בטח יום שגרתי בתיבת נח נראה בערך ככה -
פיל: יא אללה, כבר ממש נמאס לי כבר להיות סגור במקום הזה!
נמר: בסדר, מה אתה רוצה? יש מבול בחוץ, צריך להישמר.
פיל: אני כבר לא בטוח שמבול זה פחות גרוע. הרגה אותי הקלסטרופוביה פה.
שועל: האמת שבאופן אישי אני בכלל לא בטוח שיש מבול. מישהו בכלל ראה הוכחות למבול הזה? לזה שאנשים וחיות אשכרה מתים שם בחוץ?
עורב: טוב, אתה יכול לשמוע את הרעש של הטיפות על הגג של התיבה כבר איזה חודש.
שועל: בסדר, כולה רעש של טיפות. זה אופייני לחורף. מקסימום גשם טיפה ארוך, בשביל זה להשתגע ולסגור את כולנו?
זברה: אז למה אתה חושב שנח הכניס את כולנו לפה? מה יש לו להרוויח מזה?
שועל: לא יודע. אולי חוזה מול הביג-נגרייה, למשל. או שהוא סתם נסחף בבהלה וחשוב לו להראות שהוא עושה משהו.
תרנגול: בכלל, גם אם באמת מדובר במבול - מי אומר שהפתרון הוא דווקא להיכנס לתיבה? אולי מבחינה אבולוציונית דווקא יותר טוב לנו להתמודד עם זה בכוחות עצמנו?
שימפנזה: גבר, אנחנו בספר בראשית. אנחנו לא אמורים להאמין באבולוציה. אנחנו אמורים להאמין שהאדם הגיע מ...
פיל: טוב אין לי כוח לעוד ויכוחים מהסוג הזה. אבל אם כבר, מה שמעצבן אותי זה למה לכבשים ולפרות נתנו חופשי להיכנס שבעה-שבעה, ואנחנו הגבילו לשניים-שניים. גועל נפש.
שימפנזה: טוב, ספציפית איתכם זה דווקא...
פיל: דווקא מה?
שימפנזה: לא משנה.
נמר: חבר'ה, די ללטוש עיניים ולהסתכל על אחרים. שכל אחד יהיה אחראי על עצמו, לא יחפש איפה האחרים לא בסדר, בטח שלא ינסה לחרוג מהכללים. תחשבו, זה כאילו אנחנו בתוך אונייה, וכל מי שקודח חור בתא הפרטי שלו בעצם הורס לכולם.
תרנגול: בוא'נה, מאיפה הבאת את הדימוי הזה?
פנדה: כן, מקורי.
נח: בוקר טוב. ארוחת בוקר. הכול בסדר פה, מה זה השקט הפתאומי הזה?
פיל: כלום, מה. (בשקט:) העיקר הוא נכנס עם אשתו והילדים והנשים של הילדים. גועל נפש. נפוטיזם במיטבו.
נמר: בסדר, אבל הם אלה שמאכילים אותנו, לא?
יונה: חוץ מזה מה אתה חושב, שלהם זה נוח?
שימפנזה: כבר חשבתי שתצליחו לסיים את הקטע בלי להשתמש במשחק המילים הזה.
יעקב אליצור
נשלח מהאנדרואיד שלי
