לידיעת הפרזיט שלמה קוק
אני לא יודע אם עשית בחיים שלך משהו חוץ מיחצנות/צייצנות/כתיבת הגיגים (מוזמנים או שלא)
ה"פרזיט" העתיר זכויות פרופ' מוטי רביד לא חי על חשבון החרדים, הוא עובד, עובד קשה מאוד, וכן, הוא גם מתפרנס מעבודתו. הוא משרת את הציבור החרדי, והציבור החרדי נהנה משירותיו.
גם מאוד מעניין איך רק היום נזכרת שזה לא תקין לתת ל"פנסיונר" בן 82 לנהל בית חולים.
זה הרזומה של ה"פרזיט" שלך:
רביד נולד בביאליסטוק שבפולין ב-1938, בן לאסתר ומשה רדזינסקי. את תקופת מלחמת העולם השנייה ושואת יהודי אירופה חווה בגטו לבוב, במחנה הריכוז ינובסקה ובמילוט מתמיד באזורים שונים בדרום פולין.[2] עלה לארץ ישראל עם הוריו בשנת 1947, והמשפחה השתקעה ברעננה, שם הייתה להם נחלה שרכשו בשנות ה-30. למד בבית הספר היסודי "מגד" ברעננה (כיתות ה' עד ח') ולאחר מכן בתיכון עירוני א' בתל אביב. בצה"ל שירת בחטיבה 35 (הצנחנים) והיה רופא החטיבה.[3]
למד רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים ובהדסה. הוא התמחה ברפואה פנימית בבית החולים שיבא. רביד היה מורה המחזור הראשון של הסטודנטים מהפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, שהגיעו להתנסות קלינית בבית החולים שיבא (אז תל השומר). רביד העמיד דורות של רופאים אשר עשרות מהם משמשים מנהלים בבתי החולים בישראל, מורים וחוקרים. במקביל עסק במחקר של קדחת ים תיכונית משפחתית (יחד עם פרופ' יגאל קדר), והיה הראשון אשר הוכיח כי טיפול בתרופה כולכיצין עשוי למנוע את הסיבוך העיקרי של מחלה זו, הצטברות חלבון (עמילואיד) בכליות ובאיברים אחרים הגורם לאי ספיקת כליות ולמוות.
בין השנים 1972 ל-1974 שימש כמנהל בית החולים רבקה זיו בצפת.[4] זמן קצר לאחר השלמת בניית בית החולים פרצה מלחמת יום הכיפורים. בית החולים היה, בתחילת המלחמה המוקד הרפואי הקדמי ביותר וקלט את כל פצועי הקרבות ברמת הגולן. בסך הכל טופלו במהלך המלחמה כ-2,700 פצועים, כאשר רביד מנהל את הפינוי והטיפול בפצועים ובו זמנית את בית החולים הנמצא בשלבי הרצה. ביום הרביעי למלחמה נודע לרביד כי אחיו הצעיר שרגא נהרג בקרב בסיני, ליד תעלת סואץ. רק במוצאי השבת, בעת ההודעה הראשונה למשפחות ששכלו את בניהן נסע רביד למספר שעות לחלוק את האבל עם הוריו ברעננה ומיד חזר לצפת להמשך המלחמה.
בין השנים 1974 ל-1978 שימש כמנהל בית החולים הממשלתי ביפו (לימים, בית החולים וולפסון).[5] עם סיום בניית בית החולים, המעבר לבניין החדש וההרצה, ביקש לסיים את פרק ניהול בתי החולים ולחזור לרפואה ולאקדמיה.
בין השנים 1978 ל-1994 שימש כמנהל מחלקה פנימית א' בבית החולים מאיר. בתקופה זו עסק בעיקר במחקר סיבוכי מחלת הסוכרת ויתר לחץ דם והיה מחלוצי הטיפול ביתר לחץ דם ומניעת מחלת הכליות בחולי סכרת. מחקריו הקנו לו שם בינלאומי.
בין השנים 1994 ל-1995 שימש סגן מנהל רפואי של קופת חולים מכבי. בין השנים 1993 ל-1998 שימש כיו"ר האיגוד לרפואה פנימית. ביוזמתו האיגוד הישראלי התקבל כחבר מן המניין באיגוד האירופי לרפואה פנימית.
בין השנים 1995 ל-2004 שימש כמנהל מחלקה פנימית ד' בבית החולים מאיר. בתקופה זו שימש במקביל כיו"ר ועדת התרופות המרכזית של שירותי בריאות כללית.
בין השנים 1994 ל-1998 שימש כנשיא האיגוד האירופי לחקר יתר לחץ דם בסכרת. ובין השנים 11–2007 שימש כיו"ר האגודה הישראלית לסכרת.
לאחר פרישתו מבית החולים מאיר החל לנהל את בית החולים מעיני הישועה בבני ברק. תחת הנהלתו בית החולים התבסס, הגדיל את היקף עבודתו פי שלושה והוא בית חולים קהילתי מבוסס המוכר להתמחות ומסונף לאוניברסיטה.[דרוש מקור] ב-8 באוקטובר 2020 התבטא בחריפות כנגד הציבור החרדי וכנגד התנהלותו בהתפרצות נגיף הקורונה בישראל. בעקבות ביקורת שנמתחה עליו, בצהרי אותו יום התנצל על דבריו והודיע על התפטרותו מתפקידו כמנהל הרפואי של בית החולים.[6]
