אח בטיפול נמרץכל יחידות טיפול נמרץ מלאות. אצלנו כל האנשים מונשמים. כולם במצב קשה, גם אם הם יצאו מפה, החיים שלהם לא יחזרו להיות כמו שהיו. כמעט כל יום מת מטופל, קצת אחרי שמנקים, מטופל אחר תופס את המקום שלו. יש זמנים שחסר לנו ציוד (לא מכונות הנשמה). אין לנו כוח אדם.
מי שעובד פה, עובד הרבה מעבר למשרה שלו. השחיקה של הצוות מוגברת ולא סבירה. אנשים פשוט לא מגיעים לעבודה כי הם לא מסוגלים להתמודד עם מה שקורה בפנים. את ההנהלה זה לא מעניין. ברגע שעוברים את דלת הכניסה ליחידה, זה עולם אחר. הרבה פעמים אני מרגיש שאני מטפל בגופות של אנשים.
מטופלים שלדעתי היה עדיף להם לא להגיע לפה ולמות בבית, אולי מוקפים במשפחתם, אולי מצליחים להיפרד מהילדים וההורים שלהם. כמעט כל יום מישהו מת. אלא אם יש הוראה מפורשת של המטופל, אנחנו נילחם על כל אחד. נחזיר אותו לחיים, לא משנה מה המחיר, לא משנה מה יהיה מצבו של המטופל בעתיד.
בניגוד לגלים הקודמים, אין לנו מטופלים כרוניים. הם מגיעים, מתדרדרים במהירות ומתים. זה לא נתפס אצלי בראש שכמעט כל יום אני רואה מישהו מת. אף אחד מהם לא מת בשלווה, החייאה הכוללת עיסויים זה אירוע אלים. אני יכול לתאר בפירוט על עצמות שבורות, איך פנים מתנפחות במצבים מסוימים.
על הכנסת נקז חזה באופן דחוף. על צוות טוב, על צוות רשלן. על החלטות רפואיות גרועות, על הזנחה, על פחד ואימה של מטופלים רגע לפני שמנשימים אותם, על תרופות לשיתוק שמתחילות לעבוד לפני שההרדמה נכנסת לפעולה, על מטופלים שלא יודעים שאנחנו הם הדבר האחרון שיראו בחיים שלהם.
על מחסור בציוד ברגעים קריטיים, על סוג של אינטואיציה או הרגשה שפיתחתי בשנה האחרונה, שאני יכול לומר לעצמי ברגע שמטופל מונשם אם הוא ישרוד או לא. על אנשים מבחוץ שלא מאמינים שיש 'קורונה', וטורחים להתווכח איתי על סיבת מוות. על כל מי שלא היה בתוך היחידה הזאת ולא מבין מה קורה שם.
-
-
-
-
-
אחד, ביקש עצת מורו הרוחני בקשר לטיפול שאמור היה להינתן לו נוכח מצבו הרפואי המתדרדר. ענה לו, אל תסכים לשום טיפול! אז למה אתה פה שאלנו? כעבור יומיים, כשכבר כמעט נחנק למוות, פעל בהיגיון וביקש לקבל את אותו הטיפול לו היה זקוק יומיים לפני.
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-
-—-
-
הגיעה אלינו מטופלת על Airvo ומסיכת חמצן. מקבלת כמויות גבוהות של חמצן. העלו אותה אלינו כי היה חשש להתדרדרות מהירה ונדרשת התערבות והנשמה אם כך יקרה. קיבלתי אותה, הכנסנו קו עורקי, גזים בדם יחסית בסדר. אני מדבר איתה והיא נינוחה ועונה לעניין. שוכבת על הבטן כי והסטורציות טובות מאוד.
אחרי כל ההמולה של הקבלה, אני יושב לידה ומסביר לה שאם תצליח להחזיק מעמד את הימים הקרובים הסיכוי שתונשם יהיה נמוך. זה לא מדעי, הסברתי לה. אבל ראינו שאם מצליחים להחזיק מעמד שלושה, ארבעה ימים ככה, אז הסיכוי לצאת מפה לא רע בכלל. קשה לה לנשום, היא נושמת מהר ובאופן שטחי.
ומסתובבת כל הזמן, בטן, צד וגב. תוך כדי נשלף הקו העורקי. לא נורא, קצת דם אפשר לנקות. ביקשתי שתשכב על הבטן עד שהמרדים יכנס להכניס קו עורקי חדש. בינתיים הפחד הגדול שלי שהיא תקרוס נשימתית, אז כל חצי שעה אני מעיר אותה ומדבר איתה על שטויות, לשמוע שהיא איתי ומשתפת פעולה.
המרדים מתעכב כבר כמה שעות. אני מעיר אותה והיא מתלוננת שהיא לא ישנה כבר יומיים. ובכלל אי אפשר לישון עם כל הרעש שיש מסביב. במשך קרוב ל-12 שעות, בדקתי אותה כל חצי שעה בערך. איפה את גרה? כמה ילדים יש לך? רק כדי לשמוע אותה. מצד אחד חשוב לי לדעת שהיא איתי.
מצד שני לכל מילה שיוצאת לה מהפה נדרש מאמץ נשימתי לא קטן. היא רוצה לדבר אבל קשה לה. אני רואה שקשה לה. אז שואל בכוונה שאלות של כן ולא. שאלות שהתשובה שלהן קצרה, לא נותן לה להרחיב או לדבר. אחרי כמה שעות היא מתחילה להתעצבן עלי שאני לא נותן לה לישון. אני מתנצל.
מסביר לה שאני חייב לבדוק שהיא איתי. היא אומרת שנמאס לה. אני מקריא לה את הסטורציה מהמוניטור כדי לעודד אותה. את שומרת על סטורציות טובות כשאת על הבטן, אני אומר. היא נרדמת לי מול העיניים. כל המדדים נהדרים. חצי שעה עברה, הערתי אותה שוב ואמרתי לה שבעלה טלפן לשאול איך היא, חייכה קצת.
המרדים הגיע לקראת סוף המשמרת, הכנסנו קו עורקי חדש ובדקתי גזים בדם. ערכים ממש טובים. חזרתי לחדר והערתי אותה שוב, סיפרתי לה על הערכים ומשמעותם, חייכה שוב. העברתי משמרת לאח אחר. יומיים אחר כך חזרתי לאותו החדר, היא כבר הייתה מורדמת ומונשמת.
דיברתי עם יותר מדי מטופלים, שיחות קצרות, שיחות על הילדים, העבודה, שיחות על השכונה בה הם גרים, על האוכל הדוחה שמגישים פה, כל נושא שבעולם. שבוע אחר כך הם מורדמים ומונשמים או שהם כבר נפטרו.
זה העומס שלי, שם הקושי שלי..
