העיתונאי אריה ארליך מסביר: האדמו"ר ר' אהרן רוצה הנהגה אבסולטית כמו שקיים בחסידויות אחרות, לעומת האדמו"ר ר' זלמן שממשיך בתפיסה המסורתית בסאטמר שהרבי הוא לכל היותר ראש הקהילה.
לא יודע כמה מהעוקבים כאן עוקבים אחרי פרשת סאטמר בבני ברק, אבל לאלה שכן, הנה השנקל שלי. דברים ברוח זו פרסמתי בעבר במסגרת סדרה על פלגי סאטמר:
בניגוד לרוב העולם החסידי - תפיסת סאטמר ההונגרית את האדמו"ר אינה של איש אלוקים שכל דבריו קודש קודשים. הקודים הפנימיים של סאטמר שונים מהשאר.
הרבי הוא לכל היותר ראש הקהילה, דמות מכובדת שיושבת ב'מזרח'.
בנוסף, שני אדמו"רי סאטמר שואבים את כוחם בעיקר מהיותם בני אחיינו של האדמו"ר הנצחי רבי יואליש זצ"ל שמאז פטירתו בתשל"ט (1979) החסידים ממשיכים להתרפק עליו. ממלאי מקומו זוכים לכבוד, אך ברמה חלקית בלבד ביחס לזכרו של רבי יואליש.
מאז שהאדמו"ר רבי אהרן טייטלבוים עלה לכס ההנהגה - הוא מתאמץ לשנות את היחס הזה ולבסס מנהיגות אבסולטית כמו ברוב העולם החסידי. זאת בניגוד לאחיו, מנהיג הזרם השני, שמשלים עם מעמדו, עובד בתוך מגבלות הכוח ולא פועל לשנותן. ב'טיש' השבתי שלו למשל משתתפים רק עשרות מתוך רבבות חסידיו הרשמיים.
רבי אהרן אכן השיג הצלחה חלקית בקהל חסידיו בניו יורק שאדוקים סביבו, אבל מסתבר שכשמדובר בשליטה מרחוק על קהילה שנמצאת מעבר לים - הסיפור הופך מורכב.
כך קיבלנו את המחזה הבלתי נתפס במושגים חסידיים, שבו האדמו"ר נושא דרשה חסרת תקדים בחריפותה נגד אחיינו, וציבור חסידיו(!) בארץ פשוט מצפצף.
האדמו"ר קרא להרחיק את האחיין, וחלק גדול מהציבור מצביע ברגליים בעדו.
הם לא הפסיקו להיות חסידיו - הם פשוט חושבים אחרת ממנו, סבורים שאינו מקבל את המידע הנכון, ובוחרים לא לציית.
דבר כזה יכול לקרות רק בסאטמר. ההבדל הוא שהאח רבי זלמן-לייב לעולם לא יעמיד את כוחו למבחן.
