אני מזהה שתי מגמות שונות אצל מכחישי הקורונה במגזר החרדי.
הראשונה הישרדותית: אתר בחדרי חרדים הביא מונולוג של אדמו"ר לא מוכר שהסביר שסכנת 'השמד הרוחני' חמורה יותר מהסיכון הפיזי שיוצרת המגפה.
זה יושב כמובן על חוסר בטחון עצמי וחוסר אמון עמוק בשיטה:
אותו אדמו"ר חרד, במודע או שלא במודע, שצורת החיים שהוא מנחיל לא נושמת עצמונית וחייבת חיבור קבוע למכשירים כדי לשרוד.
חצי שנה בלי ישיבות וטישים וכל החבר'ה יעופו החוצה לאלטרנטיבות מלהיבות יותר. במובן הזה מבחינתו הוא צודק, עדיף שימותו כמה, ובלבד שהמסגרת החברתית תישאר ולא תאדה.
השניה תיאולוגית: יש בה רנסנס של רעיונות איסיים וניאופלוטוניים (שבוורסיה אחרת עם קוי דמיון ושוני, הגנוזיס, מתכתבת עם זרמים מסויימים בקתוליות הקדומה) שלאורך הדורות תמיד מצאו אוזן קשבת בזרמי שוליים בעולם היהודי. תמציתם - החומר איננו קיים בפני עצמו, אין לו 'מוחין' עצמאיים, והוא אך ורק שיקוף לרוח (או לנשמה).
הנה דוגמה מראיון שעשו בטמקא עם בכיר בחסידות תולדות אברהם יצחק ממאה שערים:
"מבחינת חסידי תולדות אברהם יצחק, 'לא בא בחשבון לא להשתתף בטישים ובשמחות בית השואבה של האדמו"ר בסוכות' – וכך בכוונתו לנהוג גם השנה.
"הבכיר הסביר כי בניגוד לאדמו"רים אחרים, רבו אינו מכחיש קורונה אלא מודע למצב, מזהיר את חסידיו כל העת מפני הנגיף - ואף איבד את אחיו שחלה ונפטר. אך הוא משוכנע כי הדרך לבלום את התפשטות המחלה היא רוחנית בלבד – וכך נוהגים חסידיו.
"את הדגש שם הרבי על האיסור לדבר בשעת התפילה, והקהילה כולה מקפידה על כך במיוחד בחודשים האחרונים. 'מי שלא מאמין בזה פשוט לא יבין, אבל זו המסכה שלנו'".
יהודה יפרח
נשלח מהאנדרואיד שלי
