תוכנית ''סודית''. אחרי שנה מהמוות, תעברו לכד אפר. הטרנד שלי עכשיו לייבא כדים.

בזמן המקרא, המשנה והתלמוד רוב הנפטרים היו נקברים בצורה זמנית, ולאחר מכן  היה מלקט בנו של הנפטר את העצמות ומעבירן לאחוזות קבר משפחתיות. לנוהג זה מתייחסת המשנה במסכת מו"ק )פ"א מ"ה(: ועוד אמר רבי מאיר: מלקט אדם עצמות אביו ואמו )בחול המועד(, מפני שהיא שמחה לו. רבי יוסי אומר: א ב ל הוא לו. רש"י על אתר מסביר שלדעת רבי מאיר יום ליקוט עצמות הוא יום שמחה מפני "שקוברין בקברי אבותיו". הגמרא )מו"ק ח,א( מקשה על כך מברייתא הקובעת שליקוט עצמות הוא יום אבל, ולכן מסבירה שאף רבי מאיר מסכים שיום ליקוט עצמות הוא יום אבל, ובכל זאת מתיר זאת בחול המועד. להלכה, מכל מקום, כל הראשונים פסקו כרבי 4 יוסי, שיום ליקוט העצמות הוא יום אבל ועל כן אסור ללקט עצמות בחול המועד. בתלמוד הירושלמי )מו"ק פ"א ה"ה( מובא תיאור מפורט של מנהג ליקוט העצמות: בראשונה היו קוברים אותן במהמורות; נתאכל הבשר - היו מלקטין את 5 אותו היום היה מתאבל ולמחר היה שמח, העצמות וקוברין אותם ברזים. לומר שנינוחו אבותיו מן הדין. מחלוקת רבי יוסי ורבי מאיר התאחדה אפוא למנהג משותף, לפיו יום הקבורה הוא 6 יום אבל והיום שלמחרת הוא יום שמחה. מלשון המשנה משמע שהיה מנהג ידוע של ליקוט עצמות, והשאלה היחידה היא האם מותר לעשות זאת בחול המועד. ואכן, אין במשנה או בגמרא דיון בשאלה האם מותר ללקט עצמות, וההנחה הפשוטה היא שהדבר מותר. ייתכן שנוהג זה נבע מהעלות הגבוהה של חציבת קבר בסלע או ממצוקת מקום, אולם מהברייתא במסכת שמחות )פי"ב ה"ט( ברור שליקוט העצמות הוא לכתחילה, ולא נעשה רק בשל אילוצים שונים: אמר רבי אליעזר בר צדוק: כך אמר לי אבא - בשעת מיתתי קברני תחילה בבקעה, ובסוף לקט עצמיי ותנם בגלוסקמא ברארין. ואל תלקט אתה בידך. וכך עשיתי לו. נכנס יוחנן וליקט, ופירס עליהן אפיקרסין, נכנסתי וקרעתי עליהן, ונתתי עליהן חפירין יבשין. כשם שעשה לאביו, כך עשיתי לו. נראה שהייתה מעלה בקבורה ראשונית בבקעה, שיש בה הרבה אדמה והבשר מתעכל בה היטב, ולאחר עיכול הבשר היו מעבירים את עצמות הנפטר לקבורה בקברי אבותיו בארון. "גלוסקמא ברארין" היא כנראה ארון קבורה מעץ או מאבן, מעין הגלוסקמאות המצויות לאלפיהן באתרים ארכיאולוגיים בארץ ובעולם מאותה תקופה. מכל מקום, מלשון הברייתא ברור שליקוט העצמות הוא לכתחילה, ולא נעשה רק בשל אילוץ של עוני או חוסר מקום. מנהג ליקוט העצמות מוזכר בברייתא נוספת במסכת שמחות )פי"ב ה"ה(: כך היו חבורות עושין בירושלים: אלו לבית האבל, ואלו לבית המשתה, אלו לשבוע הבן ואלו ללקט עצמות. הרי לנו ארבעה סוגים של גמילות חסדים: ניחום אבלים, שמחת חתנים וכלות, השתתפות בברית מילה וליקוט עצמות. לענייננו, נלמד מכאן שליקוט העצמות היה מנהג לכתחילה, ונחשב אף למעשה מובהק של גמילות חסדים.