הסרט הדוקומנטרי של אורלי וילנאי וגיא מרוז "ומה אם כל העולם טועה?" מעלה לדיון מחודש את מה שמכונה "המודל השוודי להתמודדות עם הקורונה". שוודיה מוצגת בסרט כ"מדינה המסרבת להתיישר עם הקו ההיסטרי העולמי" וכהוכחה לאפשרות להתמודד עם המגפה בלא סגרים הרסניים. אפשר להתווכח עם המסקנות של וילנאי ומרוז ביחס לשוודיה, אך גם המתקפה נגדם באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות משוללת יסוד במקרים רבים. הנה כמה דברים שיש לדעת על "המודל השוודי", שנעלמו מהדיון בנושא.
ראשית, בניגוד למה שנהוג לחשוב שוודיה איננה חריגה כל כך. היא אינה מכחישת קורונה, לא ממשיכה ב"עסקים כרגיל" ואינה חותרת לחסינות עדר; היא בסך הכל מנסה לשטח את העקומה על ידי ריחוק חברתי בשיטות המתאימות לחברה ולתרבות הפוליטית שלה. כלומר, ההחלטות מתקבלות בדרג מקצועי ולא פוליטי, מרבית ההנחיות הן בגדר המלצות ולא צווים מחייבים וכמעט שאין בה אכיפה באמצעות קנסות וכוחות משטרה.
כל הפרשנויות, הטורים והדעות של מיטב הכותבים אצלכם במייל
דוא"ל *
אנא הזינו כתובת אימייל
להרשמה
ההבדלים המהותיים מעטים: שוודיה לא סגרה את בתי הספר היסודיים וגני הילדים, לא המליצה לעטות מסכות ולא הטילה סגרים כלליים, מפני שהרשויות החליטו שהנזק הכרוך בהם גדול מהתועלת שהם מביאים.
אפשר אפוא להגדיר את הייחוד של המודל השוודי כך: "אי־הטלת סגר". זהו אמנם הבדל משמעותי, אבל, ויסלחו לי הקונספירטיבים, הוא אינו מעיד על כך ששוודיה נוהגת בקורונה כ"שפעת עם יחסי ציבור".
מצד אחר, הטיעון המרכזי של מבקרי המודל השוודי הוא מספר המתים הגבוה, כ אלף איש במדינה שבה 10 מיליון תושבים. זוהי אמנם טרגדיה אנושית, אך גם אם מתעלמים מהעובדה שהאוכלוסייה בשוודיה מבוגרת מאוד (כ% בני 65 ומעלה), מספר המתים בה ביחס לאוכלוסייה עדיין קטן בהרבה מאשר במדינות אחרות באירופה שהטילו סגרים מחמירים, כמו צרפת ובריטניה. הניסיון באירופה עד כה מראה, שסגרים לא בהכרח מורידים את רמת התמותה.
ההתמקדות ב"כישלון המודל השוודי" בעניין זה אבסורדית והיא נועדה להצדיק את מדיניות הסגרים. מדוע איש אינו מדבר על "כישלון המודל הבלגי", למשל? מספר המתים בבלגיה, שהוטלו בה סגרים מחמירים, הוא כ,800 למיליון תושבים. בשוודיה המספר נמוך מ,100 למיליון תושבים.
"אבל אפילו מלך שוודיה עצמו אמר שהמודל השוודי נכשל", גורסת טענה נפוצה אחרת. המלך קרל ה גוסטב אמנם גימגם בראיון משהו על כך שמספר המתים הגבוה הוא כישלון, אך לא התייחס לשום מרכיב ספציפי במודל השוודי, בוודאי לא לאי־הטלת סגרים. הביקורת שביטא המלך מקובלת גם על רשויות המדינה, אשר מודות בכישלון ההגנה על בתי האבות. אבל חשוב מכך, מלך שוודיה אינו עוסק בנושא, אינו מתמצא בו ואין לו השפעה או כוח פוליטי.
אחת הסיבות לאי־הטלת סגר בשוודיה היא, שעד לתחילת 2021 החוק לא איפשר זאת. הממשלה אמנם הגבילה אירועים ציבוריים והפעילה אמצעי חירום, אך לא היתה לה סמכות לסגור מסעדות, קניונים ומכוני כושר. אמנם חוקים אפשר לשנות, אבל השוודים הססנים מאוד כשמדובר בהגבלת חירויות אישיות וזכויות האדם. זו אחת הסיבות לכך שהם חתרו לשינוי התנהגות וולונטרי, בלא צווים וקנסות. יש אינדיקציות רבות לכך שהשינוי אכן הושג.
בשוודיה קל יותר לשמור על משמעת, אמון וסולידריות, טוענים רבים, מפני שהאוכלוסייה שלה הומוגנית (ביטוי מכובס, שמשמעותו: אין שם חרדים וערבים). אבל הדימוי של השוודים כבלונדינים צייתנים, שעובדים קשה ועושים מה שאומרים להם, מופרך — רבע מאוכלוסיית שוודיה הם מהגרים, או דור שני למהגרים. זה אמנם אתגר גדול, אבל עם מערכת רווחה סוציאל־דמוקרטית, הגיוון האתני אינו נוגד בהכרח אמון ואחריות חברתית. להיפך — ויסלחו לי היוונים וההונגרים — חוסר אמון ברשויות ודאגה משחיתות שלטונית נפוצים בלא מעט מדינות הומוגניות יותר מבחינה אתנית.
נושא נוסף שנעדר מהדיון הציבורי קשור להתמכרות העולמית לטבלאות ולמספרים, שאפשר לייצר ולהבין במהירות: מספר נדבקים, מספר חולים, מספר מתים. יידרשו שנים עד שגם מחיר הסגרים יימדד ויחושב, אך בריאות הציבור היא מושג רחב, ויש סיבות להאמין שיתרונות המודל השוודי יירשמו בהמשך הדרך בכל הקשור לנושאים כמו דיכאון, התמכרויות, אלימות, השמנה, סוכרת, טיפול לקוי במחלות אחרות, עוני, אבטלה ועוד.
זהו מחיר הסגר — הוא גבוה, קשיח והתשלומים נמשכים שנים. שוודיה החליטה להימנע מכך גם כשהפיתוי היה גדול. למרות זאת, בתי החולים של סטוקהולם לא הגיעו למצב של בתי החולים בלומברדיה ובמדריד, התמותה העודפת בשוודיה בחודשים האחרונים היתה נמוכה מזאת של שווייץ ואוסטריה ומספר החולים הקשים בשוודיה נמוך מזה שבצ'כיה וברומניה.
כמו כל מדינה אחרת, גם שוודיה עשתה טעויות בהתמודדותה עם המגפה. אי־הטלת סגר לא היתה אחת מהן. ההשוואה בין שוודיה לישראל בכל הקשור לנתוני התחלואה והתמותה בעייתית, כי קשה להשוות מדינה חמה וצעירה, בעלת גבולות סגורים וניסיון במצבי חירום, למדינה קרה וזקנה, בעלת גבולות פתוחים, שהפעם האחרונה שחוותה מלחמה היתה ב�. ואולי בעצם זה לא חיסרון — אולי ההתייחסות למגפה כאל קרב צבאי היא מטפורה שיצאה משליטה, המולידה פתרונות גורפים וברוטליים במקום שנדרשים בו דווקא פתרונות מורכבים, מאוזנים וארוכי טווח. יסלחו לי הגנרלים, אבל אחרי הכל הקורונה היא נגיף, לא צבא, ו–Covid היא מחלה, לא מלחמה.
תגיות:
