"צאו ממערתכם"!!!

האירוע המכונן הפרטי שלי במירון התרחש לפני כעשור וחצי. עד אז הכרתי את עולם הסוד בעיקר דרך הטקסטים. אמנם המשיכה הבלתי מוסברת אל הפִּלאי התעוררה בי כבר בגיל צעיר; מאז עומדי על דעתי בלעתי כל אות כתובה המתייחסת במישרין או בעקיפין אל דעת העולמות העליונים – מקבלה וחסידות, דרך פסיכולוגיית המעמקים וספרות מהמזרח, ועד לקלוריות הריקות במדפי הניו־אייג'. אבל המעבר מהמושגי והמופשט אל החושי־דימויִי קרה שם, על ההר.

הגעתי אל הציון בשעת ערביים של יום חולין קיצי, מותש מטיול רגלי ארוך. אחרי תפילת מנחה וכמה פרקי תהילים הצמדתי את המצח אל קיר השיש הצונן. מה שקרה שם, ללא שום הכנה, טלטל את הווייתי. ילאה הפה מלספר את המתרחש כאשר השערים הפנימיים נפתחים והתודעה נקרעת אל האינסוף. תיאורים של אירועי קונברסיה (הפיכת הלב) – מהסוג שתיעד ויליאם ג'יימס בספרו המכונן "החוויה הדתית לסוגיה" – נוגעים קצת בפנומנולוגיה של ההתרחשות: החזיונות, הצבעים, המראות, הדמעות, החשמל המפרק את הגוף והנפש, חוויית ההיפתחות אל הידע החדש, חיבורים לא צפויים שנרקמים בתודעה, התפרצות של יצירתיות מזוקקת. כשאספתי את עצמי כמה שעות מאוחר יותר, הרמתי טלפון לתלמיד חכם מיוחד שעמדתי בקשר עימו. הוא הרים את השפופרת לאחר צלילי חיוג ארוכים, והמילים הראשונות שלו היו: "עשו לך אמבטיה, אה?"

בסוף זה נגמר. התודעה הרחבה מסתלקת, בן אנוש לא יכול להחזיק בה זמן ממושך. אחרי שהלפידים כבים וקול השופר מסתלק, הנהר היוצא מעדן הופך לזיכרון רחוק, ולהט החרב המתהפכת חוזרת לשמור את דרך עץ החיים. העולם חוזר להיעלמו, גלעין הקיום מתכסה בקליפתו, אבל החותם שנצרב בנפש נשאר. מי שפקח פעם את עיניו, לעולם לא יוכל לעצום אותן שוב לגמרי. הפרספקטיבה שלו על הקיום תשתנה. האינטגרציה בין הסוד ובין החיים הגלויים תדרוש אמנם מסע חיים שלם, אבל הרכבת יצאה מהתחנה.

גם בלי רגישות מיסטית גבוהה, אפשר להבין שלמקומות הללו יש כוח משיכה חזק שרובו עובר בערוצים עוקפי תודעה. ב"קונטרס ההשתטחות" שחיבר ר' דובער שניאורי, האדמו"ר האמצעי מחב"ד, הוא נותן סימנים במשתטחים על קברי צדיקים, ומחלק אותם לחמישה מעגלים. בפנימי נמצאים בני עלייה בודדים שהמוטיבציה שלהם מיסטית־נבואית. הם מבקשים לזכות ל"עיבור" מנפש הצדיק לשם "התגלות עצם אור נשמתם". בקצה השני נמצא המעגל החיצוני, הסוציולוגי, המאכלס את "העם שבשדות". אלו שיאיר גרבוז כינה "מנשקי הקמעות, עובדי האלילים והמשתחווים על קברי קדושים".

מטבע הדברים השיח העוסק בפולחן שהתפתח סביב המקומות הקדושים מתייחס למעגל החיצוני בלבד, ומתעלם ממקורות ההנעה העמוקים והסמויים שלו. ברובד הזה לא רק חילונים, גם דתיים רציונליים חשים לעיתים סלידה עזה מהגוון הדתי שהם פוגשים על ההר, ונימוקם עימם. זו לא רק ההתנשאות המובנית של המעמדות הגבוהים על הנמוכים. ההיסטוריה מלמדת שהכוח הגנוז בסוד מכיל גם סכנה גדולה. המקובלים זיהו את ל"ג בעומר עם ספירת "הוד שבהוד", אבל ההוד הזה, כפי שנכתב בספר דניאל, לפעמים נהפך למשחית.

המשוואה הרוחנית פשוטה והרסנית: הרוחניות מייצרת כוח, והכוח מושך אנשים לא רוחניים. כאשר המרכיב האי־רציונלי שבסוד מתרכב עם אינטרסים פוליטיים, התוצאה היא קטסטרופה מוחלטת. העומק הופך לאסקפיזם, הפנימיות לעריצות, הקסם לאלימות.[1]

**

תהליך המסחור והפוליטיזציה של הילולת הרשב"י התחיל לפני קצת יותר משני עשורים. עד אז, ל"ג בעומר במירון הציע רוחניות לואו־קוסט עממית פשוטה ומלאת קסם. הדוכנים עם הקמעות והפוסטרים, מוכרי האשליות ב"איגרות קודש", מציעי הישועות בהוראת קבע, מוזגי מיץ פטל מח"י רוטל, מגישי קיגל קר בתבנית חד־פעמית. "הצדיק", "הרבי"[2], "רבינו"[3] ו"הרב זצ"ל"[4] הסתדרו יופי יחד.

גם בשנות השמונים והתשעים ההר היה עמוס בלילה הזה, אבל רובו היה מאוכלס באוהלים שמחים של משפחות מסורתיות מהפריפריה; "הדלקה" של חצר אחת – חסידות בויאן – שרכשה את הזכות מההקדש הספרדי המקורי; מקובלים שהיו מגיעים לפנות בוקר להשתטחות; להקות כליזמרים; ועמך ישראל שהיו עולים, מסניפים את ה"דלק" של ההר וחוזרים לביתם שמחים וטובי לבב.

עם השנים הלך ההר ושינה את פניו. במקביל למאבקים שבין ההקדשות, הגורם שעיצב יותר מכול את ההילולה החדשה הוא הפוליטיקה החרדית – גם הש"סית אבל בעיקר החסידית. החצרות הגדולות – המתחרות על משאבים, יוקרה ומעמד – כבר לא הסתפקו בהדלקה של האדמו"ר מבויאן והחלו להשתלט ולסחור בזכויות על "הדלקות" שונות. כל הדלקה מסמנת שליטה על טריטוריה וזמן משלה, במרחב העמוס ששמו ל"ג בעומר במירון. הכליזמרים הספונטניים פינו את מקומם למערכות הגברה ענקיות, השינוע של המסות הגדולות מהריכוזים החרדיים דרש היערכות לוגיסטית כבדה והקמת טריבונות וגדרות. המאכערים והעסקנים החלו להיאבק על הפרדת שבילים ונתיבי גישה, משמרות צניעות נטלו לעצמם סמכויות בכוח והפרידו מסלולים ומתחמים, טונות של גדרות ומעקות אלומיניום גידרו שטחים וסימנו טריטוריות, והררי זבל ואשפה כיסו את ההר בכמויות.

(... כאן מובאת סקירה היסטורית משפטית של המאבקים על ההר)

אז האפוטרופוס האשכנזי מציע להקשיב לרבנים, והרבנים עצמם מגלגלים עיניים לשמים.

האדמו"ר מתולדות אהרן, זה שהאסון התרחש במשמרת שלו, הסביר כי "אלו שנהרגו באסון הקשה הם קורבנות שהתקרבו לקדוש ברוך הוא. הקב"ה רואה את הניסיונות להתקרב אליו, ועל ידי כך מתמתקים כל הדינים. בטוח שרשב"י דואג עכשיו לילדים הללו".

הרב חיים קנייבסקי קרא לנשים "שיתחזקו בצניעות" ולגברים להקפיד "בהלכות נטילת ידיים לסעודה בכל פרטיה ודקדוקיה".

נשיא מועצת חכמי התורה של ש"ס, חכם שלום כהן, הסיק כי "עלינו להתחזק יותר באמונה ולקבל באהבה דין שמיים".

ואילו הרב גרשון אדלשטיין, נשיא המועצה של דגל התורה, הסביר ש"הנפטרים מכפרים על הדור. צריך להתעורר בשמירת הלשון".

היחיד שהצליח להרים נחיר אחד מהביצה היה הרבי מקרלין. אחד הלקחים שלו היה אמנם "להתרחק מהנייעס", כלומר לא לצרוך חדשות. אולי משום שהחדשות מציפות ביקורת ציבורית, והאדמו"רים לא מתים על ביקורת. אבל לצד זה הוא גם הדגיש ש"הגיע הזמן להתנהג באנושיות. אנחנו כבר לא הציבור הקטן שהיה פעם. השם עזר שעד השנה היו ניסים, זו אינה סיבה שנמשיך לסמוך על זה".

אסון מירון משקף את תמצית הכשל שבמערכת ההפעלה החרדית: היא לא מותאמת בשום צורה למספרים גדולים. ההסדרים שהתגבשו בימי בן־גוריון התאימו לקהילה של 400 לומדים. הם קורסים ונמחצים כשהחברה הזאת גדלה ותפחה למספרים של מאות אלפים. אסון ההימחצות הוא לא רק אירוע טרגי קונקרטי אלא גם דימוי מדויק: עקומת הגרף החדה של ריבוי האוכלוסין במגזר החרדי,

שאינה נתמכת בתשתיות הולמות, מובילה בהכרח לקריסת מערכות כוללת. כך בקורונה, כך בכלכלה, וכך במירון.

קהילה של אלף משפחות יכולה להחזיק "עשרה בטלנים" – לומדי תורה המקדישים את חייהם לרוח. היא לא יכולה להחזיק 300 כאלה. ודאי לא אם שאר המשפחות מתפרנסות מכתיבת סת"ם או עבודות דחק בשכר מינימום.

את שורשי המשבר שבין הציבור החרדי לכללי בעניין הקורונה הבנתי בסוף החורף. הזדמן לי לבקר בבניין דירות גדול באזור מאה שערים, שנבנה בלי היתרים. כשנכנסתי לאחת הדירות, חשכו עיניי. מבנה הדירה הוא מסדרון ארוך, ואליו מחוברים שלושה חדרים בגודל 3 על 4 מטר – שניים לשינה ואחד למטבח. בכוך שבסוף נדחקים שירותים ומקלחון. בדירה הזאת אין סלון, אין חלל משפחתי משותף. הכוך הזה נראה ונחווה כמו כלא, ואף על פי כן הביקוש עצום. היזם, חסיד תולדות אהרן, משכיר את הדירות במחיר של 7,500 שקלים.

הימים היו ימי קורונה, ועם הפיזיקה הפשוטה אי אפשר לשחק. בני המשפחה שמתגוררת בבית לא באמת יכולים לשהות בו מעבר לזמני הלינה והאכילה, גם אם בחוץ ישתולל דבר ויוכרז סגר מלא. ובהקשר רחב יותר, גם אם ירצו מאוד, רבים מהחרדים לא יכולים לעמוד בסטנדרטים של ציוויליזציה מודרנית עם שלטון חוק. כשאין לך השכלה ויש לך משפחה גדולה לפרנס, אתה מוכרח לעבוד בשחור כי אין מאיפה לשלם מיסים. כשאתה צריך למצוא קורת גג לעשרה ילדים שמתחתנים, הבנייה הבלתי חוקית היא נורמה. בעולם כזה, התלות בקצבאות ובמלגות ותרבות השנור המפותחת, הן תוצאה בלתי נמנעת.

בדומה לעמיתיהם במפלגות הערביות, שעימם הם משתפים פעולה לעיתים קרובות, הח"כים החרדים לא נוקפים אצבע כדי להוביל לתיקון עולם ולטיפול שורש, אלא מתַחזקים ומשמרים את המנגנון שמעניק להם כוח ושליטה מוחלטת. זו הסיבה שגם אריה דרעי נתלה בנימוקים דתיים כדי להסביר את האסון ("הקב"ה נתן לנו מכה כואבת מאוד").

לחם של בושה

אסור להתבלבל. התגובות של הרבנים והפוליטיקאים החרדים אינן ביטוי לעמידה חשופה מול א־לוהים. הן לא משקפות הרכנת ראש בפני הבורא הממית והמחיה, או הכרה בסופיותו וקטנותו של היצור האנושי, אלא אסקפיזם (בריחה מן המציאות). לא פליאה יש כאן, אלא בריחה. לא נוכחות, אלא הסרת אחריות. חשיבה מהסוג הזה איננה מעשירה ומעמיקה את החיים באמצעות התכווננות לפלא העומד בתשתיתם, אלא מבטאת פטאליות נואשת, הימלטות מהתביעות הדחופות של החיים. אבל החיים לא עוצרים, הם ממשיכים לרדוף אחריך עד שאתה נמחץ.

היו מי שחשבו שהפוליטיקה החרדית תוציא את החרדים מהגטאות המנטליים והתודעתיים. שהיא תסייע להם להשתלב בחברה היצרנית ולעבור ישראליזציה, ולו חלקית. אבל מה שקרה היה הפוך בדיוק. השטעטל קיבל את הכוח הדורסני ואת המשאבים הבלתי מוגבלים של המדינה. גפני אמר השבוע ש"המדינה צריכה לקחת אחריות על המקום הזה". הוא שכח שהמדינה זה הוא. שהוא וחבריו הם שישבו בוועדות ונתנו את האישורים.

אחת הבעיות הגדולות של ממשלות ישראל היא שהן לא יכולות להציל את החרדים מעצמם. התלות בקול החרדי משאירה מאות אלפי יהודים בקיום לא יצרני התלוי בחסדי קצבאות. קיום קשה יום בעמדה נפשית של ״נהמא דכיסופא״ (לחם של בושה), המכרסם בעולמם הגשמי, ולא פחות מכך בעולם הרוחני. בבחינת ״הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם״.

ההנהגה החרדית חיה היום את משנתו המוקדמת של רשב"י, כאשר הוא יצא בפעם הראשונה מהמערה ושרף את הכול. היא צריכה לעבור תהליך התבגרות עמוק כדי לפגוש את משנתו המאוחרת של התנא, שבה שאלתו הראשונה הייתה "איכא מילתא דבעי לתקוני?" מה אני יכול לתקן, איפה אני יכול לעזור.

הכתבה המלאה https://www.makorrishon.co.il/opinion/345163/?fbclid=IwAR1zuwIOIX5NTjKuzYyKLCF5QwAtszzefo-mcMd2GlVOVI0FLNQM47X0Vfw