הכל עומד או נופל על מקדם ההדבקה?

כמדינה (שסולם הערכים שלה לא יהודי), הנושא הכלכלי גם נכנסים למערכת השיקולים.
וכפראפראזה, מדינה מקריבה חיים של חיילים כדי לקיים את החיים של האזרחים.

כל אדם, כפרט, ובודאי כיהודי שאמון על קדושת החיים, צריך בעצמו להישמר ולהיזהר עד כמה שאפשר.

יש 2 אפשרויות למגר לגמרי את הנגיף:
1. לא לעשות שום הגבלות. מספר הנדבקים במדינה יגיע קרוב ל100%, מספר הנפטרים יגיע למספר עם 5 ספרות, ואם בתי החולים יקרסו זה יכול להיות גם עשרות אלפים. מכה אנושה לאוכלוסיה, אבל ברגע שכולם מבריאים זה נגמר סופית.
2. לעשות סגר/עוצר מוחלט לשבועיים-שלושה-ארבעה, כל מי שהיה לו וירוס יחלים או יהפוך לז"ל. מכה אנושה לכלכלה שספק אם יהיה אפשר לקום ממנה.

מכיון ש-2 האופציות האלה קיצוניות, עושים משהו באמצע. מצד אחד הגבלות על מנת ששירותי הרפואה יוכלו להמשיך לתת מענה לכלל החולים (ולא רק קורונה) ומצד שני אחוז החולים לפני שהוירוס יתחיל לדעוך מחוסר אמצעי התפשטות יהיה רחוק כמה שיותר מ-100%.
כמובן שאם אפשר להידבק ולחזור ולהידבק זאת התוכנית הכי גרועה שיכולה להיות, כי אז הוירוס ימשיך לחיות איתנו לנצח, אבל כרגע זה לא ברור עדיין..

כשאמרתי עוצר התכוונתי לעוצר. וכמו שאמרתי, זאת מכה בלתי אפשרית לכלכלה.

קורונה, בניגוד להרפס למשל, לא נשארת בגוף האדם אחרי שהבריא לגמרי. (מהו הזמן המקסימלי להבראה - אינני יודע)

יש להפריד בין התנהלות של מדינה ובין התנהלות של אנשים פרטיים. המדינה אחראית לכך שהשירותים שהיא נותנת לא יקרסו - קרי בתי החולים, כלכלה וכו'. האדם הפרטי אחראי לבריאותו שלו בעצמו - צינים ופחים בידי אזרח.
ברור שכל אחד חייב לדאוג בעצמו להתרחק ככל האפשר מאפשרות של הידבקות. לעומת זאת, המדד של המדינה הוא להתמודדות בהצלחה, שהם מסוגלים לתת את השירותים שהם צריכים בצורה סבירה. מבחינתם - ובצדק - מקדם ההדבקה הוא קריטי, בלי קשר לערך של חיי אדם באשר הוא. בטווח הארוך הוא זה שיקבע האם הווירוס הולך ונעלם או שהוא ממשיך להתפשט עד כדי קריסה, חלילה, שיש לה משמעות רוחבית לכל שאר החיים במדינה וגם לכאלה שלא נדבקו או שאפשר היה להציל.