צהריים טובים,
משתף במחשבה שמוחי ונפשי עוסקים בה ביום זה, כדלהלן:
עד הקורונה, המיתוס הרווח בחברה הישראלית, היה שאמנם אנחנו יודעים לריב וכו' אבל  עדיין בשעת צרה יודעים להתאחד.
(כמאמרו של הרב לאו "אנחנו יודעים למות ביחד, אבל עדיין לא לחיות ביחד"....).

בתקופת הקורונה, היה נראה שגם עיקרון זה התחיל להתערער ולהתנפץ, היות ובמקום להתאחד מול הקורונה (כמו התחושה שהייתה אולי בשבוע הראשון של הגל הראשון...), מהר מאוד זה הגיע דווקא להגברת המתיחות והפחתת הסולדריות בין כולם.

והנה, ביום של אסון כזה, כל תחנות התקשורת בין החילוניות (ה"סמולניות") ובין החרדיות נמצאים באווירה של אבל, ומדברים הרבה על המכה הקשה.
גם מבחינת האזרחים לדעתי כל מי שחווה כמוני את היותו "פליט מירון" שחיכה 5 שעות לתחבורה שתוציא אותו ממירון (כשכל שנייה רצים להכא ולהתם כי גם לא יודעים איפה לחכות וגם לא יודעים מתי "באמת" תחזור התחבורה לסידרה) , כשהגענו לתחנת רכבת בכרמיאל קדמו אותנו החילונים ה"אגואיסטיים" בלחם ובמים שהיו כ"מים קרים על נפש עייפה".

מה שמבחינתי די מעודד - כי אם באמת החילונים היו מסתכלים עלינו כ"עבמי"ם" אז פחות היו מתרגשים והיו נוטים לומר ברמיזה או אפילו בכמעט מפורש "טוב, זה הדוסים שלא אכפת להם מחיי אדם" או לפחות פחות מתרגשים כי זה "הם" ולא "אנחנו" וכו'.

והנה עכשיו התוודעתי גם לידיעה הבאה (פשוט לבכות):

עשרות תל אביבים עומדים מעל שעה וחצי בתור לתרום דם לטובת נפגעי אסון הר מירון בתחנת ההתרמה של מד''א בכיכר רבין  

גועל נפש מרוכז! עלילה שפילה. במסווה של דיבורים על אחדות - משמיצים!!!לא יאומן. זה בעיקר מעיד על עומק שפלות נפשם האפל של המגיבים כאן, רק אל תדברו בשם הציבור החרדי.
את חסדי עמרם שכחתם? את יד שרה? את עזר מציון? החילונים - אחדות מופלאה, הם דואגים לכולם, אבל החרדים בטח דואגים אך ורק לעצמם. איווט האיום לא היה מנסח את זה טוב יותר. 

אם היה אסון שמצריך סיוע גם תולדות אהרון היו מתייצבים, כמו שכשהיו מלחמות החרדים התייצבו, מה שכן לדעתי התקשורת מייצרת אייטם, ולא אייטם מייצר תקשורת, ולכן כאשר התקשורת הכללית החליטה לשים על זה דגש אזי הציבור שצורך אותה התייצב לעזור.

תוקן על ידי הכובס1 ב- 30/04/2021 14:47:47