"מי שאומר לי להישאר בבית, הוא פשוט רוצח"

קצת על עצמי, קוראים לי אברהם בורודיאנסקי, בוגר ישיבת קול תורה, נכדו של רבי שלמה זלמן אויערבך, בגיל 18, בעשרת ימי תשובה, כשהלכתי לתרום דם דרך ארגון 'זיכרון מנחם', התגלה שאני חולה לוקמיה - סרטן הדם. מאז השתנו חיי ביום בהיר והדברים התגלגלו לטיפולי כימותרפיה קשים. הייתי בבידוד של מעל חצי שנה, הלכתי עם מסכות שנתיים, חיים שונים לחלוטין מהחיים שהיו לי לפני זה כבחור ישיבה פעיל, מוכר ותוסס.

בעקבות המחלה, החיים שלי קיבלו מימד אחר, למדתי מאז להסתכל על האנשים שזקוקים לסיוע ולסייע בכל דרך אפשרית. אני מתנדב ומסייע בהרבה ארגונים, ובשש שנים האחרונות, פתחתי מוסד דרך עמותת 'רוח הגולן', שנותן מענה לנוער חרדי שזקוק לזה. הכל מגיע ממקום של נתינה.

למדתי שבציבור החרדי יש המון המון המון נתינה. למדתי שבציבור החרדי החסד הוא לא משהו שאפשר לכתוב עליו. לא יספיק לו גיליונות ולא עשרות כתבות. כמעט בכל בניין יש גמ"ח, כמעט בכל שכונה יש ארגון, בכל עיר יש כמה אגודות חשובות, יש עסקני חסד, אי אפשר בכלל לתאר את החסד שוודאי מגן על הדור שלנו. 

אבל תקופת הקורונה הציפה הרבה דברים פנימיים שהסתתרו בתוך הלב של אנשים, אולי לא רצו להגיד אותם, אולי לא היו צריכים עד היום. כדי להסביר את דבריי אני רוצה לחזור שוב אחורה לתקופה שאחר המחלה שלי.

אחרי שהבראתי ב"ה ויצאתי מהמחלה, הייתי בחור אנרגטי, עזרתי לחברים להתחתן והכל היה כשורה. יכולתי להתחתן על פי הרופאים בלי שום בעיות ואף על פי כן הצעות השידוכין שהוצעו לי היו לא מתאימות בכלל. הציעו לי בחורות עם בעיות גופניות קשות ממש, לא רואות, לא שומעות, למרות שכבר הייתי בריא לחלוטין במשך ארבע שנים, בלי שום פרופורציה למצבי. עד שהקב"ה שלח את המלאך שהיה השדכן שלי ומצאתי את זיווגי.

התחושות שעברתי באותן שנים היו הרבה יותר קשות מהמחלה עצמה. בהצעות שקיבלתי היו עיוות מחשבתי ובעיקר סוג של רוע. במקרים כאלה עדיף שלא להציע כלל, מאשר להציע הצעה כל כך מוזרה, שמשקפת לבחור את מה שאתה חושב עליו שהוא שווה ערך למשהו משותק. לא שמשותק הוא פחות, המשותקים הם קדושי עליון, אך אין שום התאמה מעשית בין בחור בריא לחלוטין לבין בחורה שאינה מתפקדת.

בתקופת הקורונה אנחנו שומעים שוב ושוב את המשפט: "אין בעיה, אז מי שבסיכון גבוה או מבוגר שיישארו בבית", לצערי גם מאנשים שחשבתי שהם צדיקים וגומלי חסדים. חוץ מזה שזה מצדיק את דברי המשנה על תקופת עקבתא דמשיחא על נושא החוצפה יסגא שצעירים ידרשו כבוד מהמבוגרים, יש פה אכזריות ואמירה קשה, שמשקפת להרבה אנשים מה אנשים אחרים חושבים עליהם. מבחינתם, אדם כמוני, שזכה וזוכה להתעסק עם מאות נערים, טיפלתי דרך איחוד הצלה במאות מקרים כולל החייאות וכדומה, יש פה ילדה שמסתובבת ביישוב שלי רק בזכות הסיעתא דשמיא שהצלתי אותה, התנדבתי דרך עזר מציון בעשרות נסיעות, דרך מחוברים ורפואה בשמחה במאות התנדבויות ודרך ארגונים נוספים, אני מסייע לכל אדם שזז, יש לי בבית אני ואשתי רק פעילויות של חסד, ועדיין אני מבחינתם שווה - "תישאר בבית".

בגלל שיש לי רקע רפואי ויש בסביבתי עוד אנשים עם רקע רפואי, אנחנו חייבים לשמר את עצמנו מאד מהנגיף האכזרי הזה, אני יודע מה זה לסבול אני יודע מה זה להיות בבידוד 7 חודשים, לעבור טיפולים להיות מחובר חמצן. אני יודע מה זה הסבל הזה, לא בא לי לעבור את זה שוב וזכותי לדרוש את זה וזכותי שהשכן או החבר יבין לליבי. הוא לא יודע מה זה, אבל אני יודע.

כשמשהו מגיע ואומר לי אתה תישאר בבית ואנחנו לא, כי אתה בסיכון ואנחנו לא, להערכתי, זו פגיעה א. בבסיס הבסיסי של אדם, ב. בבסיס של שומר תורה ומצוות, ג'. בבסיס של אדם שמתחשב באחר.

אדם כזה אין לו זכות להיות שופר של שום ציבור ולא אדם שמתעסק בחסדים, כי מונח בבסיס שלו אכזריות. זה רוע. 

זה לומר לאדם כמוני, שמערב פורים לא שלחתי את הילדים למוסדות חינוך, מלבד ימים ספורים שבאחד מהם אכן הבת שלי נדבקה בקורונה, תמשיכו להיות קבורים. לא אכפת לנו לא מהמצב הנפשי שלכם, לא הרפואי, העיקר שאנחנו נוכל להסתובב בחוץ.

היכן הערבות ההדדית? הציבור החרדי לקה בתקופה האחרונה בדבר הזה בענק. כבו המאורות, אין לנו הנהגה שאומרת לנו את הכן ואת הלא בצורה ברורה. אנשים כמוני, בבית על כורחנו בפסח, שבועות, ר"ה סוכות, לא הולכים לתפילה במניין 7-8 חודשים. לא יוצאים לשום מקום מלבד קנייה בסופר שגם אליה אנחנו רצים בבוקר מוקדם לפני שאנשים מגיעים. נעזרים ונתמכים בשכנים נחמדים טובי לב. כמה אפשר עוד לשרוד ככה?

איך יכול להיות שאנשים שהחשבתי אותם תלמידי חכמים, טובים וצדיקים, מוכנים להסתובב ברחוב אפילו בחשש שהם נדבקו או צריכים להיות בבידודים או מסתובבים בלי מסיכה בניגוד להנחיות הרופאים והרבנים. חלקם עוד מתווכחים ומצדיקים את האידיאולוגיה הזו ואז כשאתה אומר להם מה יהיה עם אנשים עם רקע רפואי או מבוגרים? הם אומרים ש"יישארו בבית"...

אם אנחנו פוגעים באמונה של ה"אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך", אם נפגע ולא נתייחס לדור המבוגר שלנו בכבוד ובהערצה, כי הם קרובים יותר לדור שקיבל את התורה בהר סיני, כי הם בנו את דור התורה פה בארץ ישראל, חלקם עברו את השואה, רבנים ראשי ישיבות, משגיחים, ואנשים אומרים להם שבו בבית בלי לצאת. איזו פגיעה זו בכל הקדוש והיקר לנו, ארץ ישראל אמורה להזדעזע ת"ק פרסה על ת"ק פרסה.

כשרואים אדם הולך בלי מסיכה הוא רוצח. הוא רוצח אותי ואת הדור המבוגר, אסור לשתף אותם במניין, צריך לבטל את הוראות הקבע לכל הרבנים והראשי כוללים האלה, אסור להתחתן עם ילדיהם, הם אנשים שלא אכפת להם חיי אדם ומזלזלים באוכלוסייה שלמה, שאומרים להם תישארו בבית.

זה בית קברות חי בתוך הבית. נראה אתכם נעולים בדירת 3-4 חדרים עם 6 ילדים 7-8 חודשים. זו אמירה אכזרית, מי שאומר כזה דבר מונח לו באמירה הזו טבע של רוצח.

איך אתה מעז לומר ככה לאנשים? אתה משקף לאנשים האלה שאין בהם צורך, ואני שואל ותמה, האם כל המאות שזכיתי להציל בהתנדבותי באיחוד הצלה, האם מאות הנערים שבזכותי שומרי תורה ומצוות שומרים שבת ומניחים תפילין וכל מאות החסדים שאני וביתי עושים במשך שנים רבות, האם כל אלו מקבלים ברגע תעודה על ידי אנשים עם בריאות טובה, תעודת שיקוף שאנחנו שווים ל"תקברו בבית שלכם"? 

אנשים שאומרים דברים כאלה דברים, הם מביישים את הדור המבוגר שמרגיש שאין לו טעם וצורך להישאר בחיים. אני מדבר עם אנשים מבוגרים כל יום בהתנדבות ואני שומע מהם את האמירה שוב ושוב, "איך אנשים שומרי תומ"צ אומרים כזה דבר שאנחנו צריכים להישאר בבית? כמה שנים עוד נותר לנו לחיות? 5-10 שנים? למה שלא נהנה מהשמש יותר? בואו כולנו נשמור על ההנחיות וכולנו נוכל ליהנות מחיים טובים יותר", כך אומרים לי מבוגרים רבים.

גם אני הייתי פעם בחור נטול דאגה ופתאום החיים שלי השתנו, אין ביטוח לאף אחד. הפכתי ברגע אחד מתורם לנתרם. אמנם מאז התקדמתי ומאז אני תורם המון, אבל עדיין מגיע רגע האמת שאני זקוק לטובת השכנים שלי שיביאו לי דברים ויסייעו לי.  אני רוצה לומר לכם ידידי היקרים שמסתובבים כמו טווסים נפוחים, החיים לא בטוחים ובורא עולם יושב בשמים ישחק למו הקב"ה משחק עם האנשים וככל שהוא רואה שהלב יותר גאה הוא משפיל אותם. 

אין לכם רשות לומר לנו להיקבר בבית, מה עונשנו? כי עברנו רקע רפואי? או כי אנחנו מבוגרים?

מי אתם שתקברו אותנו בבית בעודנו חיים? הענקתם לנו תעודה של אנשים שאין בהם צורך, שהעולם יכול להסתדר בלעדיהם. זו תעודה כואבת ועתיד הקב"ה לפרוע ממי שפוגע באנשים כמונו ברבים ולא בגלל שאנחנו צדיקים, אלא כי אנחנו בריותיו של הקב"ה.

ההבדל היחיד בינינו לבניכם, שסבלנו ויותר התקרבנו לבורא עולם, או כי אנחנו יותר מבוגרים ולמדנו יותר תורה. אנחנו אוכלוסייה שצריכים להתכבד בנו, להיות גולת הכותרת, אנשים שעברו סבל וייסורים או דור מעבירי התורה או "סתם" מבוגרים שצריך לכבדם.

מי אתם אנשים בריאים וצעירים שמרגישים חופשי לתת לנו תעודת פטירה וקבורה בבית? אני זועק וכואב, עברו עליי ימים נוראים קשים, אני רואה את ילדיי שבמקום לפרוח במוסדות הלימוד יושבים בבית ואני צריך גם לנהל מוסד מרחוק גם לחנך את ילדיי וגם ללמד אותם קודש וחול תוך כדי. הכוחות שלנו גם ייגמרו בשלב כל שהוא והשאלה מה יקרה אחר כך ואת המחיר של זה ישלמו אותם אנשים שאומרים לנו להישאר בבית, שמסתובבים בחוץ בלי מסכות ולא שומרים על ההנחיות.

כל דמעה שלנו יושבת אצל הקב"ה והוא סופר אותה ומתענג עליה, אבל מי שגרם לה ישלם עליה. 

בשורות טובות וחורף בריא.