תיאור המהפכה הכלכלית-חברתית שיוסף חולל במצרים (בראשית פרק מז), אותו קראנו בשבת שעברה, קוטע את רצף סיפור יוסף ואחיו ובמבט ראשון לא ברור מה תרומתו. מדוע חשוב לנו לדעת איך העם המצרי ויוסף השליט התמודדו עם הרעב הכבד ומה היה חסר לו היינו מדלגים על כך? אבל עם הסתכלות קצת יותר מעמיקה נראה שזהו אחד התיאורים החשובים בספר בראשית, לכל הפחות מפרספקטיבה פוליטית ומדינית.
הפסוקים מתארים לנו תהליך הדרגתי שבו המצריים נאלצים למסור את כל כספם בשביל לקנות אוכל מיוסף, אותו אוכל שיוסף אסף מהם בשנות השובע:
"וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה:"
לאחר מכן הם מוותרים על המקנה שלהם, הרכוש הנייד:
"וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל יוֹסֵף וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא:"
בשלב האחרון, מצרים כולה על אנשיה וקרקעותיה הופכת לרכוש פרעה:
"וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה:"
כטיבן של עתות חירום, העם המצרי אינו שואל את השאלות המתבקשות - כגון מדוע לשלם על תבואה שמלכתחילה הייתה שייכת להם ולא לקבל אותה בחינם – אלא נענה לדרישותיו הקשות של השלטון ומוותר על חירויותיו. לבסוף עבדות זו מסתכם בטרנספר בכפייה של אוכלוסיות שלמות לערי עבדים מחד:
"וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ:"
ובמס כבד שעל כל מצרי לשלם לפרעה מאידך:
"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה: וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם:"
בנקודה הזאת אנו הקוראים, כצופים מצן הצד, בוודאי עשויים לחשוב שהשעבוד הגדול הזה יחלוף בתום המשבר אך לפתע מופיע פסוק לא פחות ממדהים מצד העם המצרי:
"וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ נִמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי וְהָיִינוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה:"
כבר לא מדובר בהיענות לדרישות השלטון בעת משבר אלא באימוץ של תפיסה ולפיה אותו שלטון הוא זה שמחייה את אזרחיו, שמקנה להם קיום וממילא בלעדיו כבר אין להם זכות לקיום. באותו מקום שבו המצריים אמורים היו לדרוש את חירותם בחזרה, הם לוקים בטשטוש מוסרי עמוק, מתאהבים בעבדות החדשה שלהם ומתחננים להמשיך זאת "והיינו עבדים לפרעה" תוך כדי מציאת חן בעיני השליט. והתוצאה נמסרת לנו מיד:
"וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד הַיּוֹם הַזֶּה עַל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ"
העבדות הופכת למעמד הקבוע שלהם הרבה אחרי שנגמר המשבר.
מהי אם כן מגמת פרשייה זו? אין ספק שלתהליך הזה יש השלכות נרחבות על ההיסטוריה הישראלית ודי ברור שהפיכת מצרים כולה ל"בית עבדים" הגדול בתבל היא הקדמה להשתעבדותם העתידית של ישראל במצרים. אבל בהקשר המקומי, נראה שהפסוקים הללו באים ללמד אותנו יסוד חשוב וכפול בכל הקשור ליחסי ממשל-אזרחים.
ראשית מצד הממשל יש כאן שיעור חשוב המלמד אותנו ששינויים מדיניים וחברתיים מרחיקי לכת יכולים לקרות בקלות בזמן משבר. גם אם המשבר מוצדק ואנו זקוקים למוסדות המדינה על מנת להתמודד איתו, טיבו של ממשל לנצל מציאות זו על מנת להגדיל את כוחו עוד ועוד. כשאין עין ביקורתית חיצונית שיודעת להבחין בין צעד הכרחי ולגיטימי לבין צעד נצלני וחסר הצדקה, לא יעמוד שום חסם בפני הממשל שירצה לשלול עוד חירויות בשל "שעת החירום".
שנית מצד האזרחים, התורה מלמדת אותנו כאן עד כמה קל להתרגל למצב של עבדות ועד כמה קל לשכוח את ערכן של החירויות שהיו מובנות מאליהן עד לא מזמן. במקום לראות בממשל גוף שמשרת את העם, היוצרות מתהפכות והעם רואה את עצמו כמשרת את הממשל. הדברים יכולים להגיע בקלות עד לכדי תובנה שכל הקיום האנושי מתאפשר אך ורק בזכות אותו ממשל שהופך לאדון ולחזות הכל גם הרבה זמן אחרי תום המשבר.
ובחזרה אלינו, אחרי כמעט שנה שלמה של משבר ושל וויתור על כל כך הרבה חירויות בחסותו, כמה חשוב ונחוץ לשוב אל תובנות יסודיות אלו שתמיד היו ותמיד יהיו נכונות בין אם מדובר במצרים הפרעונית של יוסף או בין אם מדובר בממשלות העולם החופשי של המאה העשרים ואחת.
יוסף לברן
נשלח מהאנדרואיד שלי
