מעשה בשני דובים
מסופר על החזון איש, שבפסח תש"ט נאנח ואמר בפליאה: "מי היה מאמין שכבר כמעט שנה חלפה מהקמת המדינה, ועדיין מרשים לאפות מצות".
מספרים גם שפעם נפגש הגרי"ז סולובייצ'יק עם הרב יחזקאל אברמסקי, ואמר לו: "כשאני רואה אותך, אני יכול להיות רגוע". לשאלתו של הרב אברמסקי הסביר הגרי"ז: "ברור הרי שבמוקדם או במאוחר יתחילו ראשי המדינה להוציא להורג את כל הרבנים, ומן הסתם יעשו זאת לפי סדר הא"ב של שמות המשפחה שלהם. לכן כשאני רואה אותך בחיים, אני יכול להיות רגוע שתורי עוד לא הגיע..."
אלה לא היו בדיחות. בקרב הציבור החרדי בתקופת הקמת המדינה היו חששות אמיתיים שהיא תהפוך למשטר אתאיסטי ורודף דת, כפי שהכירו ברוסיה. חששות אלה לא נראו מופרכים. סטאלין והקומוניזם זכו להערצה רבה בארץ באותה תקופה, השלטון נהג בעריצות לא מעטה כלפי כל מי שלא השתייך למפלגות ולעדות הנכונות, וידועות פרשיות כמו גזיזת הפיאות של ילדי תימן. למדינת ישראל הצעירה עוד לא היתה מסורת דמוקרטית מגובשת, מתחים רבים שררו בין המגזרים השונים, ואין זה מפתיע שהציבור החרדי, שהיה אז קטן וחלש, חשש לקיומו הרוחני ואולי אף הפיזי.
אולם בסופו של דבר, כפי שאנו יודעים, חששות אלה לא התממשו. הציבור החרדי גדל ופרח, ועולם התורה וקיום המצוות משגשג בארץ כפי שלא היה באף תקופה בהיסטוריה. אני נזכר בסיפורים אלה כאשר אני שומע חששות הפוכים מהצד השני, מחילונים או אף דתיים שבטוחים שביום שיהיה פה רוב דתי-חרדי, או תקום "מדינת הלכה" - יתחילו לרדוף אנשים, יהיו סקילות המוניות בכיכר העיר, לא ירשו להשתמש באינטרנט וכן הלאה. על פניו גם לחששות אלה יש על מה לסמוך. יש הרי זרמים קנאים ורדיקליים בציבור הדתי והחרדי, ומקורות תורניים שנראים מאיימים.
אבל כמו שההפחדות החרדיות של אותם ימים התגלו כשגויות - כך גם ההפחדות החילוניות. כמו בסיפור על היהודי שהפריץ הכריח אותו להתחפש לדוב ולהיאבק בדוב אמיתי, וכאשר קרא בייאושו "שמע ישראל", שמע את ה"דוב" השני עונה "...ה' אלוקינו ה' אחד". כל אחד חושב שהשני הוא דוב מפחיד; אבל מדינה חילונית לא חייבת להיות ברית המועצות, ומדינה דתית לא חייבת להיות איראן. איך יהיה ומה יהיה - אי אפשר לדעת עד שזה יקרה. אבל במקום להפחיד, עדיף לדבר על זה.מוישי רוט
 |
|
|
