דב אייכלר: ההנהגה החרדית הבינה תשעה חודשים את מה שכולם מבינים היום.

2 החוגים המדקדקים המפורסמים בהלכה - אין הם  משתייכים לעוטי המסיכה;

חוג בריסק על כל אגפיו; וחוג חזון איש המקורי (גריינימן קרליץ קנייבסקי)

*
לבוש חדש שזיהיתי אחר אחרי תפילת מנחה בבית הכנסת הליטאי: מסיכה לבושה כשרשרת על הצוואר / החזה. גם לא על הסנטר.

אדם רואה מה שלבו חומד.. מי שרוצה לתרץ את יצר הרציחה שלו רואה רק אנשים כמוהו ומי שרוצה להקפיד על בריאותו ובריאו זולתו רואה טוב בכל ישראל.


 רע רואה רע ולומד מכל אדם רואה טוב...

כל אחד מדבר מהסביבה שלו.
באזור שלי כמעט ולא תמצא חובש מסכה. לא ליטאי ולא חסידי (חוץ מהגערערס שהמסכה כבר ירדה על הזקן...) ב"ה עולם כמנהגו נוהג.

איני יודע היכן אחרים מסתובבים. במקומות בהם אני מסתובב, אני פוגש גם אנשים רבים יראי חטא ושומרי הלכה שמקפידים מאוד על חבישת מסכה כל עוד הם במגע קרוב עם אחרים.
אין שום לחץ חברתי לעטות מסכה וההיפך הוא הנכון, אבל הם לא בושים מפני המלעיגים, כפי שאינם בושים בכל הליכותיהם וכפי שהקפידו כשהסיכוי שיפגעו במישהו אחר היה אחד לאלף, כך הם מקפידים עתה כשהסיכוי בחסדי שמים הוא כנראה רק אחד למיליון. 
חלק מהם עברו כבר קורונה בעצמם, והם יודעים כמו כולנו שאי עטיית מסכה לא תפגע באיש. אף על פי כן הם מהדרים לעטותה במקומות הדרושים כדי לא לגרום רפיון לאחרים. משום שהם יודעים ומבינים את דרכי היצר וכמה קל להתפתות לנהוג בדרך הנוחה והקלה.
הם לא פחדני קורונה, הם גם לא התאהבו במסכה המעקצצת והבלתי נוחה. הם בפשטות עושים את מה שהם סבורים שחובתם לעשות, גם כשזה לא נוח וגם כשזה לא קל. כולם היו שמחים להתפטר במהרה מה"מנהג" הזה, אבל כל עוד יש סיכון קלוש שבקלושים שההליכה בלא מסכה תגרום לנזק עקיף לאי מי, הם לא עושים זאת. לנגד עיניהם עומדים דברי התוספות, יותר ראוי לאדם שיזהר שלא יזיק משלא יוזק.

הם לא חוששים לעצמם או לבריאותם, הם גם לא מקובעים או מתקשים לשנות ממנהגם, הם שינו את מנהגם ועטו את המסכה ברגע שהיא נדרשה למרות אי הנוחות הכרוכה בכך, והם ישמחו לוותר עליה, אבל רק כשהיא באמת תהיה מיותרת לחלוטין.  
הם רגועים ושמחים, לא עושים זאת מחשש כלשהו של קנס או פחד, הם רק לא מתעצלים. משתדלים לקדש שם שמים ולנהוג כמצווה עליהם לפי הבנתם בכל אשר יילכו, לא כי זה קל ולא כי זה נעים. לאף אחד לא קל לעטות מסכה, אבל יש כאלו שיודעים למלא את חובתם גם כשהיא לא באה להם בקלות ועל הדרך, כפי רגילותם. 
ואל מול אלו שהתעצלו מהתחלה, ושמחים על כל גילוי של עצלות בקרב אלו שהחזיקו מעמד, הנהגתם היא אות ומופת לסעיף הראשון בשולחן ערוך. אשרי העם שככה לו. 

ובבית כנסת הליטאי שליד הבית, ראיתי משהו חדש, 'מנהג' מקומי; בליל שבת - המון עטויים מסכה (על פי העקרונות הרופפים דלעיל), בשחרית של שבת - כמעט ואין מסכה, במנחה של שבת זה חוזר - ובמוצאי שבת שואף לאפס.

הלכה? מנהגים? 

לא לא.
גם הליטאים - כבר לא נוהגים כמו לפני חודשיים. קשה עד נדיר למצוא מי שמכסה פה+אף באדיקות. בתוך חלל בית הכנסת וכדומה (לא ברחוב).
סור נא ועשה סיור בישיבות הגבוהות, ובראשם ישיבת פונוביז' - ותגיד לי כמה מסכות ראית. מדובר בפחות באחוזים בודדים, ומתוכם כ-90 אחוזים עטויים על הסנטר ומעט מעט על הפה. מה שאינו תקיף מבחינה רפואית. כנ"ל בישיבת סורוצקין וכדומה.
גם בישיבת מיר המעטירה, ראיתי בעיני בשבוע שעבר בכל בתי מדרשותיהם, כי רוב עטויי המסכה (שאינם 'רוב' בישיבה), אינם עוטים כהלכה, והליטאים יודעים מה זה לשמור הלכה. כשני שליש עוטים את זה על הסנטר כמנהג החדש.
בקיצור, כבר אין שמירה אמיתית.
אם כי הציבור המודרני, שבא להתפלל בבית כנסת מתוך האייפון, עדיין יותר אדוק. אבל זה לא מפני שר' ישראל סלנטר חי אצלם... אלא כי אדוקי ה'מסך' הם אדוקי 'המסכה'.


ויום יום, זה פוחת והולך. הנתונים אינם משקרים. 

אל תתרגש, זה לא שיוחנןש חי בתל אביב, אבל באיזור בו הוא חי יש את בנות בית חנה שצריך  לעקוב אחריהן שאינן מתנהגות כמו הנשים בקהילתו...הוא המשגיח...