוֹם שֶׁחַיָּה מַגַּעַת לוֹ - הֲרֵי זֶה אֲסוּפִי. לב נֶאֱמֶנֶת חָיָה לוֹמַר 'זֶה הַבֵּן - כֹּהֵן הוּא' אוֹ 'לֵוִי' אוֹ 'נָתִין' אוֹ 'מַמְזֵר', מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֻחְזַק, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִין יִחוּסוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהֻחְזְקָה בְּנֶאֱמָנוּת, וְלֹא עִרְעֵר עָלֶיהָ אָדָם. אֲבָל אִם עִרְעֵר עָלֶיהָ אֲפִלּוּ אֶחָד, וְאָמַר 'בְּשֶׁקֶר מְעִידָה' - אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, וַהֲרֵי הַבֵּן בְּחֶזְקַת כָּשֵׁר, וְאֵין לוֹ יִחוּס. סיכום לג דָּבָר בָּרוּר, שֶׁהַשְּׁתוּקִי אָסוּר לִשָּׂא שְׁתוּקִית וְהָאֲסוּפִי אָסוּר בָּאֲסוּפִית, מִפְּנֵי שֶׁהֵן סְפֵקוֹת. אֲבָל מַמְזֵרִים וַדָּאִיִּים וּנְתִינִים - מֻתָּרִין לָבוֹא זֶה בָּזֶה, וְהַוָּלָד מַמְזֵר. וּשְׁתוּקִי וַאֲסוּפִי מֻתָּר בִּנְתִינִים כִּשְׁאָר גֵּרִים, וְהַוָּלָד סְפֵק מַמְזֵר.

פֶּרֶק שְׁלֹשָׁה עָשָׂר תנאי הגֵרות מילה, טבילה וקרבן א בִּשְׁלשָׁה דְּבָרִים נִכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לַבְּרִית: בְּמִילָה, וּטְבִילָה, וְקָרְבָּן. ב מִילָה הָיְתָה בְּמִצְרַיִם; כְּשֶׁנֶּאֱמַר: "וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ" (שמות יב,מח), מָל אוֹתָם מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, שֶׁכֻּלָּם בִּטְּלוּ בְּרִית מִילָה בְּמִצְרַיִם חוּץ מִשֵּׁבֶט לֵוִי, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ" (דברים לג,ט). ג וּטְבִילָה הָיְתָה בַּמִּדְבָּר קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה, כְּשֶׁנֶּאֱמַר: "וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם" (שמות יט,י). וְקָרְבָּן - כְּשֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת" (שם כד,ה), עַל יְדֵי כָּל יִשְׂרָאֵל הִקְרִיבוּם. ד וְכֵן לְדוֹרוֹת, כְּשֶׁיִּרְצֶה הַגּוֹי לְהִכָּנֵס לַבְּרִית וּלְהִסְתּוֹפֵף תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, וִיקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה - צָרִיךְ מִילָה וּטְבִילָה וְהַרְצָאַת קָרְבָּן, וְאִם נְקֵבָה הִיא, טְבִילָה וְקָרְבָּן; שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּכֶם כַּגֵּר" (במדבר טו,טו) - מָה אַתֶּם בְּמִילָה וּטְבִילָה וְהַרְצָאַת קָרְבָּן, אַף הַגֵּר לְדוֹרוֹת בְּמִילָה וּטְבִילָה וְהַרְצָאַת קָרְבָּן. ה וּמַה הוּא קָרְבַּן הַגֵּר? עוֹלַת בְּהֵמָה, אוֹ שְׁתֵּי תּוֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וּשְׁנֵיהֶם עוֹלָה. וּבַזְּמַן הַזֶּה, שֶׁאֵין שָׁם קָרְבָּן - צָרִיךְ מִילָה וּטְבִילָה, וּכְשֶׁיִּבָּנֶה הַמִּקְדָּשׁ יָבִיא קָרְבָּנוֹ. ו גֵּר שֶׁמָּל וְלֹא טָבַל, אוֹ שֶׁטָּבַל וְלֹא מָל - אֵינוֹ גֵּר, עַד שֶׁיִּמּוֹל וְיִטְבֹּל; וְצָרִיךְ לִטְבֹּל בִּפְנֵי שְׁלשָׁה. וְהוֹאִיל וְהַדָּבָר צָרִיךְ בֵּית דִּין - אֵין מַטְבִּילִין אוֹתוֹ בַּשַּׁבָּת וְלֹא בְּיוֹם טוֹב וְלֹא בַּלַּיְלָה; וְאִם הִטְבִּילוּהוּ - הֲרֵי זֶה גֵּר. ז1 גֵּר קָטָן - מַטְבִּילִין אוֹתוֹ עַל דַּעַת בֵּית דִּין, שֶׁזְּכוּת הִיא לוֹ. מְעֻבֶּרֶת שֶׁנִּתְגַּיְּרָה וְטָבְלָה - אֵין בְּנָהּ צָרִיךְ טְבִילָה. נאמנות לטענת נתגיירתי ז2 טָבַל בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ וְנִתְגַּיֵּר בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, וַאֲפִלּוּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם - אֵינוֹ גֵּר. בָּא וְאָמַר 'נִתְגַּיַּרְתִּי בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁלִּפְלוֹנִי, וְהִטְבִּילוּנִי' - אֵינוֹ נֶאֱמָן לָבוֹא בַּקָּהָל, עַד שֶׁיָּבִיא עֵדִים. ח הָיָה נָשׂוּי לְיִשְׂרְאֵלִית אוֹ לְגִיֹּרֶת וְיֵשׁ לוֹ בָּנִים, וְאָמַר 'נִתְגַּיַּרְתִּי בֵּינִי לְבֵין עַצְמִי' - נֶאֱמָן לִפְסֹל אֶת עַצְמוֹ, וְאֵינוֹ נֶאֱמָן לִפְסֹל אֶת הַבָּנִים, וְחוֹזֵר וְטוֹבֵל בְּבֵית דִּין. ט גִּיֹּרֶת שֶׁרְאִינוּהָ נוֹהֶגֶת בְּדַרְכֵי יִשְׂרָאֵל תָּמִיד, כְּגוֹן שֶׁתִּטְבֹּל לְנִדָּתָהּ וְתַפְרִישׁ תְּרוּמָה מֵעִסָּתָהּ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, וְכֵן גֵּר שֶׁנּוֹהֵג בְּדַרְכֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁטּוֹבֵל לְקֶרְיוֹ וְעוֹשֶׂה כָּל הַמִּצְווֹת - הֲרֵי אֵלּוּ בְּחֶזְקַת גֵּרֵי צֶדֶק, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם עֵדִים שֶׁמְּעִידִין בִּפְנֵי מִי נִתְגַּיְּרוּ. וְאַף עַל פִּי כֵן, אִם בָּאוּ לְהִתְעָרֵב בְּיִשְׂרָאֵל - אֵין מַשִּׂיאִין אוֹתָם, עַד שֶׁיָּבִיאוּ עֵדִים אוֹ עַד שֶׁיִּטְבְּלוּ בְּפָנֵינוּ, הוֹאִיל וְהֻחְזְקוּ גּוֹיִים. י אֲבָל מִי שֶׁבָּא וְאָמַר שֶׁהָיָה גּוֹי וְנִתְגַּיֵּר בְּבֵית דִּין - נֶאֱמָן, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבְאוֹתָם הַיָּמִים, שֶׁחֶזְקַת הַכֹּל שָׁם בְּחֶזְקַת יִשְׂרָאֵל. אֲבָל בְּחוּצָה לָאָרֶץ - צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה וְאַחַר כָּךְ יִשָּׂא יִשְׂרְאֵלִית. וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁזּוֹ מַעֲלָה בַּיִּחוּסִין. טבילת עבדים יא1 כְּשֵׁם שֶׁמּוֹלִין וּמַטְבִּילִין אֶת הַגֵּרִים, כָּךְ מוֹלִין וּמַטְבִּילִין אֶת הָעֲבָדִים הַנִּלְקָחִים מִן הַגּוֹיִים לְשֵׁם עַבְדוּת. הַלּוֹקֵחַ עֶבֶד מִן הַגּוֹיִים, וְקָדַם הָעֶבֶד וְטָבַל לְשֵׁם בֶּן חֹרִין - קָנָה עַצְמוֹ; וְהוּא שֶׁיֹּאמַר בְּעֵת טְבִילָה 'הֲרֵינִי טוֹבֵל בִּפְנֵיכֶם לְשֵׁם גֵּרוּת'. וְאִם טָבַל בִּפְנֵי רַבּוֹ - אֵינוֹ צָרִיךְ לְפָרֵשׁ, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁטָּבַל - נִשְׁתַּחְרֵר. יא2 לְפִיכָךְ צָרִיךְ רַבּוֹ לְתָקְפוֹ בַּמַּיִם, עַד שֶׁיַּעֲלֶה וְהוּא תַּחַת שִׁעְבּוּדוֹ, וּמוֹדִיעוֹ בִּפְנֵי הַדַּיָּנִין שֶׁלְּשֵׁם עַבְדוּת מַטְבִּילוֹ. וְאֵין הָעֶבֶד טוֹבֵל אֶלָּא בִּפְנֵי שְׁלשָׁה וּבַיּוֹם, כַּגֵּר, שֶׁמִּקְצָת גֵּרוּת הִיא. יב כְּשֶׁיִּשְׁתַּחְרֵר הָעֶבֶד - צָרִיךְ טְבִילָה אַחֶרֶת בִּפְנֵי שְׁלשָׁה בַּיּוֹם, שֶׁבָּהּ תִּגָּמֵר גֵּרוּתוֹ וְיִהְיֶה כְּיִשְׂרָאֵל. וְאֵין צָרִיךְ לְקַבֵּל עָלָיו מִצְווֹת וּלְהוֹדִיעוֹ עִקְּרֵי הַדָּת, שֶׁכְּבָר הוֹדִיעוּהוּ כְּשֶׁטָּבַל לְשֵׁם עַבְדוּת. יג וּבַמִּקְוֶה הַכָּשֵׁר לִטְבִילַת נִדָּה, שָׁם מַטְבִּילִין אֶת הַגֵּרִים וְאֶת הָעֲבָדִים וְאֶת הַמְּשֻׁחְרָרִים. וְכָל דָּבָר שֶׁחוֹצֵץ בַּנִּדָּה, חוֹצֵץ בַּגֵּרִים וּבָעֲבָדִים וּבַמְּשֻׁחְרָרִים. גיור למטרות נלוות - גיורן של נשות שמשון ושלמה יד1 אַל יַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁשִּׁמְשׁוֹן הַמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל, אוֹ שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יְדִיד יָהּ, נָשְׂאוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת בְּגַיּוּתָן. אֶלָּא סוֹד הַדָּבָר כָּךְ הוּא: שֶׁהַמִּצְוָה הַנְּכוֹנָה - כְּשֶׁיָּבוֹא הַגֵּר אוֹ הַגִּיֹּרֶת לְהִתְגַּיֵּר, בּוֹדְקִין אַחֲרָיו, שֶׁמָּא בִּגְלַל מָמוֹן שֶׁיִּטֹּל אוֹ בִּשְׁבִיל שְׂרָרָה שֶׁיִּזְכֶּה לָהּ אוֹ מִפְּנֵי הַפַּחַד בָּא לְהִכָּנֵס לַדָּת; וְאִם אִישׁ הוּא - בּוֹדְקִין אַחֲרָיו שֶׁמָּא עֵינָיו נָתַן בְּאִשָּׁה יְהוּדִית; וְאִם אִשָּׁה הִיא - שֶׁמָּא עֵינֶיהָ נָתְנָה בְּבָחוּר מִבַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל. יד2 וְאִם לֹא נִמְצָא לָהֶן עִלָּה - מוֹדִיעִין אוֹתָן כֹּבֶד עֹל הַתּוֹרָה וְטֹרַח שֶׁיֵּשׁ בַּעֲשִׂיָּתָהּ עַל עַמֵּי הָאֲרָצוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּפְרֹשׁוּ. אִם קִבְּלוּ וְלֹא פָּרְשׁוּ, וְרָאוּ אוֹתָן שֶׁחָזְרוּ מֵאַהֲבָה - מְקַבְּלִין אוֹתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ, וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ" (רות א,יח). טו לְפִיכָךְ לֹא קִבְּלוּ בֵּית דִּין גֵּרִים כָּל יְמֵי דָּוִד וּשְׁלֹמֹה: בִּימֵי דָּוִד - שֶׁמָּא מִן הַפַּחַד חָזְרוּ; וּבִימֵי שְׁלֹמֹה - שֶׁמָּא בִּשְׁבִיל הַמַּלְכוּת וְהַטּוֹבָה הַגְּדוֹלָה שֶׁהָיוּ בָּהּ יִשְׂרָאֵל חָזְרוּ. שֶׁכָּל הַחוֹזֵר מִן הַגּוֹיִים בִּשְׁבִיל דָּבָר מֵהַבְלֵי הָעוֹלָם - אֵינוֹ מִגֵּרֵי הַצֶּדֶק. וְאַף עַל פִּי כֵן הָיוּ גֵּרִים הַרְבֵּה מִתְגַּיְּרִים בִּימֵי דָּוִד וּשְׁלֹמֹה בִּפְנֵי הֶדְיוֹטוֹת, וְהָיוּ בֵּית דִּין הַגָּדוֹל חוֹשְׁשִׁין לָהֶן: לֹא דּוֹחִין אוֹתָן, אַחַר שֶׁטָּבְלוּ מִכָּל מָקוֹם, וְלֹא מְקָרְבִין אוֹתָן, עַד שֶׁתֵּרָאֶה אַחֲרִיתָן. טז וּלְפִי שֶׁגִּיֵּר שְׁלֹמֹה נָשִׁים וּנְשָׂאָן, וְכֵן שִׁמְשׁוֹן גִּיֵּר וְנָשָׂא, וְהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁלֹּא חָזְרוּ אֵלּוּ אֶלָּא בִּשְׁבִיל דָּבָר, וְלֹא עַל פִּי בֵּית דִּין גִּיְּרוּם - חֲשָׁבָן הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הֵן גּוֹיוֹת, וּבְאִסּוּרָן עוֹמְדִין; וְעוֹד, שֶׁהוֹכִיחַ סוֹפָן עַל תְּחִלָּתָן, שֶׁהֵן עוֹבְדוֹת עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלָּהֶן וּבָנוּ לָהֶן בָּמוֹת, וְהֶעֱלָה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הוּא בְּנָאָן, שֶׁנֶּאֱמַר: "אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה" (מלכים א יא,ז). גר שטבל בפני שלושה הדיוטות יז גֵּר שֶׁלֹּא בָּדְקוּ אַחֲרָיו, אוֹ שֶׁלֹּא הוֹדִיעוּהוּ הַמִּצְווֹת וְעָנְשָׁן, וּמָל וְטָבַל בִּפְנֵי שְׁלשָׁה הֶדְיוֹטוֹת - הֲרֵי זֶה גֵּר. וַאֲפִלּוּ נוֹדַע שֶׁבִּשְׁבִיל דָּבָר הוּא מִתְגַּיֵּר - הוֹאִיל וּמָל וְטָבַל, יָצָא מִכְּלַל הַגּוֹיִים, וְחוֹשְׁשִׁין לוֹ עַד שֶׁיִּתְבָּאֵר צִדְקוּתוֹ. אֲפִלּוּ חָזַר וְעָבַד עֲבוֹדָה זָרָה - הֲרֵי הוּא כְּיִשְׂרָאֵל מְשֻׁמָּד, שֶׁקִּדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין, וּמִצְוָה לְהַחֲזִיר אֲבֵדָתוֹ; מֵאַחַר שֶׁטָּבַל - נַעֲשָׂה כְּיִשְׂרָאֵל. וּלְפִיכָךְ קִיֵּם שִׁמְשׁוֹן וּשְׁלֹמֹה נְשׁוֹתֵיהֶן, וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּגְלָה סוֹדָן. יח וּמִפְּנֵי זֶה אָמְרוּ חֲכָמִים: קָשִׁים לָהֶן גֵּרִים לְיִשְׂרָאֵל כְּנֶגַע צָרַעַת; שֶׁרֻבָּן חוֹזֵר בִּשְׁבִיל דָּבָר, וּמַטְעִין אֶת יִשְׂרָאֵל, וְקָשֶׁה הַדָּבָר לִפְרֹשׁ מֵהֶן אַחַר שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ. צֵא וּלְמַד מָה אֵרַע בַּמִּדְבָּר בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל וּבְקִבְרוֹת הַתַּאֲוָה. וְכֵן רֹב הַנִּסְיוֹנוֹת - הָאֲסַפְסוּף הָיוּ בָּהֶן תְּחִלָּה.

פֶּרֶק אַרְבָּעָה עָשָׂר קבלת הגרים; הגר בעריות תהליך הגיור א כֵּיצַד מְקַבְּלִין גֵּרֵי הַצֶּדֶק? כְּשֶׁיָּבוֹא לְהִתְגַּיֵּר, וְיִבְדְּקוּ אַחֲרָיו וְלֹא יִמְצְאוּ עִלָּה, אוֹמְרִין לוֹ 'מָה רָאִיתָ שֶׁבָּאתָ לְהִתְגַּיֵּר? אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁיִּשְׂרָאֵל בַּזְּמַן הַזֶּה דּוֹוִים דְּחוּפִין וּמְסֻחָפִים וּמְטֹרָפִים, וְיִסּוּרִין בָּאִין עֲלֵיהֶם?'. אָמַר 'אֲנִי יוֹדֵעַ, וַאֲנִי* כְּדַאי' - מְקַבְּלִין אוֹתוֹ מִיָּד. ב1 וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ עִקְּרֵי הַדָּת, שֶׁהוּא יִחוּד הַשֵּׁם וְאִסּוּר עֲבוֹדָה זָרָה, וּמַאֲרִיכִין בְּדָבָר זֶה. וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ מִקְצָת מִצְווֹת קַלּוֹת וּמִקְצָת מִצְווֹת חֲמוּרוֹת, וְאֵין מַאֲרִיכִין בְּדָבָר זֶה. וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ עֲווֹן לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי. וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ עָנְשָׁן שֶׁלַּמִּצְווֹת. ב2 כֵּיצַד? אוֹמְרִין לוֹ 'הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁעַד שֶׁלֹּא בָּאתָ לְדָת זוֹ: אִם אָכַלְתָּ חֵלֶב - אִי אַתָּה עָנוּשׁ כָּרֵת; אִם חִלַּלְתָּ שַׁבָּת - אִי אַתָּה עָנוּשׁ סְקִילָה. וְעַכְשָׁו, אַחַר שֶׁתִּתְגַּיֵּר: אִם אָכַלְתָּ חֵלֶב - אַתָּה עָנוּשׁ כָּרֵת; אִם חִלַּלְתָּ שַׁבָּת - אַתָּה עָנוּשׁ סְקִילָה'. וְאֵין מַרְבִּין עָלָיו, וְאֵין מְדַקְדְּקִין עָלָיו, שֶׁמָּא יִגְרֹם לְטָרְדוֹ וּלְהַטּוֹתוֹ מִדֶּרֶךְ טוֹבָה לְדֶרֶךְ רָעָה; שֶׁבַּתְּחִלָּה אֵין מוֹשְׁכִין אֶת הָאָדָם אֶלָּא בְּדִבְרֵי רָצוֹן רַכִּים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם", וְאַחַר כָּךְ "בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה" (הושע יא,ד). ג וּכְשֵׁם שֶׁמּוֹדִיעִין אוֹתוֹ עָנְשָׁן שֶׁלַּמִּצְווֹת, כָּךְ מוֹדִיעִין אוֹתוֹ שְׂכָרָן שֶׁלַּמִּצְווֹת. וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ שֶׁבַּעֲשִׂיַּת מִצְווֹת אֵלּוּ יִזְכֶּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְשֶׁאֵין שָׁם צַדִּיק גָּמוּר אֶלָּא בַּעַל חָכְמָה שֶׁעוֹשֶׂה מִצְווֹת אֵלּוּ וְיוֹדְעָן. ד וְאוֹמְרִין לוֹ 'הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁהָעוֹלָם הַבָּא אֵינוֹ צָפוּן אֶלָּא לַצַּדִּיקִים, וְהֵם יִשְׂרָאֵל; וְזֶה שֶׁתִּרְאֶה יִשְׂרָאֵל בְּצַעַר בָּעוֹלָם הַזֶּה - טוֹבָה צְפוּנָה הִיא לָהֶם, שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לְקַבֵּל רֹב טוֹבָה בָּעוֹלָם הַזֶּה כָּאֻמּוֹת, שֶׁמָּא יָרוּם לִבָּם וְיִתְעוּ וְיַפְסִידוּ שְׂכַר הָעוֹלָם הַבָּא, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" (דברים לב,טו); ה1 וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא עֲלֵיהֶם רֹב פֻּרְעָנוּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאבְדוּ; אֶלָּא כָּל הָאֻמּוֹת כָּלִין, וְהֵם עוֹמְדִין'. וּמַאֲרִיכִין בְּדָבָר זֶה, כְּדֵי לְחַבְּבוֹ. ה2 אִם חָזַר בּוֹ, וְלֹא רָצָה לְקַבֵּל - הוֹלֵךְ לְדַרְכּוֹ. וְאִם קִבֵּל - אֵין מַשְׁהִין אוֹתוֹ, אֶלָּא מָלִין אוֹתוֹ מִיָּד; וְאִם הָיָה מָהוּל, מַטִּיפִין מִמֶּנּוּ דַּם בְּרִית, וּמַשְׁהִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתְרַפֵּא רְפוּאָה שְׁלֵמָה, וְאַחַר כָּךְ מַטְבִּילִין אוֹתוֹ. ו1 וּשְׁלשָׁה עוֹמְדִין עַל גַּבָּיו, וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ מִקְצָת מִצְווֹת קַלּוֹת וּמִקְצָת מִצְווֹת חֲמוּרוֹת פַּעַם שְׁנִיָּה וְהוּא עוֹמֵד בַּמַּיִם. ו2 וְאִם הָיְתָה אִשָּׁה - נָשִׁים מוֹשִׁיבוֹת אוֹתָהּ בַּמַּיִם עַד צַוָּארָהּ, וְהַדַּיָּנִין מִבַּחוּץ; וּמוֹדִיעִין אוֹתָהּ מִקְצָת מִצְווֹת קַלּוֹת וּמִקְצָת מִצְווֹת חֲמוּרוֹת וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּמַּיִם, וְאַחַר כָּךְ טוֹבֶלֶת בִּפְנֵיהֶן, וְהֵם מַחֲזִירִין פְּנֵיהֶן וְיוֹצְאִין, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִרְאוּ אוֹתָהּ כְּשֶׁתַּעֲלֶה מִן הַמַּיִם. גר תושב ז אֵי זֶה הוּא גֵּר תּוֹשָׁב? זֶה גּוֹי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שֶׁלֹּא יַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה עִם שְׁאָר הַמִּצְווֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ, וְלֹא מָל וְלֹא טָבַל - הֲרֵי זֶה מְקַבְּלִין אוֹתוֹ, וַהֲרֵי הוּא מֵחֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ 'תּוֹשָׁב'? לְפִי שֶׁמֻּתָּר לָנוּ לְהוֹשִׁיבוֹ בֵּינֵינוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת עֲבוֹדָה זָרָה (י,ו). ח וְאֵין מְקַבְּלִין גֵּר תּוֹשָׁב אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג; אֲבָל בַּזְּמַן הַזֶּה - אֲפִלּוּ קִבֵּל כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ חוּץ מִדִּקְדּוּק אֶחָד, אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ. עבד הנלקח מן הגויים ט1 הָעֶבֶד הַנִּלְקָח מִן הַגּוֹיִים, אֵין אוֹמְרִין לוֹ 'מָה רָאִיתָ שֶׁבָּאתָ?', אֶלָּא אוֹמְרִים לוֹ 'רְצוֹנְךָ שֶׁתִּכָּנֵס בִּכְלַל עַבְדֵי יִשְׂרָאֵל וְתִהְיֶה מִן הַכְּשֵׁרִים, אוֹ לֹא?'. אִם רָצָה - מוֹדִיעִין אוֹתוֹ עִקְּרֵי הַדָּת וּמִקְצָת מִצְווֹת קַלּוֹת וַחֲמוּרוֹת וְעָנְשָׁן וּשְׂכָרָן כְּמוֹ שֶׁמּוֹדִיעִין אֶת הַגֵּר, וּמַטְבִּילִין אוֹתוֹ כַּגֵּר, וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא בַּמַּיִם. ט2 וְאִם לֹא רָצָה לְקַבֵּל - מְגַלְגְּלִין עִמּוֹ כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וּמוֹכְרוֹ לַגּוֹיִים, וְאָסוּר לְקַיְּמוֹ יָתֵר עַל כֵּן. וְאִם הִתְנָה עִמּוֹ מִתְּחִלָּה שֶׁלֹּא יִמּוֹל וְלֹא יִטְבֹּל אֶלָּא יִהְיֶה כְּגֵר תּוֹשָׁב - מֻתָּר לְקַיְּמוֹ בְּעַבְדוּתוֹ כְּשֶׁהוּא גֵּר תּוֹשָׁב. וְאֵין מְקַיְּמִין עֶבֶד כָּזֶה אֶלָּא בִּזְמַן הַיּוֹבֵל. איסורי עריות בגויים ובגרים י הַגּוֹיִים - אֵין אָסוּר עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם עֶרְוָה אֶלָּא אִמּוֹ וְאֵשֶׁת אָבִיו וַאֲחוֹתוֹ מֵאִמּוֹ וְאֵשֶׁת אִישׁ וּזְכוּר וּבְהֵמָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת מְלָכִים וּמִלְחָמוֹת (ט,ה), אֲבָל שְׁאָר עֲרָיוֹת מֻתָּרוֹת לָהֶן. יא גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר וְעֶבֶד שֶׁנִּשְׁתַּחְרֵר - הֲרֵי הוּא כְּקָטָן שֶׁנּוֹלַד, וְכָל שְׁאֵר בָּשָׂר שֶׁהָיוּ לוֹ כְּשֶׁהוּא גּוֹי אוֹ כְּשֶׁהוּא עֶבֶד, אֵינָן שְׁאֵר בָּשָׂר; וְאִם נִתְגַּיֵּר הוּא וָהֵן - אֵינוֹ חַיָּב עַל אַחַת מֵהֶן מִשּׁוּם עֶרְוָה כְּלָל. יב דִּין תּוֹרָה שֶׁמֻּתָּר לַגֵּר שֶׁיִּשָּׂא אִמּוֹ אוֹ אֲחוֹתוֹ מֵאִמּוֹ שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ. אֲבָל חֲכָמִים אָסְרוּ דָּבָר זֶה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: בָּאוּ מִקְּדֻשָּׁה חֲמוּרָה לִקְדֻשָּׁה קַלָּה; שֶׁאֶמֶשׁ הָיְתָה זוֹ אֲסוּרָה לוֹ, וְהַיּוֹם מֻתֶּרֶת. וְכֵן גֵּר שֶׁבָּא עַל אִמּוֹ אוֹ אֲחוֹתוֹ וְהִיא בְּגַיּוּתָהּ - הֲרֵי זֶה כְּבָא עַל הַנָּכְרִית. יג1 כֵּיצַד דִּין הַגֵּרִים בַּעֲרָיוֹת שֶׁלִּשְׁאֵר בָּשָׂר? אִם הָיָה נָשׂוּי כְּשֶׁהוּא גּוֹי לְאִמּוֹ אוֹ לַאֲחוֹתוֹ, וְנִתְגַּיְּרוּ - מַפְרִישִׁין אוֹתָן, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ (לעיל יב). וְאִם הָיָה נָשׂוּי לִשְׁאָר עֲרָיוֹת, וְנִתְגַּיֵּר הוּא וְאִשְׁתּוֹ - אֵין מַפְרִישִׁין אוֹתָן. יג2 גֵּר אָסוּר בִּשְׁאֵר הָאֵם אַחַר שֶׁנִּתְגַּיֵּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וּמֻתָּר בִּשְׁאֵר הָאָב, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁזֶּה שְׁאֵרוֹ מֵאָבִיו, כְּגוֹן תְּאוֹמִים, שֶׁדָּבָר בָּרוּר שֶׁאָבִיו שֶׁלָּזֶה הוּא אָבִיו שֶׁלָּזֶה; וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא גָּזְרוּ עַל שְׁאֵר אָבִיו. יג3 לְפִיכָךְ נוֹשֵׂא הַגֵּר אֵשֶׁת אָחִיו מֵאָבִיו וְאֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו וְאֵשֶׁת אָבִיו וְאֵשֶׁת בְּנוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁנִּשֵּׂאת לְאָחִיו אוֹ לְאָבִיו אוֹ לַאֲחִי אָבִיו אוֹ לִבְנוֹ אַחַר שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ. וְכֵן אֲחוֹת אִמּוֹ מֵאָבִיהָ, וַאֲחוֹתוֹ מֵאָבִיו, וּבִתּוֹ, שֶׁנִּתְגַּיְּרָה - מֻתֶּרֶת לוֹ. אֲבָל אֵינוֹ נוֹשֵׂא לֹא אֲחוֹתוֹ מֵאִמּוֹ, וְלֹא אֲחוֹת אִמּוֹ מֵאִמָּהּ, וְלֹא אֵשֶׁת אָחִיו מֵאִמּוֹ שֶׁנְּשָׂאָהּ אָחִיו מֵאִמּוֹ אַחַר שֶׁנִּתְגַּיֵּר. אֲבָל אִם נְשָׂאָהּ אָחִיו כְּשֶׁהוּא גּוֹי - הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לוֹ. יד שְׁנֵי אַחִים תְּאוֹמִים שֶׁהָיְתָה הוֹרָתָם שֶׁלֹּא בִּקְדֻשָּׁה וְלֵדָתָם בִּקְדֻשָּׁה - חַיָּבִין מִשּׁוּם אֵשֶׁת אָח. טו הַנּוֹשֵׂא גִּיֹּרֶת וּבִתָּהּ הַגִּיֹּרֶת, אוֹ שְׁתֵּי אֲחָיוֹת מִן הָאֵם - יוֹשֵׁב עִם אַחַת מֵהֶן, וּמְגָרֵשׁ הַשְּׁנִיָּה. נָשָׂא גִּיֹּרֶת, וּמֵתָה - הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִשָּׂא אִמָּהּ אוֹ בִּתָּהּ, שֶׁלֹּא גָּזְרוּ אֶלָּא בְּחַיֵּיהֶן. וּמֻתָּר אָדָם לִשָּׂא שְׁתֵּי אֲחָיוֹת גִּיּוֹרוֹת מִן הָאָב, שֶׁלֹּא גָּזְרוּ בִּשְׁאֵר הָאָב, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ (לעיל יג). טז הַשְּׁנִיּוֹת כֻּלָּן - לֹא גָּזְרוּ עֲלֵיהֶן בַּגֵּרִים. לְפִיכָךְ מֻתָּר הַגֵּר לִשָּׂא אֵם אִמּוֹ, וְנוֹשֵׂא אָדָם גִּיֹּרֶת וְאֵם אֵם אִמָּהּ אוֹ בַּת בַּת בִּתָּהּ, וְכֵן שְׁאָר הַשְּׁנִיּוֹת. איסורי עריות בעבדים ובשפחות יז הָעֶבֶד מֻתָּר לִשָּׂא אִמּוֹ כְּשֶׁהוּא עֶבֶד, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, שֶׁכְּבָר יָצָא מִכְּלַל גּוֹיִים, וְאֵין הָעֲרָיוֹת הָאֲסוּרוֹת עַל הַגּוֹיִים אֲסוּרוֹת עָלָיו, וְלֹא בָּא לִכְלַל יִשְׂרָאֵל, כְּדֵי שֶׁיֵּאָסְרוּ עָלָיו עֲרָיוֹת הָאֲסוּרוֹת עַל הַגֵּרִים. יח וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאִם בָּא הָעֶבֶד עַל זְכוּר וּבְהֵמָה - יֵהָרֵג, שֶׁאִסּוּר שְׁתֵּי עֲרָיוֹת אֵלּוּ שָׁוֶה בְּכָל הָאָדָם. יט1 עֲבָדִים שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ - הֲרֵי הֵן כַּגֵּרִים: כָּל שֶׁאָסוּר לַגֵּרִים אָסוּר לָהֶן, וְכָל הַמֻּתָּר לַגֵּרִים מֻתָּר לָהֶן. יט2 נוֹתֵן אָדָם שִׁפְחָתוֹ לְעַבְדּוֹ אוֹ לְעֶבֶד חֲבֵרוֹ, וּמוֹסֵר שִׁפְחָה אַחַת לִשְׁנֵי עֲבָדִים לְכַתְּחִלָּה, וְאֵינָן צְרִיכִין שׁוּם דָּבָר, אֶלָּא הֲרֵי הֵן כַּבְּהֵמוֹת. וְשִׁפְחָה שֶׁהִיא מְיֻחֶדֶת לְעֶבֶד זֶה אוֹ שֶׁאֵינָהּ מְיֻחֶדֶת - אַחַת הִיא, לְפִי שֶׁאֵין אִישׁוּת אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל אוֹ לַגּוֹיִים עַל הַגּוֹיִים, אֲבָל לֹא לַעֲבָדִים עַל הָעֲבָדִים וְלֹא לַעֲבָדִים עַל יִשְׂרָאֵל.