תפקידו של חבדניק בראיה של הרבי זצוק"ל זיע"א

הכנסת אשכול זה לזכות החסיד בננו יוסף חיים בן אורה יהי רצון מלפני אלהי השמים והארץ החוקר כליות ולב ומשלם לאדם כמעשיו וכפרי מעלליו שזכות התורה הקדושה וזכות כלל אדמורי חב"ד תורתם ומסירות נפשם לעם ישראל ומעשיהם הטובים וזכות זיכוי הרבים יגן בעדו ובעד כל אשר לו ובעד כל ישראל אלף המגן אמן נצח סלה ועד ויזכה יוסף חיים בן אורה דליהנה להתברך בכל מכל כל עם כל ישראל ויהי רצון מלפני אלהי השמים והארץ שנזכה לראות נחת רוח דקדושה מכל יוצאי חלצינו אמן נצח סלע ועד וזרענו כולם יהיו זרע ברך יי , זרע קודש בר קיימא דור ישרים יבורך אמן נצח סלה ועד ונזכה עם כל בית ישראל להתברך בבנין בית המקדש השלישי במהרה בקרוב אמן ואמן כן יהי רצון

תוקן על ידי ברשלום ב- 13/11/2021 21:58:24

*"להוסיף במיוחד בשיעורי תורה ברבים, על ידי יסוד שיעורים חדשים במקומות שעדיין לא קיים בהם שיעור, ולחזק ולהרחיב השיעורים שכבר קיימים. בהדגשה - עם הוספה שעל ידי זה "יוסיף חיים על חייו"* . . בנוגע לפועל: כדאי ונכון לפרסם ולהכריז בכל מקום ומקום את הוראת חז"ל ש"מחמשה עשר באב ואילך דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו", החל מה"הכרזה ופרסום" בעצמו, שזה יעורר אצל כל אחד הוספה בלימוד התורה, בכמות ואיכות, וכמו כן לפרסם ולעורר את בני ביתו, וכל יהודי שיכול להשפיע ולעורר אותו. ההוספה בלימוד התורה עצמה יש בה מעלה נוספת כאשר מצטרפים לשיעור בתורה ברבים (ולא "בד בבד"), "שנים שיושבים ועוסקים בתורה", עד "עשרה שיושבים ועוסקים בתורה". ולכן כדאי לנצל את ההוראה מחמשה עשר באב - להוסיף במיוחד בשיעורי תורה *ברבים*, על ידי יסוד שיעורים חדשים במקומות שעדיין לא קיים בהם שיעור, ולחזק ולהרחיב השיעורים שכבר קיימים. וההוספה בלימוד התורה - תביא בודאי להוספה בתלמוד גדול שמביא לידי מעשה, הוספה בקיום המצוות בהידור, ובאופן של "מצוותי' כפולות", כנ"ל בארוכה. וכאמור, ההכרזה ופרסום בנוגע להוספה בלימוד התורה צריכה להיות בהדגשה - עם הוספה שעל ידי זה "יוסיף חיים על חייו", היינו שישנה ההבטחה דתורתנו הקדושה, תורת אמת, שעל ידי זה יתוסף אריכות ימים בפשטות אצל המוסיף בלימוד התורה! אשר עצם הידיעה בזה, מחזקת יהודי לקבל החלטה טובה להוספה בלימוד התורה, ולהתעלות מעל הבלבולים, דאגות הפרנסה וכיוצא בזה, ולהעמיד את עצמו במצב של "אוכלי המן" (ש"לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן") על כל פנים בשעת הלימוד, ולהתמסר ללימוד התורה, באופן ד"כל עצמותי תאמרנה", בהתעמקות ונעימות ("געשמאק") (כנ"ל), ביודעו שהקב"ה מספק לו כל צרכיו וצרכי בני ביתו, ואפילו אם ישנה דאגה - הרי הוא מקבל החלטה שהדבר לא יפריע לו, ועל ידי עצם ההחלטה בזה - הקב"ה מברך אותו שמלכתחילה לא יהי' לו דאגות (ובפרט שכך צריך להיות על פי דין שכל יהודי ראוי לקבל על פי דין והלכה "כסעודת שלמה בשעתו", ואף יותר מכן), ולומד תורה במנוחת הנפש ומנוחת הגוף, באריכות ימים ושנים טובות, מתוך בריאות הגוף והנשמה. עד שזוכים - כל יהודי וכל בני ישראל בתוך כלל ישראל, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו" - לגאולה האמיתית והשלימה, ועוברים, בלי הפסק כלל מחיינו עתה, לחיים נצחיים, ולקיום היעוד בסיום וחותם מסכת תענית: "בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו", "ואמר ביום ההוא הנה אלוקינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו". (משיחת ש"פ ואתחנן, י"ג מנחם אב ה'תש"נ) *"בגלל טענותיו יוציאו את "רבו" מגיהנם ויושיבוהו בגן עדן!"* במשנת "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" - יש לימוד והוראה בנוגע לכללות העבודה עם הזולת: כאשר מדברים עם יהודי אודות הצורך להתעסק עם הזולת, יכול לטעון: למה לי להקדיש את זמני עבור הזולת, הרי מוטב שאנצל את זמני ללימוד התורה. ותוכן המענה הוא - שהעבודה עם הזולת בעוה"ז *תביא לו תועלת* לעולם הבא. וביאור הענין: מהחילוקים שבין עוה"ז לעוה"ב - שעוה"ז הוא "עולם הפוך", ואילו עוה"ב הוא "עולם ברור". וכיון שכן, הרי יתכן שכאן בעוה"ז ("עולם הפוך") נדמה לו שגדלה מעלתו ממעלת זולתו, שלכן עושה חשבונות שההתעסקות עם זולתו אינה כדאית עבורו; ואילו בעוה"ב ("עולם ברור") יתברר להיפך. אי אפשר לדעת מי גדול ממי. יתכן שהזולת הוא למעלה ממנו. בנוגע להזולת - הרי *לעולם* צריכים לדון אותו לכף זכות, משא"כ בנוגע לעצמו - אינו יכול לסמוך על זה שנראה לו שמצבו כדבעי, שהרי "על כל פשעים תכסה אהבה", אהבת עצמו, ואמרו חז"ל "אל תאמין בעצמך כו'". ונמצא, שבנוגע לכל אלה שמתעסק עמהם - *בודאי* יש להם חלק לעוה"ב, ואילו בנוגע לעצמו יכולה להתעורר שאלה כו'. וכיון שכן, הרי יתכן שכתוצאה מההתעסקות בטובתו של חבירו לקרבו לתומ"צ, יגמול לו חבירו "בעולם הבא", שבזכותו של חבירו יזכה גם הוא (המשפיע) לעולם הבא: כאשר יהודי מקרב את חבירו לתומ"צ, נעשה הוא *"רבו"*, שלימדו תורה והביאו לחיי עוה"ב. ועי"ז יגמול התלמיד לרבו - שבבואו לעוה"ב *לא יניח* שהוא (התלמיד) יהי' בגן עדן, ואילו "רבו" (שלימדו תורה והביאו לחיי העוה"ב) יהי' בגיהנם ח"ו! בבואו לעולם הבא - בודאי יטען: אינני יכול להיות ללא הרבי שלי... כך שבגלל טענותיו, יוציאו את "רבו" מגיהנם ויושיבוהו בגן עדן! ויש להוסיף, שבימינו אלה יכול להיות התשלום של חבירו באופן שלא צריכים להמתין עד לאחר מאה ועשרים שנה, "בעולם הבא" - שהרי "הנה זה עומד אחר כתלנו", משיח עומד לבוא *מיד* ("משיח האַלט אָט-אָט ביים קומען"), "אחכה לו בכל יום שיבוא", וגם הזקן (ועאכו"כ הבינוני והצעיר) שבחבורה יזכה לביאת המשיח *בימיו*, כך שהתועלת שישיב לו חבירו יכולה להיות גם בעולם הזה ("אויף *דער* וועלט"). *"בכחו ובאחריותו של הרבי"* וכשמתחילים לעסוק עם הזולת (לאחרי הקדמת ההכרה ש"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא") - צריכים לזכור ש"משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו'": כאשר מתעסקים עם הזולת, צריכים להזהר שלא לחשוב ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". [צריכים לידע שההתעסקות עם הזולת אינה אלא בכחו ובאחריותו של *הרבי,* "אויפן רבי'נס פּלייצעס", [= על כתפיו של הרבי] וכאמור לעיל (ס"ה) שכ"ק מו"ח אדמו"ר הנחיל לנו את הכח שגם ב"מצרים" נוכל לעסוק בהפצת התורה והיהדות (בדוגמת עבודתו של יוסף הצדיק), ואין אנו עושים (ואסור לנו לעשות) לבד, "אויף די אייגענע פּלייצעס"...] [= על כתפי עצמנו]. וזהו "משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו'" - שהעבודה עם הזולת היא בכחו של משה, ש"אוהב ישראל הי' ", ו"מסרה ליהושע, ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים וכו'", עד לרבותינו שבכל דור ודור, אתפשטותא דמשה שבכל דרא ודרא. (משיחת ש"פ שמיני, מבה"ח אייר, ה'תשי"ב) *לא ראה ולא שמע מאומה* חזרת דא"ח של ר' זלמן שניאורסאהן (מוועליז') היתה לשם דבר: הוא היה מסביר את המאמרים באופן נפלא. היה זה עונג רוחני פנימי לשבת ולהקשיב לחזרת הדא"ח שלו, שנאמרה בטוב-טעם ודעת. לפעמים, כשהיה חוזר מאמר שעוסק בעניני עבודה, היה הדיבור קשה עליו משום שהיה פורץ בבכי מרוב התרגשות. ונקל לשער איזה רושם ואיזו התעוררות מחזה שכזה גורם בליבו של המאזין. בתקופה שהתגורר בוויטבסק היתה באה לביתו קבוצה מאנ"ש בכל שבת-קודש אחר תפילת מנחה לשמוע ממנו מאמר דא"ח. בתקופה שהיה בלודז', היה נהוג אצלו בסעודה שלישית לנגן ניגונים לבביים. בשעת הסעודה היה ר' זלמן קורא פרק קי"ט בתהילים וגם הרבה פרקים מספר התניא (שהיה קוראם מתוך הספר), והיה אוכל בחיפזון גדול. אחר-כך היה חוזר מאמר דא"ח במשך שעתיים או שלוש, ולפעמים החזרה ארכה אף יותר. בשעת חזרת הדא"ח לא ראה ולא שמע מאומה מכל המתרחש סביבו. לחזרת הדא"ח היו מגיעים התלמידים המבוגרים שלמדו בישיבת 'תומכי-תמימים' בוורשה, וכן אברכים מחסידי פולין שנמשכו לתורת הדא"ח. *המאמרים שהיה רגיל לחזור* ברובם, המאמרים שחזר ברבים היו מיוסדים על מאמרי כ"ק אדמו"ר מהר"ש וחלק מהביאורים היו לקוחים ממאמרי כ"ק אדמו"ר האמצעי. מתוך ריבוי המאמרים, זכורים שני מאמרים שהיה חוזר עליהם באריכות גדולה: א. דיבור המתחיל "ולקחתם לכם אגודת אזוב" ובמדרש-רבה "הדא הוא דכתיב כל פעל ה' למענהו כו' ". ב. "ואני נתתי לך שכם אחד וגו' בחרבי ובקשתי". פעם הראה בנוגע למאמר זה שהוא מיוסד על ההוספות לתורה-אור דיבור המתחיל "ואני נתתי לך". (אגב, בזמנו, היו שמים לב, כי בכרך הקונטרסים שלו ממאמרי ריגא ווארשא, שהקונטרס "עשרה דרושים" דשנת תרצ"ה בתחילתו [בענין "ג' שרי פרעה וכו' "] ניכר על הדפים שהשתמש בהם הרבה, ושם מובאים בארוכה הענינים מדיבור המתחיל "ואני נתתי לך" הנ"ל). (חסידים הראשונים עמ' 144) שלום וברכה! במענה על מכתבו ממוצש"ק והקודם לו, הנה נהניתי מהשיעור שלומד עם בחורים מדי שבת בשבתו, ובלי נדר אזכיר שמותיהם על הציון הק' של כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, בעת רצון, להמצטרך להם בכלל ולהוספה בשיעורים בתורת הנגלה ובתורת החסידות, שעי"ז יתוסף בברכות השי"ת והצלחתו בהמצטרך להם . . בברכת הצלחה. (אגרות קודש כרך יא עמ' קז) על כך ועוד בעלון השבועי המצורף. _נא להפיץ הלאה - פשוט כדי שלרבי יהיה נחת!_ *"רגש מיוחד בעניין"* בשנת תשל"ה ביקר במוסדות חב"ד שבמיאמי מר חיים גראדע, אמן ואיש-ציבור מפורסם. במכתב מיוחד ששיגר לו הרבי ובו הודה לו על הביקור ועל הרושם הרב שהותיר, התייחס הרבי לבקשתו המרשימה להשיג למענו (במקום זוג תפילין עם בתים קטנים) תפילין גדולות ומהודרות. כתב לו הרבי (בתרגום-חופשי - ממכתב ב' אדר תשל"ה): בנוסף לעובדה שלצערנו, חלק גדול מהתפילין הקטנות הן ספק כשרות, הרי מצביע הדבר [=החלפתן מקטנות לגדולות] על רגש מיוחד בהעניין, שרוצים לעשות זאת [=קיום מצוות תפילין] באופן מושלם יותר. *"כדי להבטיח שהקב"ה אכן שומר על הבית, יש. ."* המסר של הרבי באותם ימים הובהר במכתבו מראש חודש אלול תשל"ו: בזמן הנוכחי זקוק כל בית יהודי באופן מיוחד לשמירה. השמירה האמתית היא, ככתוב: "ה' ישמר עיר". וכדי להבטיח שהקב"ה אכן שומר על הבית, יש להנהיג את הבית מכל הבחינות לפי רצון הקב"ה. אז מהווה הבית דירה להשכינה, כפי שהבטיחנו הקב"ה בתורתו: "ושכנתי בתוכם". נוסף לכך נתן הקב"ה סגולה מיוחדת לשמירת הבית, והיא המצוה של מזוזה, שחכמינו ז"ל אומרים עלי': ש"הבית נשמר בה". יתר על כן: השמירה מקיפה את בני הבית גם בשעה שהם נמצאים מחוץ לבית, כמבואר בזוהר הק' שעל זה נאמר: "ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם", וכפי שמוסבר בספרים ששם ה' הכתוב על המזוזה (ש-ד-י) הוא ראשי-תיבות שומר דלתות ישראל.

*הרי זה פועל . . שהוא קורא בפשיטות: "רבי"* . . סיפורים אודות מאורעות שאירעו אצל נשיא, ובפרט שהוא עצמו סיפר זאת - מהווים הוראות בעבודתינו. אחת ההוראות מסיפור זה: לאחרי שהרבי נשיא הדור פתח - פתיחת דרך - הרי כשיהודי מחליט בעצמו בתוקף גדול, שכל ההסתרים על הנפש האלוקית וכל ההפרעות והמניעות להפצת היהדות הם כאין ואפס ממש; החלטה תקיפה כזו, שאפילו אם באים ומכים אותו שלש פעמים - ששלש פעמים הוי חזקה עפ"י שו"ע ומזה מוכח לכאורה שזוהי מציאות - בכל זאת אין זה פוגע בהחלטתו, הרי זה פועל, שגם יהודי כזה שנמצא בעת מעשה בלעומת-זה, גם הוא מרגיש שיש יהדות, חסידות, רבי וכיו"ב, עד שזהו החיים שלו, עד שהוא קורא בפשיטות: "רבי". וסוף-כל-סוף ממלא היהודי בהצלחה - ואם יש צורך, באופן ניסי - לא רק את הענינים העיקריים, אלא גם את הענינים שהם טפלים בערך העיקר, וכלשון הרבי (מוהרש"ב) נ"ע, ש"עומדים בשלימות לא רק עם העצם אלא גם עם ההתפשטות", ועם כל הענינים יוצאים לחירות, ו"ביד רמה" ו"בריש גלי". על אחת כמה וכמה כשיהודי נמצא במעמד ומצב שיש לו את האפשרות להפיץ יהדות ללא העלמות והסתרים, ואדרבה, מסייעים לו בזה, עד שנותנים את שכרו לא רק בעולם הבא אלא גם בעולם הזה - הרי אם רק יש אצלו החלט הגמור, שחייבים לקיים את שליחות הקב"ה, מבלי להתפעל מהקשיים שנתקלים בהם, אפשר להיות בטוחים, שחפץ ה' בידם יצליח להפיץ תורת הנגלה והחסידות וקיום המצוות בהידור, עד שיהי' "מלאה הארץ דיעה את הוי' כמים לים מכסים", בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש. (משיחת י"ג תמוז, ה'תשכ"ב) *"נתינת כח מיוחדת להצליח"* . . ויש להוסיף, דע"י המאמר עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שניתן מבעל הגאולה ללמדו בחג הגאולה, עשה את כל אחד לשלוחו של בעל הגאולה לעסוק בענין זה, ונתן לו נתינת כח מיוחדת להצליח בזה, הצלחה בהתייסדות שיעורים ברבים, והצלחה בכל הענינים (המבוארים בהמאמר) הנמשכים ע"י עסק התורה דרבים. וכל זה באופן דברכת כהנים, שהמשכת הברכה היא באופן דמהירות, כמבואר בלקו"ת ד"ה והנה פרח מטה אהרן גו' ויגמול שקדים, ועל ידי השקדים הטובים דמטה אהרן יהפכו השקדים המרים דג' השבועות לששון ולשמחה, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש. (מאמר ד"ה עשרה שיושבין - י"ג תמוז, ה'תשמ"ב) *זמן מוכשר להתחיל לפעול בענינים של הרבי* . . הברירה שניתנה לנו היא - שיש לנו את הזכות... לבחור להשתתף... יחד עמו... בהענינים שתחת הנהגתו. - דבר ברור הוא שבכל אופן ימשכו כל הענינים מכאן ולהבא כמקודם, וכמו כל דבר חי, יהי' זה באופן ד"מעלין בקודש", הלוך וגדול, בהרחבה והתפשטות; אלא, כשם שהרבי אמר בנוגע לכתיבת הספר-תורה (לקבלת פני משיח צדקנו), שאין רצונו ליקח הזכות לעצמו... אלא רצונו שכל בנ"י ישתתפו בכך... כמו כן גם בכל הענינים [אשר חלק מהם נראים כעסקנות ציבורית, אבל תכליתם ופנימיותם היא העבודה דהרבצת התורה והחזקת היהדות] - נתן הרבי, נותן ויתן לכאו"א את האפשרות להשתתף בהם. וגם הוסיף והבטיח, שההשתתפות בכך, תהי' כלי להמשכת הברכה וקבלת הברכה, בבני חיי ומזונא רויחא. וכל זה מודגש ביותר בי"ב תמוז, יום ההולדת של הרבי, שאז "מזלו גובר", שאז ראו בעיני בשר שכל הענינים הם בדרך למעלה מן הטבע לגמרי. וכן הוא בכל שנה ושנה, שהימים י"ב-י"ג תמוז הם עת מוכשר לכך - שכאו"א יכניס ויטיל את עצמו ("אַריין-וואַרפן זיך") באחד מן המקצועות או בכמה מן המקצועות שאותם הרבי ניהל, מנהל וינהל ("מיט וועלכע דער רבי האָט אָנגעפירט... און פירט אָן... און וועט אָנפירן")... ויכניס וישתף בזה גם את בני ביתו. ואז ימשיך להם הרבי - נוסף על הזכות להשתתף בעבודתו של הרבי כשלעצמה - לכל אחד ואחת כל המצטרך לו, בבני חיי ומזונא רויחא. (משיחת י"ב תמוז, ה'תשי"א) *". . מלמדים תורה ברבים או ע"י שתומכים במוסדות"* . . ובעמדנו ביום גאולה זה, אשר כביאור בעל הגאולה במכתבו לחגיגת י"ב תמוז הראשונה, הוא "יום חג גאולת ישראל העוסקים בהרבצת תורה", הרבצה דוקא - בתלמידים רבים (וכההמשך במכתבו "תורה דרבים"), ובל' הרמב"ם "להורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים". עסק בהרבצת התורה ע"י שבעצמם מלמדים ולומדים תורה ברבים או ע"י שתומכים בממונם ובטרחתם במוסדות ושיעורי תורה דרבים או מייסדים חדשים או בכל אופנים האמורים גם יחד. יהי רצון שיעשה בזה כאו"א ככל הדרוש ותקוים במילואה ברכת בעל הגאולה (במכתבו האמור) כי ישפיע ה' להם, בתוך כלל אחב"י יחיו, שפעת חיים וברכה מרובה עד בלי די. בברכה לבשו"ט, *מ. שניאורסאהן* (אגרות קודש חלק כג עמ' רלא) *מי נחשב "פון די מגיד'ס חבריא"?* בהתוועדות חסידית, כ"טוב לב המלך ביין", אמר פעם ר' דוד האראדאקער: "מי ומי נחשב 'פון די מגיד'ס חבריא' (מה"חבריא" של המגיד, כינוי לחסיד אמיתי)? מי שקם מוקדם בשבת בבוקר, לומד חסידות במשך שעות רבות, מתפלל באריכות ובדבקות, עושה קידוש וטועם משהו, ואחר כך שוב חוזר אל בית הכנסת ללמוד חסידות? - לא! כל זה עדיין לא הופך אותו להיות 'פון די מגיד'ס חבריא'!" "שנים רבות", מספר ר' מענדל, "תהיתי לפשר אותם הדברים שאמר אז ר' דוד: אם לימוד חסידות כראוי, תפילה באריכות וכל דרכי העבודה אינם גורמים לאדם להיות "פון די מגיד'ס חבריא", אם כך, מה כן עושה את האדם לכזה? מיהו אכן "פון די מגיד'ס חבריא"?" "עד", ממשיך ר' מענדל, "ששנים רבות לאחר מכן הסביר לי יהודי מלונדון את הדברים, וכנראה שהוא כיוון אל האמת: "פון די מגיד'ס חבריא", אמר לי אותו יהודי, הוא מי שמשכים קום בשבת בבוקר והולך מרחק של שעות רבות לאחד מבתי הכנסת שבעיר, כדי לחזור שם על שיחה של הרבי. לאחר מכן הוא חוזר והולך שעות רבות אל הקצה השני של העיר, לחזור גם שם שיחה של הרבי באוניברסיטה או במקום אחר. ואותו יהודי לא למד כראוי, לא התפלל כראוי, כולו עייף ויגע ואין לו מנוחה לא בגשמיות ולא ברוחניות אך ורק בכדי למלא את רצונו של הרבי - זהו אכן "פון די מגיד'ס חבריא"!" (ר' מענדל עמ' 131) *לתבוע ולבקש באמת* אם בני ישראל היו מבקשים ודופקים על השולחן ותובעים שמשיח צדקנו יבוא תיכף ומיד "נאו" - היו פועלים כבר ביאת משיח צדקנו "נאו", ואפילו ביום השבת . . . (משיחת ש"פ ויקרא ה'תשמ"ב) על כך ועוד בעלון השבועי המצורף. _נא להפיץ הלאה - פשוט כדי שלרבי יהיה נחת!_ *שמירה על כל העם* ומצוה גוררת מצוה – להוסיף חיל ועוז בכל המבצעים ובזריזות ובפרט, בהיות כל אחת מכן "עקרת הבית" בהווה, והבנות – בעתיד הקרוב, במבצע מזוזה, אשר כפסק דין תורתנו "הבית נשמר על ידה" ויפה רגע אחד קודם, את הדברים כתב הרבי להנהלת נשי ובנות חב"ד בארץ-הקודש ת"ו. (באיגרת מתאריך כ"ף מנחם-אב תשל"ו) *עשה 'טובה' וקיים מצוה!* בהתוועדות ש"פ במדבר תשמ"ב (התוועדויות תשמ"ב כרך ג' עמ' 1054- 1055) התייחס הרבי לשאלה מעניינת המתעוררת מפעם לפעם אצל העוסקים בזיכוי הרבים: האם מותר וראוי לגשת ליהודי ולומר לו "עשה לי (באופן אישי) טובה" וקיים מצווה פלונית? ובכן, הרבי משיב על כך דברים ברורים ומתייחס למצוות תפילין במיוחד. וכך נאמר בשיחה: יכול הוא לפנות אל הזולת ולבקש ממנו שיעשה לו טובה ויקיים מצווה מעשית, כדי שהוא (המשפיע) יוכל לקבל את התורה ב"זמן מתן תורתנו". והרי רואים בפועל שיש יהודים כאלה שאין דרך אחרת לפעול עליהם שיקיימו מצווה מעשית – אלא על-ידי הסברה הנ"ל, שעל-ידי-זה עושים הם 'טובה' ליהודי שמבקש מהם לעשות זאת! הוא אמנם מסתכל עליו (על המשפיע [=מבקש הבקשה]) בתור אדם בלתי נורמלי, "פתי יאמין לכל דבר", אבל מאידך – חייבים להתחשב גם עם 'פתי', ולכן כאשר מבקש הוא שיעשו לו 'טובה' ויקיימו מצווה מעשית, או ילמדו פסוק בתורה וכיוצא בזה, באמרו שזהו ענין הנוגע לחייו ממש – כי הוא מאמין שהתורה היא חיינו (וניכר עליו שהוא אכן מתכוון לכך ברצינות, בלי כל חשבונות אחרים) – ודאי שצריכים למלא את מבוקשו ולעשות לו 'טובה' זו! ואף-על-פי שקיום מצווה באופן האמור הרי זה "שלא לשמה" – הרי סוף-כל-סוף לפועל קיים את המצוה (דהנחת תפילין, וכיוצא בזה) בפועל ממש, והמעשה הוא העיקר!.. וגם יקבל שכר על קיום המצווה... בסיום הדברים הללו אמר הרבי: שכל העניינים האמורים לעיל יקוימו בפועל ממש, ומתוך שמחה וטוב לבב!...

*"אין לשער גודל הדבר"* שלום וברכה! בנועם קבלתי מכתבו מכ' סיון והקודם מכ"ח אייר. ואין לשער גודל הדבר מה שהלכו אנ"ש בבתי הכנסיות לפרסם הענינים המבוארים בהמאמרים והקונטרסים, ומי יתן (עיין לקו"ת במדבר ט"ו ע"א) שיהי' לבבם זה להם לעשות כנ"ל בכל עת מצוא. וכל המוסיף מוסיפין לו . . . בברכת הצלחה בעבודתו בקדש ובענ' הפרטים. . . מוסג"פ הקונטרס שהו"ל לי"ב וי"ג תמוז הבע"ל ובטח גם בו ישתמשו להפצת המעיינות חוצה. (אגרות קודש כרך ז עמ' רצז) *"מזמן לזמן צריך כאו"א לצאת ולנסוע מעצמו לגמרי"* . . האמור לעיל - שצריכה להיות "הליכה" ממקום למקום ברוחניות הדברים - הוא צד השוה אצל כולם; ונוסף לזה, ישנם כאלה שאצלם צריכה להיות מזמן לזמן הליכה ונסיעה ממקום למקום גם בגשמיות. ובהקדמה - שגם ע"פ חכמת הרפואה מצינו שכאשר אדם נמצא זמן ממושך באותה סביבה ועוסק באותם ענינים (סביבה טובה וענינים טובים), הרי, מצד החסרון שבענין הרגילות יום אחר יום, מורה הרופא שמזמן לזמן יש לעבור לסביבה אחרת ולהתעסק בענינים אחרים לזמן קצר לכל הפחות, שכן, הפסק זה מביא תועלת הן בכללות הבריאות, והן בההתעסקות בענינים היום-יומיים. ובנוגע לעניננו: בני הישיבות שנמצאים במשך כל השנה בין כתלי הישיבה ועוסקים בלימוד התורה ובעבודת התפלה - תבע מהם כ"ק מו"ח אדמו"ר "לנדב" שבועות אחדים שבהם יסעו מהישיבה (נסיעה כפשוטה) למקומות אחרים, לערי השדה (או אפילו בעיר זו), ויתעסקו שם בהרבצת התורה והחזקת היהדות. הן אמת שבמשך שבועות אלה שיסעו ויתעסקו בהרבצת התורה והחזקת היהדות לא תהי' שעתם פנוי' ללימוד התורה בריבוי כ"כ כפי שהורגלו בישיבה, אבל אעפ"כ, הטיל עליהם כ"ק מו"ח אדמו"ר - בתורת חובה ובתורת זכות – שיקדישו שבועות אחדים במשך השנה לעסוק בקירוב יהודים בכלל ובני-נוער בפרט ללימוד התורה וקיום המצוות. והתועלת שבזה היא גם בנוגע ללימוד התורה של בני הישיבות גופא - שלכן שייך הדבר לא רק לתלמידים הלומדים בישיבות של הרבי, אלא גם לבני תורה בכלל ובני הישיבות בפרט - שכדי שלימוד התורה שלהם לא יהי' מצד הרגל וטבע בלבד, אלא לימוד התורה הראוי ל"עובד ה'" (ע"י יגיעה ומלחמה), אין להם לעסוק אך ורק בלימוד התורה, כמארז"ל "כל האומר אין לו אלא תורה . . אפילו תורה אין לו", אלא צ"ל תורה וגמילות חסדים, היינו, שצריך לעסוק גם באהבת ישראל, ונמצא, שגם לתועלת לימוד התורה שלו צריך כאו"א מבני הישיבות להקדיש שבועות אחדים בשנה לעסוק בגמילות חסדים ברוחניות, לקרב לבם של ישראל לאביהם שבשמים, לקרב יהודים בכלל ובני הנוער בפרט ללימוד התורה ביראת שמים וקיום המצוות בהידור. וכשם שהדברים אמורים בנוגע לנסיעה כפשוטה, שמזמן לזמן צריך לצאת ממקומו, בקרן אורה זו תורה, ולנסוע למקום אחר, מקום חשוך ("אַ פינצטערע גאַס"), ולהאיר שם באור התומ"צ - כן הוא גם בנוגע לנסיעה ברוחניות, שמזמן לזמן צריך כאו"א לצאת ולנסוע מעצמו לגמרי ("אינגאַנצן אַרויספאָרן פון זיך"). אלא, שהנסיעה צריכה להיות (לא בדרך כל-שהיא שיבחר לעצמו, אלא) בדרך המלך, מלכו של עולם, זה הקב"ה, שגילה דברו ע"י ("מאן מלכי רבנן", ובפרט ע"י) הרבי, שהי' עד עתה מנהיג הדור, והוא גם עכשיו מנהיג הדור, שהראה את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. . . אלא, שבשביל זה יש צורך - וניתנו הכחות - להחלץ ולצאת ("אַרויסקריכן") מד' אמותיו, מהמיצרים וגבולים שלו, ולא רק מהמיצרים וגבולים דלעו"ז, אלא גם מהמיצרים וגבולים דקדושה, מצרים דקדושה, שזהו"ע הגאולה - גאולה רוחנית, שתהי' הכנה והקדמה וכלי לגאולה גשמית, למטה מעשרה טפחים, ובעגלא דידן. (משיחת י"ב תמוז, ה'תשי"א) *ענינים המתאימים לכל הסוגים* שלום וברכה! בנועם קבלתי הפ"ש ממנו, ושבעתי רצון מהתעסקותו בעניני הכלל במחנו הט', ומטובו למסור פ"ש וברכה לכל אלו שהשתתפו כבר וישתתפו מכאן ולהבא אתו עמו, אשר השי"ת יצליחם כל אחד ואחד בהמצטרך להם ויוכלו לבשר בשורות טובות בזה. בחבילה בפ"ע שלוחה לכ' ספר השיחות של כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, ובטח בעת רצון, כמו בסעודה שלישית דש"ק או ביומי דפגרא וכיוצא בזה, ימצא אופן המתאים איך לזכות את הרבים בשיחות הקדש המודפסים בה, אשר יש בשם ענינים המתאימים לפני כל סוג וסוג מתחיל מן הלומדים הגדולים עד הפשוט שבפשוטים, וכידוע שזהו מענין קו האמת ובפרט בתורתנו תורת אמת, שהאמת צריך להיות מבריח מן הקצה אל הקצה וכמבואר בקצרה בתניא ספי"ג. אתענין לדעת משיעורי לימוד ברבים שישנם בבית הכנסת, ובטח נהוג אצלם ג"כ תקנת כ"ק אדמו"ר מו"ח זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, שיאמרו בכל יום אחר התפלה תהלים, כפי שנחלק לימי החדש, והוא ענין נוסף על השיעורים השוים לכל נפש ביחידות, והם לימוד פרשה חומש עם פרש"י בכל יום (ביום ראשון מהתחלת הסדרה עד שני וביום שני מפרשת שני עד שלישי וכו') ושיעור התניא כפי שנחלק לימות השנה (וכנדפס בהמורה שיעור). בפ"ש כל החבורה וברכה לטוב גשמי ורוחני המחכה לבשו"ט ואין טוב אלא תומ"צ. (אגרות קודש חלק ד עמ' שיז-ח) *"לכו חזו מפעלות התמימים"* . . מאד נהניתי מאשר שמעתי כי ר"מ שי' חוזר דא"ח. טוב הדבר במאד, כן ירבה וכן יוסיפו מרביצי התורה, מאגדי אגודות לשם ה' אלקינו יתברך ויתעלה, ומי הוא זה החפץ לדחות את מי מחזקתו ח"ו, רק צריכי' להוסיף אומץ בכל האפשרי, ולכו חזו מפעלות התמימים ד' עליהם יחיו בכמה וכמה עיירות, אשר תהלה לאל עליון אור במושבותם, יברכם האלקים. ועתה השתדל והתחזק, והלוך בדרך ישרה וסלולה אשר ניתַן לנו, ויתן לך האלקים חן וחסד בעיני כל הרואים אותך, ויהי' עם פיך. עבוד מאהבה, והרחק כל דבר הנמאס באמת (הוא הרכילות ולה"ר ופגיעה ח"ו בכבוד איש ואיש), ואל תתן מקום לשום מחלוקת ח"ו וח"ו, ותגער ביצרך אם יפתך על זה, ותמנע את כל העוזרים על ידך מלהתעסק בדברי רכילות והדומה ח"ו, כ"א תהי' לבבכם מסורה ונתונה על טהרתה של דבר, להרים קרן התורה, ואור החסידות בפועל ממש, ויהי' אלקים עמכם בגו"ר. והי' ברכה ושלום כאו"נ והדו"ש בן מו"ר. (אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע חלק יד עמ' קלח) *לחזור על המאמר כפי האופן ששמעו מהרבי* . . יחד ᤜם זאת, הדגיש שוב ושוב, שחזרת מאמר דא"ח צריכה להיות בחיות רבה. באחת ההתווᤜדויות סיפר ר' ניסן ᤜ"ה שבראש-השנה תרפ"ח, בחודש האחרון לשהותו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ᤜ ברוסיה, אמר הרבי מאמר דא"ח, אך מחמת הלחץ הנפשי של החסידים - שידᤜו שהרבי ᤜומד לᤜזוב את המקום - לא הצליחו לחזור ᤜל המאמר בצורה מושלמת. ניגש אפוא החסיד ר' חאטש'ᤜ פייגין הי"ד אל הרבי וביקש ממנו שימסור להם את המאמר בכתב. הרבי הסכים לכך אך אמר לו שזה בתנאי שכאשר יחזרו ᤜל המאמר, לא יחזרו ᤜליו מתוך הכתב אלא כפי ששמᤜו אותו בשᤜת אמירתו. אדמו"ר מהוריי"צ התבטא כך: "ס'איז דאך פאראן דᤜר אור (חיות?) וואס איז אריינגᤜלייגט אין די ווᤜרטᤜר" [= הרי ישנו האור (ואולי אמר 'החיות') שנמצאת בתוך המילים]. ולכן, סיכם ר' ניסן, כשחוזרים ᤜל מאמר של הרבי, לא מספיק לחזור ᤜל האותיות שבכתב, ולכן, סיכם ר' ניסן, כשחוזרים ᤜל מאמר של הרבי, לא מספיק לחזור ᤜל האותיות שבכתב, אלא צריכים לחזור ᤜליו ᤜם כל החיות וה'געשמאק', כפי שהיה בᤜת אמירתו ᤜל-ידי הרבי. את הדברים הללו אמר ר' ניסן בהתווᤜדות שהתקיימה לאחר ההזדמנות הראשונה שהיתה בברינואה לשמוᤜ שידור חי מהתווᤜדות קודש של כ"ק אדמו"ר בפורים תשל"א, והדגיש שזוהי מᤜלת ההאזנה לשיחות ב'שידור' ᤜל פני לימוד השיחות מתוך הכתב. כמו־כן היה מדגיש מדי פᤜם שמטרת חזרת דא"ח היא כדי ליישם את הדברים בפועל. כך לדוגמא, מספר הרב משה ניסן שי' אזימוב: "בהתווᤜדות הבר־מצוה שלי, חזרתי בנוסף למאמר "איתא במדרש תילים", גם שני פרקים מ"באתי לגני", היות שזה היה בסמיכות לי' שבט. אחרי שסיימתי לחזור את הפרקים מ"באתי לגני", אמר לי ר' ניסן: "יש לך לשון טובה, אמרת את המאמר יפה מאוד, אבל צריך להוציא מפרק ב' את הᤜנינים הנוגᤜים לᤜבודה בפוᤜל, וכמבואר שם שיש כמה סוגים של נפש הבהמית, שור וכבש וᤜז" והסביר את הᤜנין באריכות". (מתוך הספר המשפיע ר' ניסן נעמאנאוו) על כך ועוד בעלון השבועי המצורף. _נא להפיץ הלאה - פשוט כדי שלרבי יהיה נחת!_ *כוחם של התפילין* באותה התוועדות סיפר הרבי מעשה שהתרחש בארץ-הקודש, ביהודי שהיה מאושפז בבית-רפואה וביקש את ברכתו לניתוח קשה שהיה עליו לעבור: "נו, כשיהודי מבקש ממני ברכה, אמנע ממנו ברכה? הרי אלו הן ברכותיו של ה' יתברך. נתתי לו ברכה שיחלים והוספתי שכדאי שיתחיל בהנחת תפילין בכל יום. הוא קיבל זאת על עצמו ולפתע החלים. חסכו את הניתוח, והרופאים התפלאו מאוד. כששאר החולים התפלאו לפשר החלמתו ושאלוהו על דבר זה, סיפר להם על הנחת תפילין ורבים מהם החליטו, אם כן הוא, נתחיל אף אנו בהנחת תפילין. ועשו כן". הרבי המשיך שכל 'מחלתו' של היהודי הייתה כדי לפעול על הזולת להניח תפילין! (הקצרים עמ' 60) *"חייהן תלויות בה"* פרט נוסף שכדאי לציין בקשר למצות מזוזה: גם על הנשים חלה חובת ההשתדלות בקיום מצות מזוזה כשם שהחובה חלה על האנשים. וכפי שהגמרא (קידושין ל"ד) קובעת, כיון שלגבי מזוזה נאמר "למען ירבו ימיכם" הרי "גברי בעי חיי, נשי לא בעי חיי?!" (= גברים צריכים לחיות ונשים לא?). כך גם נפסק להלכה בשלחן ערוך וברמב"ם "הכל חייבים במזוזה אפילו נשים" ובמיוחד: כיון שהאשה נקראת עקרת הבית, חלה עליה חובה מיוחדת להבטיח שכל עניני הבית יהיו כדבעי, כולל גם שמירת הבית על ידי "מזוזות ביתך". ולדעת כמה מפוסקי ההלכות יש דין קדימה למצות מזוזה לשאר המצוות שהנשים מחויבות בהן כיון שחייהן תלויות בה (מה שאין כן לגבי האנשים). (לקוטי שיחות (פר' עקב) תשל"ו - כרך י"ט, שיחה ד)

ב"ה. *קול קורא מכ"ק אדמו"ר שליט"א מליובאוויטש* בבואנו מ"זמן מתן תורתנו" וימי התשלומין, שנתחדשה נתינת וקבלת התורה מהקב"ה לבנ"י, ובודאי שכאו"א מבנ"י שליט"א קיבל על עצמו *להתחזק ולהוסיף* בקביעת עתים לתורה, הן בנגלה דתורה והן בפנימיות התורה, ובפרט בלימוד שיעורי תורה *ברבים*, - יש לעורר גם ע"ד ההוספה בענין שהוא *צו ודרישת השעה*. והצעתי ובקשתי: נוסף על שיעורי התורה שיש לכאו"א עד עתה - ישתדל גם *לייסד שיעור בתורה ללמד לאחרים*, ומה טוב ללמד *לעשרה מישראל*, ועד ל"תלמידים הרבה". ולהוסיף ולהדגיש - ששייך לכאו"א מישראל, וגם נשים וטף, כל חד וחד לפום שיעורא דילי': הנשים - נוסף על שיעורי התורה דהנשים בהלכות הצריכות להן (כמנהגן של נשי ישראל מקדמת דנא להתאסף וללמוד ברבים), תשתדל כל אחת מהן לייסד שיעור לנשים אחרות (כל אחת - בהתאם לידיעותי'). והטף - נוסף על לימודיהם בחדרים ובישיבות קטנות (והבנות במוסדות חינוך שלהן), ישתדלו כל אחד ואחת מהם לייסד שיעור ללמוד לילדים אחרים, אל"ף בי"ת, חומש, וכיו"ב. וכדי להוסיף עידוד וזירוז - כדאי ונכון שכל אחד ואחת יודיע לרב מורה הוראה (וכיו"ב) על פעולותיהם ביסוד שיעורי תורה לרבים. ואלה הרוצים - ישלחו הדו"ח לכאן על מנת להזכירם על הציון דכ"ק מו"ח אדמו"ר להתברך בכל המצטרך להם. ויה"ר שתיכף ומיד ממש נזכה לקיום היעוד "ולא ילמדו עוד איש את רעהו גו' כי כולם ידעו אותי", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו. (הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א - ה'תש"נ) *לחזור חסידות בכל מקום* . . ובכגון דא, ידוע פתגם והוראת אדמו"ר האמצעי בנו וממלא מקומו של אדמו"ר הזקן, בעל התניא והשו"ע כפי שסיפרו חסידים מדור לדור: אדמו"ר האמצעי תבע מחסידיו ההולכים בדרכיו שבכל מקום בואם יחזרו עניני תורה, ובמיוחד - תורת החסידות. וכאשר א' האברכים שאל שחושש לעשות כן שמא יבוא לידי רגש של ישות, ומרגש של ישות עלול לבוא לענין גרוע יותר כו', ענה לו אדמו"ר האמצעי: "א ציבעלע זאל פון דיר ווערן אבער חסידות זאלסטו חזר'ן"!... [= שיהיה ממך בצל, ובלבד שתחזור חסידות]. (משיחת י"א ניסן ה'תשמ"ה) *"דהאדם כשיש לו מנגדים, הוא הלא טוב שלו (של עצמו) ורק שהזולת דוקא הוא מגלה זאת, ולכן הוא מנגד, וכן הוא במוחש"* שלום וברכה. במענה על מכתבך מפ' וישלח העבר נהניתי מאד מה שאתה מקיים כפי אשר העמסתי עליך, להיות משפיע ומרביץ תורה בעזרתו ית' בעיר מינסק, לכנוס בעניני החיים הרוחניים של הלומדים ומנהלי החדרי' שיהיו כפי הרצון והכוונה האמיתית, אשר מפני רוב הטרדה בעתים הללו, עוזבים את העיקר, ומתעסקים בהטפל, אשר לא כן הורונו הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע החפץ בהטוב לנו ולבנינו באמת, כי נשית אל האמת פנינו, והאמת קיים לעד, ואין עליו הסתרים כלל, וכאשר יש הסתרים אז צריכים לדעת כי הסיבה היא בנו, ולא בהזולת. (והגם דישנו זולת כזה, שהוא בודאי לא כדבעי, ומכ"ש שאינו לפ"ע כלל הענין במה שהוא מנגד עליו, או גם מחזיק בו (אשר בעת האחרונה, כל אחד אומר דעה, זה בכה וזה בכה, זה חפץ וזה ממאן, אשר כללות ענין כזה לא הי' מעולם בגבולינו, להגיד דעות, חסידים היינו לשמוע ככל אשר ציוו עלינו, מבלי התחשב עם מהות עצמינו, אם הנני חפצי א"ל, וחסידים אנחנו להיות בטל ומבוטל, בלי שום תפיסת מקום כלל וכלל לגבי רצוה"ע ב"ה הנאמר ע"י עבדיו הקדושים כ"ק אבותינו רבותינו הקדושי'), כי מי הוא זה אשר ירהיב לומר, כי הוא רק הוא יודע דרך בלימוד והנהגה (ורק מי שאינו שייך להציור הפנימי כלל), אלא הכל יודעים כי צריכים ללמוד. ועוד יותר וזה העיקר דמה שלומדי' צריכי' להביא בנסיון בפו"מ, וגם זה שלא ברעש והמולה, בבחי' ראומה, ושפלות של שקר, כי כל א' צריך לידע מהותו, ולהתחנן להאל הטוב כי יהי' בעזרי נפשו לתקן ככל אשר יוכל לזכך מדותיו, ומי שאינו עושה כן, הנה הוא יורד ר"ל מזמן לזמן, ואינו מרגיש בעצמו כלל אופן ירידתו ר"ל, ומ"מ ה"ה עוזב את שלו, היינו מלחשוב איך לתקן א"ע, ומדבר אודות הזולת. אשר לכאורה בחינה ומדרי' כזו, אין לשום לב על זה כלל, כלומר אין ליתן מקום מה שהוא מדבר, להיות שהוא מדבר לפי שהוא לא טוב. אמנם מפורש שמענו בזה, בשמח"ת תרס"ג, דהאדם כשיש לו מנגדים, הוא הלא טוב שלו (של עצמו) ורק שהזולת דוקא הוא מגלה זאת, ולכן הוא מנגד, וכן הוא במוחש. וא"כ כל ענין התנגדות הוא הסתר על האמת, הבא בסיבת ומקור הלא טוב שבעצמו, און ואיילע באיי זיך איז פראן [= ומפני שבו נמצא / קיים] לא טוב, זה נותן מקום שיהי' התנגדות ח"ו, אפילו בדקות, ודקה מן הדקה). והעצה לזה כבר הורונו הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, שצריכים לעבוד בקבלת עול, לקיים כפי אשר נצטוינו, להעיר ולעורר על התורה ועל העבודה, בכל אחד ואחד, אשר אור לו בנקודת נפשו מההוא רוחא קדישא דטהירו עילאה, שנטעו בנו אבות העולם נפשו מההוא רוחא קדישא דטהירו עילאה, שנטעו בנו אבות העולם בתורתם, ולפקוח עינים על מדות חסידות בקירוב הדעת, ובהתועדות אנ"ש שי' בחול, בכ"א שהזמן גרמא, ובפרט בש"ק ומועד, ולהיות נמצא מוכן לכל אשר יחפוץ להתדבק בכל מדה טובה וישרה ולימוד התורה. וכאשר כה תעשה כפי אשר העמסתי עליך, יעזרך האלקים, וכולם יתענגו בענג נועם אמיתי. (אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע חלק יד עמ' קלו-ח) *לא להפסיק מפני שהרב נכנס* לקראת חג השבועות תש"ט הגיע הרב הרצוג לארה"ב, הוא התאכסן בשכונת קראון הייטס, אבל במרחק די ניכר מ-770. הרבי הריי"צ שלח אליו את בחורי הישיבה להתפלל עמו את תפילת מנחה של החג, והודיע שאף בחור לא יורשה להיכנס להתוועדות שלו לפני שתסתיים התפילה אצל הרב הרצוג. כשהגיעו הבחורים עדיין לא היה הרב הרצוג בבית הכנסת, ולכן התחיל בינתיים אחד מהם לחזור מאמר חסידות. כשהגיע הרב הפסיק הבחור באמירת המאמר. אחר תפילת המנחה אמר הרב דרשה ואחריה ליוו אותו הבחורים לביתו. כשחזרו ל-770 קם הרבי הריי"צ בעצמו לפתוח להם את הדלת, להראות חיבתו לשליחותם. הוא התעניין מאוד במה שהיה, והעיר שלא היו צריכים להפסיק את אמירת המאמר. כמו-כן ביקש שיחזרו בפניו את דרשתו של הרב. (בסוד שיח עמ' 143) *דא"ח גם לאחר מתן תורה* סיפר המשפיע ר' שלמה-זלמן ע"ה הבלין: בזמן נשיאותו של כ"ק אדמו"ר ה'צמח צדק', השתתף ר' משה וילענקער (מגדולי חסידי אדמו"ר הזקן) בשמחת נישואין של אחד מקרובי משפחתו (אולי היה זה נכדו). בחתונה שהייתה מלאה בחסידים, זקנים וצעירים, כיבדו אותו לחזור דא"ח. בחתונה נכח אברך אחד מקרובי משפחת החתן, מחסידי כ"ק אדמו"ר ה'צמח צדק', שהיה בעל כישרון מופלא. לאחר שר' משה סיים לחזור על הדרוש, התחיל האברך לחזור מאמר דא"ח של כ"ק אדמו"ר ה'צמח צדק'. המאמר היה נפלא מאוד ור' משה שהיה ידוע כאדם בעל פה מפיק מרגליות, התפעל מאוד מהדרך שבה חזר האברך את המאמר. האברך, שהבחין בהתפעלותו הרבה של ר' משה, פנה אל ר' משה עם סיום חזרת הדרוש ואמר לו: "וואס ווערט איר נתפעל? הן אמת איר זיינט געווען ביי מתן תורה, אבער נאך מתן-תורה האט איר זיך געלייגט שלאפן. אבער נאך מתן-תורה זיינען געווען נביאים, תנאים ואמוראים. ס'איז געווארן א גאנצע תורה-שבעל-פה". [= מדוע אתה מתפעל? הן אמת, היית נוכח בשעת מתן תורה, אבל לאחר מתן-תורה הלכתם לישון. הרי לאחר מתן-תורה היו נביאים, תנאים ואמוראים. נוצרה 'תורה-שבעל-פה' שלמה]. מאוחר יותר סיפר האברך שבשעה שחזר על הדרוש, הבחין בצורת הקשבתו של ר' משה לדברים, והתבטא על אודותיו "אוזן קשבת כשל ר' משה לא ראיתי מעודי". (חסידים הראשונים חלק א' עמ' 48) *"אי אפשר שתפריע לו ואדרבה מסייעתו"* . . . מה שמעורר ע"ד עסקנות של . . . שאפשר זה מפריעו משקידה בתורה כדבעי הנה ידוע פסק רבינו הזקן (בתו"א בתחלתו) אשר ע"י עשיית הצדקה (וצדקה דרבים עאכו"כ) נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה ומהגהות הצ"צ לדרוש זה ונדפסו בלקו"ת לג' פרשיות מובן שהמספר אלף הוא בדיוק ולא בדרך גוזמא וממילא עסקנות בצרכי צבור אי אפשר שתפריע לו ואדרבה מסייעתו. (ממכתב ה' סיון ה'תשי"ד) על כך ועוד בעלון השבועי המצורף. _נא להפיץ הלאה - פשוט כדי שלרבי יהיה נחת!_ שלום וברכה! הפתעה נעימה הי' לי מכתבו מיום ל' בניסן, אחרי ההפסק הארוך מאז פגישתנו, ועוד יותר מתוכן מכתבו, בו כותב אודות תכנית מבצע מזוזה, בדוגמת מבצע תפילין, וכו'. שזה נותן לי תקוה חזקה שככל שידו מגעת עושה מר בהפצת היהדות וערכי' וגם באופן שהוא מנקודות העיקריות של מצות מזוזה - בפרהסיא, שהרי מזוזה מקומה על פתח ביתו מבחוץ, היפך הסיסמה הידועה "הי' יהודי בביתך ואדם בצאתך", אשר תוצאותי' לא אחרו לבוא, הן בשעת מעשה, קרע נפשי, ולאחרי משך זמן, שהבית נהפך לחוץ. מובן שאתבונן עוד הפעם בתוכנית המבצע האמור שהעלה מר במכתבו. כותב אני "עוד הפעם", כי לפני שנים אחדות כאשר ניסו לעשות בזה, נתקלו בקושיים מיוחדים, שהרי במבצע זה צריך לבקר את בעל הבית בביתו, ושיהי' מן המוכן המזוזה וכל הדרוש לקביעת המזוזה, ועל פי רוב צריך לשכנע גם את בני הבית, ולא די בשיכנוע ראש המשפחה, מה שאין כל זה במבצע תפילין. שלכן רק במקרים מיוחדים השתדלו גם בנוגע לקביעת מזוזה. עם כל זה, ובמיוחד על פי תורת החסידות אשר כל ענין הוא בהשגחה פרטית, וקבלתי מכתב מר מעורר בענין זה, ובודאי זו היא הוראה שצריך להתבונן בענין זה עוד הפעם. לא ניכר ממכתב מר האם ממשיך הוא באותו התפקיד והשטח בו עסק בהיותו בניו-יורק, שאז כמובן יש לו ענין רב במה שמותר לגלות, ואם כן כל המפרט הרי זה משובח, ותודתי אמורה לו מראש. בכבוד ובברכת הצלחה ולבשורות טובות. (מכתב של הרבי) לאחר הכרזת המבצע, קמה לו התנגדות בקרב חוגים שונים, בעיקר חרדיים. באמצעות דרכים שונות, בעל פה ובכתב. במשך זמן ממושך נמנע הרבי מלהתייחס לטענות, אלא שלאחר חצי שנה הודיע הרבי כי החליט לענות לטענות. הפעם הראשונה שהרבי התייחס פומבית לטענות אלה הייתה בהתוועדות שבת בראשית בשנת תשכ"ח. הרבי אמר שטענות אלו מעודדות מאוד, כיוון שעל כל דבר קדוש שמתגלה בעולם, מתעוררת כנגדו התנגדות, ואם זה לא היה, הדבר היה מדאיג אותו במאוד, וענה על כל השאלות. בין היתר הדגיש הרבי כי המבצע הוא קיום המצווה של תוכחה בכך שמזכירים ליהודי את הנחת תפילין ולעורר אותו לקיימה. הרבי הגיה את השיחה והיא הודפסה בלקוטי שיחות ח"ו עמוד 271 חב"דפדיה

*"להקהיל קהילות בכל שבת"* ויש לקשר האמור לעיל עם הוראה לפועל בענין שהזמן גרמא: א) "להקהיל קהילות בכל שבת להכנס בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ללמוד בהם תורה לרבים" (כולל גם באופן ד"העמידו תלמידים הרבה"), אשר, אם הדברים אמורים בכל שבת, בשבת שממנו מתברך "זמן מתן תורתנו" על אחת כמה וכמה. ב) לעורר ולזרז בכל מקום ומקום שבקריאת עשרת הדברות ב"זמן מתן תורתנו" יהיו בבתי כנסיות כל ילדי ישראל (גם הקטנים ביותר, ועד לתינוקות שבעריסה) שהם ה"ערבים" לקבלת התורה, "בנינו עורבים אותנו". (משיחת ש"פ בהר־בחוקותי ה'תנש"א) *"לאמיתתו של דבר, העבודה שתובעים ממנו היא היפה יותר"* . . וביאור הענין בעבודה: לפעמים יכולים לעשות חשבון שמוטב לעסוק בעבודה אחרת, משום שהיא יפה יותר מזו שתובעים ממנו לעסוק בה, ולכן - טוען הוא - רצונו להחליף הרע ביפה. ולדוגמא: כאשר תובעים לעסוק בהפצת היהדות, למשל, יכול מישהו לטעון שבענינים פשוטים כאלה יכול להתעסק כל אחד, ואילו הוא צריך להתעסק בענינים נעלים יותר, כמו, לימוד דא"ח וכיו"ב. ועד"ז לאידך, כאשר תובעים לעסוק בלימוד דא"ח, יכול מישהו לטעון שאינו ראוי לכך, הוא בעצמו אינו מבין כ"כ, ובמילא, מוטב שיעסוק בשאר עניני עבודה. כלומר, הטענה היא שרצונו שהקרבן - כללות העבודה דקירוב לה' - יהי' יפה יותר, עבודה שהיא נעלית יותר, או עבודה שבשבילו היא יפה יותר כיון שהוא מסוגל ושייך לה יותר. ועז"נ "לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו" - שלא יחליף גם הרע ביפה, כדלקמן. *". . ואתה לא תהי' שם, אזי יחסר בהשלימות של גן-עדן..."* ובהקדמה: יתכן שרצונו להחליף הרע ביפה הוא בגלל חשבון מוטעה שבא מעצת היצר, ולאמיתתו של דבר, העבודה שתובעים ממנו היא היפה יותר. - פעם נכנס ליחידות לכ"ק מו"ח אדמו"ר סוחר עצים מקאַליפאָרניא, ולאחר שכ"ק מו"ח אדמו"ר השיב לו על שאלותיו בענין מסחר העצים, שאל גם בנוגע לחינוך בניו, ולא נתקבל אצלו מענה והוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר. אמר לו כ"ק מו"ח אדמו"ר: הגע עצמך, בנוגע למסחר עצים - שמימי לא עסקתי בזה - נסעת מרחוק כדי לשאול בעצתי, ואילו בנוגע לחינוך הבנים - שזהו העסק שלי והעסק של אבותי - אינך מקבל הצעתי?!... ועד"ז בנדו"ד: כיון שכ"ק מו"ח אדמו"ר הטיל עליו שליחות מסויימת, דבר ברור הוא ששליחות זו היא היפה יותר עבורו, ולא כפי שנדמה לו - בעצת היצר - שמוטב שיחליף בעבודה אחרת. זאת ועוד: אפילו אם האמת היא כדבריו שמוטב שיחליף בעבודה אחרת, רע ביפה - מ"מ, "לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו". וטעם הדבר - לפי ש"ירדה תורה לסוף מחשבת האדם וקצת יצרו הרע . . ואם תתן לו רשות להחליף הרע ביפה, יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא": אמרו חז"ל: "כך אומנתו של יצה"ר, היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד כו' ". ופירש כ"ק מו"ח אדמו"ר: היצה"ר אינו בא לאדם לומר לו עבור עבירה ח"ו, שאז בודאי לא ישמע אליו, אלא, בעת שלומד תורה ומקיים מצוות אומר לו "עשה כך", כלומר, גם אני - היצה"ר - מסכים שתלמד תורה ותקיים מצוות, כי, הלימוד שלך חשוב ביותר עד כדי כך שהקב"ה ופמליא של מעלה נהנים מהלימוד שלך... - ה"הסכמה" של היצר מתבטאת בכך שמכניס הישות שלו בעבודה דלימוד התורה וקיום המצוות, אף שמתעטף באצטלא דקדושה, באמרו שכוונתו לשם שמים. - ההכרח בהלימוד שלך, מסביר לו היצר, הוא לא בשבילך, כדי שאתה תשב בגן-עדן, שכן, אפילו אם תשב בגהינם יבוא לשם הקב"ה ופמליא של מעלה כדי לשמוע החידושי-תורה שלך... אלא, בשביל השלימות דגן-עדן, כי, כשהאבות וכל התנאים והאמוראים יהיו בגן-עדן ואתה לא תהי' שם, אזי יחסר בהשלימות של גן-עדן... - ולאחרי שאומר לו "עשה כך", ש"מסכים" לעניני התומ"צ מצד הישות שלו, יכול לבוא ולומר "עשה כך, עד שאומר לו עבוד כו' ", היינו, שהתערבות הישות בעבודה היא השורש שמזה יכול להשתלשל המעמד ומצב ש"אומר לו עבוד כו' ". והעצה לזה - למלא את השליחות שהוטלה עליו מבלי לעשות שום חשבונות, "לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו", מתוך ביטול וקבלת עול. וענין זה הוא היסוד לכללות העבודה - כפי שממשיך ומסיים: "אלה המצוות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני". (משיחת ש"פ בהר־בחוקותי, מבה"ח סיון ה'שי"ת) *"צריך להיות מאמרים כאלו שיהיו מובנים להשומעים"* . . באחד המכתבים צירף את רשימת התלמידים שחוזרים דא"ח, וᤜל כך השיב הרבי (אגרות קודש חלק ז ᤜמ' קג): "לרשימת אלו החוזרים דא"ח, כדאי היה ᤜל כל פנים מכאן ולהבא, לציין גם כן המאמר או חלק מהמאמר שחזרו, וכנ"ל הנה לדᤜתי צריך להיות מאמרים כאלו שיהיו מובנים להשומעים". ᤜוד כותב לו הרבי בᤜנין זה, בכ"ו מרחשון תשי"ד: "כותב ᤜל דבר אופן הלימוד וסך־הכל מקיץ הᤜבר, ובודאי - לזמן החדש - כבר נכנסו בסדר הלימודים הן בנגלה והן בנסתר וגם בהנוגע להשפᤜה ᤜל אחרים, ולהכנה בזה ᤜל־ידי חזרת דא"ח בפני ᤜצמו, ואחר כך ברבים, וגם ברבים הנפרדים לᤜת ᤜתה בהרגשתם". בהמשך המכתב כותב לו הרבי: "תשואות חן ᤜל צירוף הרשימה בנוגᤜ לחזרת דא"ח ברבים במשך ימי הקיץ. ובודאי יודיᤜ גם כן אודות פᤜולותיהם הטובות של התלמידים וההנהלה במשך חודש תשרי". (מלוקט מתוך הספר ר' ניסן נעמאנאוו) *". . לא ראה מאומה, לנגד עיניו ניצב רק המאמר שחזר"* פעם אמר אדמו"ר המהר"ש נ"ע לגביר החסיד ר' מנחם-מאניש ע"ה מאנעסזאן ב'יחידות' שיחזור מאמר חסידות מסוים, וגם יחזור מאמר נוסף ארבע-מאות פעם [= הכוונה היתה לחזור ארבע מאות פעם ברציפות, תוך הפסקה לדברים המוכרחים בלבד]. מאחר שהחסיד ידע שבביתו יבלבלו ויטרידו אותו, נסע לחו"ל, שכר חדר בבית-מלון ושם חזר על המאמר ארבע מאות פעם כפי שנצטווה. כשיצא החסיד מהחדר - כך סיפר אחר כך - לא ראה מאומה, לנגד עיניו ניצב רק המאמר שחזר. (ליקוטי סיפורים עמ' קנ) . . וענין זה הוא הוראה לכאו"א - שכאשר יניח את עצמו לגמרי באופן של ביטול במציאות, דהיינו שיהי' בבחי' "שלוחו של אדם כמותו *ממש*", וכמבואר בלקו"ת שם שעבודת הנשמות אינה ענין של שליחות, אלא באופן ד"אני הוא הקורא ואני הוא המדבר" - אזי בכחו לפעול את כל ההמשכות וההשפעות. וכפי שכבר דובר פעם, שכאשר בני ישראל יתעקשו ("איינשפּאַרן") באמת - אזי ימשיכו את הגאולה למטה מעשרה טפחים, במהרה בימינו. (משיחת ש"פ ויקהל־פקודי, פ' פרה, מבה"ח ניסן, ה'תשח"י) *הקהלת קהילות - הכנסת עצמותו של הקב"ה בעולם* המשנה הראשונה בפרקי אבות פרק ה' אומרת "בעשרה מאמרות נברא העולם ומה ת"ל והלא במאמר אחד יכול להבראות? אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות". ושואלים מפרשי המשנה: כיון ש"במאמר אחד יכול להבראות", למה שיהי' עונש ושכר על עולם שנברא בעשרה מאמרות כאשר "שוויו" אינו אלא מאמר אחד? והביאור בזה בפנימיות העניינים הוא: אכן בבריאת העולם ישנו גם מאמר אחד וגם עשרה מאמרות, עשרה מאמרות מבטאים את דבר ה' שמתלבש בכל נברא ונברא. ובזה מודגשת מציאות הנברא, שענינו הוא שתומשך ותתגלה בו אלוקות. אמנם אלוקות זו ש"מסוגלת" להתלבש ולהתגלות בנבראים הינה מוגבלת ומדודה, אך מאמר אחד מבטא את עצמותו יתברך, שמהווה את כל הבריאה מאין ואפס ממש (ממנו נמצאים כל הנבראים - יכול להבראות") ובזה מודגש בעיקר האלוקות הבלתי מוגבלת שלמעלה מהתלבשות בגדרי הנבראים. אמנם גילוי כה נעלה אינו נתפס אצל הנבראים במציאותם הם. אך "נתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים" שהתחתונים במציאותם הם יהיו דירה וכלים לגילוי של עצמותו ית' כפי שהוא במהותו ועצמותו. וזה נפעל ע"י ה"מאמר אחד" ו"עשרה מאמרות" שבתורה - "אחת דיבר אלוקים" הוא מאמר אחד שבתורה שמדגיש את הביטול של האדם הלומד לנותן התורה שפועל ביטול בנבראים והתכללותם בעצמותו ית'. "שתים זו שמעתי" הוא "עשרה מאמרות" (עשרת הדיברות) שבתורה שמדגיש את ריבוי פרטי ההלכות שבתורה שענינו הוא שאלוקות תומשך ותחדור בגדרי הבריאה (המצוות שמקיימים בדברים הגשמיים). גם שמות הפרשיות שאנו קוראים בשבת זו מדגיש את העניינים הללו: "בהר סיני" - הר מסמל על גבהות וגדלות, "ויגבה לבו בדרכי ה' ". "בחוקותי" - אותיות החקיקה שבתורה, מסמל שאינם מחולקים מהאבן אלא מאוחדים איתה. ההוראה מכל הנ"ל בשבת מברכים של "זמן מתן תורה" - להקהיל קהילות ברבים מידי שבת בשבתו. וכמו"כ להשתדל שכל ילד וילדה ישתתפו וישמעו בחג השבועות את קריאת "עשרת הדיברות" (בנינו ערבים בעדנו") שזוהי ההקהלה של כל ישראל כאחד (מאמר אחד) וגם שכל אחד יקבל את התורה ויבין אותה בשכלו, (עשרה מאמרות), ותיכף נזכה ל"קהל גדול ישובו הנה", ול"ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל" בגאולה האמיתית והשלימה. (מעובד ע"פ שיחת ש"פ בהר־בחוקותי ה'תנש"א) על כך ועוד בעלון השבועי המצורף. _נא להפיץ הלאה - פשוט כדי שלרבי יהיה נחת!_ *מבצע תפילין* לאחר הניצחון הגדול במלחמה והניסים הגדולים שאירעו בו, המשיכו חסידי חב"ד ליובאוויטש בעולם כולו במבצע תפילין, בעידודו של הרבי. בתוך כך, היו ששאלו את הרבי מדוע המבצע ממשיך, והרי המלחמה הסתיימה בניצחון גדול? על כך השיב הרבי ביום ט"ו טבת תשכ"ח שנכון אמנם שהמלחמה הסתיימה בניצחון גדול, אבל צבא השונאים עומדים הכן על גבול ארץ ישראל מכל הרוחות, לעשות חלילה כלה ביהודים, היו לא תהיה, ורק היראה והפחד שלהם מעכבת. ודי למבין. וגם, ישנה עוד סכנה גדולה ש"מצפון תיפתח" וגו' (כשהכוונה היא לסכנה הגדולה מכיוון הגבול הצפוני) ה' ישמור, וסכנה זו גדלה יותר מאז הניצחון, ובהרבה, אלא שאין ענינו של הרבי להפחיד את בני ישראל שליט"א - כי אם לעוררם ולעודדם אשר הכל תלוי בתשובה ומעשים טובים שביד כל אחד ואחד לעשותם, ובפרט מצוה שמטילה יראה ופחד על האוייבים כמו מצות תפילין. לעידוד המשך המבצע - הצטרפו גדולי ישראל מכל גווני הקשת של היהדות החרדית, ביניהם גם אדמו"רים, רבנים וראש ישיבות. גדולי האדמו"רים והרבנים חתמו על כרוז שקורא לכל החרדים לדבר ה' להיחלץ לפעולה, ולהצטרף להמשך המבצע. שלוש שנים מאז החל המבצע, ביום ל"ג בעומר שנת תש"ל, התקיימה התהלוכה החגיגית המסורתית מול 770. הרבי נשא שיחה בפני אלפי הילדים והמבוגרים שנכחו בתהלוכה, ואמר: כיון שנוכחנו שמאז ל"ג בעומר לפני שלוש שנים, שגם אז דובר על הבטחת הקדוש ברוך הוא בתורתו "ונתתי שלום בארץ", "וישבתם לבטח בארצכם", והוכרז על ההוספה במצוות הנחת תפילין, *הרי דבר זה הציל אלפים ורבבות מישראל החיים וקיימים עד היום הזה, ויאריכו ימים ושנים.* חב"דפדיה *מבצע מזוזה* "והעיקר שיהיה על פי תכלית פעולת המזוזה, אשר כמובא בספרים, מרומז זה בראשי-תיבות שומר דלתות ישראל. ועל פי הזוהר הק' שזהו שאמר הכתוב ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם, *זאת אומרת שזכות מצות מזוזה שומרת ומגינה לא רק בבית, כי אם גם צאתך ובואך מעתה ועד עולם".* (מכתב של הרבי לרב חזן, רבה של רומניה)

*"אנא יקיריי! התיחסו בשימת לב הראוי' לתכלית ירידת נשמתכם"* הנה זה כבר אשר עוררתי את רבים מכם, על החובה והמצוה המוטלת על כל אחד מכם, לבקר את הערים, העיירות הקטנות ומושבי הכפרים, לעוררם על שמירת היהדות והחינוך הטוב, ולהפיץ שם בהשתדלות יתירה, ספרי קריאה ולימוד שנערכו על טהרת הקודש. וכעת תלמידיי יקיריי, הנני לבקשכם - "נוסף על הנ"ל" - אשר כל אחד מכם יקבע זמנים גם לעבודת התעוררות בעניני יהדות בעיר מגורם, ולשוחח עם יחידים וברבים בדברים של קירוב ולעוררם על קיום המצות בכלל, וחינוך בניהם ובנותיהם יחיו בפרט. ומזהיר אני מאד את כל אחד מכם, בל ינסה לפתור את עצמו אף מאחד משני סניפי העבודה הקדושה הזאת בטענות של שקר לאמר, כי אינו מוכשר לפעולות כאלו, כי חס הוא על ביטול זמני לימודו, או ע"י אחיזתו בתכסיסי קרירות של עמלק, בהשפילו בעיניו ובעיני אחרים, את ערכה של תעמולה כזאת. וכבר מילתי אמורה בהתוועדות ל"ג בעומר אשתקד, אשר זה המשתדל רק בטובת עצמו, ואינו רוצה לדעת אשר על כל אחד ואחד החובה והמצוה לעשות טובה אמיתית בתורה ובעבודה בדרכי החסידות לזולתו, אין לו מושג כלל בטוב האמיתי אשר אליו זוכים ע"י ירידת הנשמה בגוף בחיים כשרים. אנא יקיריי! התיחסו בשימת לב הראוי' לתכלית ירידת נשמתכם, חוסו על עצמכם, ורחמו על אחיכם ואחיותיכם, אשר נפשם זקוקה לעזרתכם הרוחנית, והזדרזו במילוי תפקידכם זה. . . ובזכות זה השם יתברך יהיה בעזרכם ויברך אתכם ויצליחכם בתורה ועבודה ובכל הצריך לכם בגשמיות וברוחניות. ידידם הדו"ש ומברכם בגשמיות וברוחניות. (אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ - ל"ג בעומר ה'תש"ט) *להתכונן באופן המתאים ל"פּאַראַד" - לקבלת פני משיח צדקנו!* ידוע מאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר - אשר להיותו ממלא מקום אבותיו ואבות אבותיו, עד לרבינו הזקן בעל השמחה (כנ"ל ס"ח), הרי מאמר שלו הוא פסק הלכה - שהולכים אנו לקראת משיח צדקנו ("מ'גייט אַנטקעגן משיח'ן"). וכיון שכן, צריכים להתכונן לכך באופן המתאים. ובהקדים סדר ההכנה ל"פּאַראַד" (מצעד-מסדר צבאי) - שאין זה באופן שתחילה מופיע ראש הצבא ("קאָמאַנדיר-אין-טשיף"), ולאחריו הולכים ומתקבצים לאט לאט מפקדי הצבא וכל החיילים, אלא הסדר הוא להיפך - שלכל לראש מקבצים המפקדים הפחותים יותר - ה"קאָרפּאָראַלן" (רבי טוראי) וה"סאַרדזשענדטס" (סמלים) - את ה"פּרייוועטס" (טוראים), וכיו"ב, ומסדרים אותם, וכאשר רואים שכולם עומדים מוכנים, במדים מצוחצחים וכו', באופן המתאים לשביעות רצונו של ראש הצבא, אזי מודיעים לראש הצבא שכל אנשי הצבא מוכנים, ואז יוצא ראש הצבא, ומתחיל ה"פּאַראַד" של הצבא, להפקת רצון ראש הצבא, שמביע "יישר כח", "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני". אמנם, במה דברים אמורים שדורשים את כל הדקדוקים כו' - בנוגע לאנשי-החיל הבריאים שעומדים על משמרתם; אבל איש-חיל שנפצע במלחמה ואושפז בבית-חולים, וצריך עדיין לחזור לאיתנו, כך שאינו יכול ללבוש את המדים, ואינו יכול לעמוד על רגליו משך זמן ארוך - מצטרף הוא והולך לאחרי ראש הצבא. אך, גם בשעה שגופו פצוע, וצריך להתרפא ולשוב לאיתנו - הרי מצד נפשו, עומד גם הוא באותה תכונה של קבלת-עול שדורש ראש הצבא מכל אנשי הצבא הבריאים. וככל הדברים האלה וככל החזיון הזה - בנוגע אלינו: כיון שהרבי אמר שהולכים אנו לקראת משיח צדקנו - עלינו להתכונן למעמד שבו יבוא המלך הגדול ויסקור את כל "צבאות השם", כל בנ"י. ובכן: אלה שהם "בריאים", כמ"ש "תמים תהי' עם ה' אלקיך", היינו, שהוא שלם בקיום כל רמ"ח מצות עשה שכנגד רמ"ח אברים, ובשמירת כל שס"ה מצות לא תעשה שכנגד שס"ה גידים - עומדים הם ב"טור המסדר" ("אין סטראָי"), ומדקדקים על אופן עמידתם בכל פרטי הדקדוקים ("מיט אַלע פּיטשעווקעס") שיהיו ראויים לביאת המלך; אמנם, כאשר ישנו מי שמצד כמה סיבות "נפצע" ע"י הסט"א (הצד שכנגד) בא' מאבריו, בא' מרמ"ח מ"ע או בא' משס"ה מל"ת - שגם אז אין לו ליפול ברוחו ולהתייאש, כיון שישנה ההבטחה ש"לא ידח ממנו נדח", ו"הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה", "שמביאה רפואה לעולם" - ממנו לא יתבעו להקדים ולהתכונן לבואו של שר הצבא ע"י עמידה שעה שלימה במדים מצוחצחים מבלי להזיז יד או רגל... אלא יתחשבו במעמדו ומצבו בהיותו "שוכן בתי חומר", *הנפק"מ . . שלקראת ה"פּאַראַד" יהיו מעוטרים ב"אות-הצטיינות"* ומה גם שישנו הנסיון ד"הרבה שכנים הרעים עושים", וכיו"ב בשאר הענינים שצריכים להצדיק את הזולת. ומשום זה יתנו לו כו"כ "הנחות", ועד כדי כך, שיוכל להמתין עד שיצא שר הצבא תחילה, ורק לאח"ז יקחו גם אותו... - ע"ד שמצינו במתן-תורה, שהקב"ה הקדים ובא אל בנ"י, "ומצאן ישנים", והוצרך להעירם משנתם כדי לקבל את התורה. אבל בכל אופן, צריכים לדעת כולם - הן אלה שהם שלימים, הן אלה שהם במעמד ומצב שקול, מחצה זכיות ומחצה עונות, והן אלה שהם למטה מזה - שלקראת ה"פּאַראַד" מוכרחים כולם להתייצב ("אַלע מוזן זיך צושטעלן"), - שהרי הרבי אמר שבגלות האחרון לא ישאירו אף אחד... כיון שהקב"ה מבעיר את כתלי הגלות, כך שאין איפוא להשאר. זהו מצב ד"מי לה' אלי", שלוקחים את כל ניצוצות הקדושה, אפילו אלה "האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים"; הנפק"מ אינה אלא שיש כאלה שלקראת ה"פּאַראַד" יהיו מעוטרים ב"אות-הצטיינות" בן ארבעה סרטים ("בּענדלאַך"), שלשה סרטים, שני סרטים או סרט אחד; יהיו כאלה שלא יהיו מעוטרים כלל, אבל הם יעמדו ב"טור המסדר"; ויהיו גם כאלה שיגררו אותם ב"כסא גלגלים"... כיון שמצד עצמם אינם בקו הבריאות, אלא שכאשר גוררים אותם, נגררים גם הם... אבל הצד השוה הוא - *שכולם צריכים להמצא*, ומצד תכונת נפשם צריכים כולם לעמוד באותה תנועה של אנשי החיל העומדים ב"טור המסדר" - תנועת המסירת נפש וקבלת עול, וביחד עם זה, מתוך שמחה - כפי שהרבי מוסיף ומטעים, שכאשר אנשי-חיל צועדים ב"פּאַראַד", הולכים הם עם ניגון שמח ("מאַרש"). - בכלל הי' הרבי מטבעו (אפילו מצד טבע גופו) שמח ביותר, וגם כאשר מצד כמה סיבות לא הי' מקום לשמחה, הי' משתדל תמיד לצמצם ולהעלים את הדבר, כדי שלא לבלבל את הזולת. זהו איפוא מה שנדרש מאתנו: בין אם נמצאים ב"טור המסדר", ובין אם נמצאים מאחריו, מלפנים או מאחור - צריכים להתאזר עם מעט קבלת עול, "כחודה של מחט", ועם ריבוי שמחה, ובכח זה יבקעו-יפרצו... את שירי ההעלמות... וההסתרים... ויעמידו את עצמם להמקום שמשם יקחו אותנו להמעמד ומצב ד"לכו ונלכה באור הוי' ". (משיחת י"ט כסלו ה'תשי"ד) *"לחזור חסידות בכל מקום"* כאשר הרבי הקודם היה בביקור בארה"ב, שהה שם החסיד ר' שלמה יהודה הלוי ע"ה סגל. לאחר הפצרות ובקשות להתקבל ליחידות, לשפוך שיחו ולקבל עצה ותושי' - זכה להיכנס ליחידות, מיד כשנכנס הגביה הרבי הקודם את עיניו ואמר לו: (בתרגום ללה"ק) ר' שלמה יהודה, האם הינך חושב שבאת לכאן בשביל לאסוף כסף? לא! באת על מנת לחזור חסידות בכל מקום שתלך. דברי הרבי חדרו לעומק נשמתו, ומאז החל ללמוד את אותיות הליקוטי תורה באופן של חקיקה, על מנת שבכל מקום שאליו יגיע יוכל לחזור מאמר חסידות, בשבתות, בשמחות משפחתיות ובאירועים, היה ר' שלמה יהודה חוזר מאמר מליקוטי תורה. בנו, ר' יוסף צבי שיחי' שלמד באותה עת בישיבת 'תורת אמת' בירושלים, היה מגיע הביתה ולומד עם אביו ליקוטי תורה. מאחר ובביתם היה רק ספר אחד, היה האבא אומר לו: "אתה תקרא בפנים ואני אמשיך בע"פ". והיה זה לפלא, שכל מילה שחזר עליה בעל פה, היתה מדויקת להפליא ממש כפי שהיא כתובה בפנים. (תשורה סגל, ניסן ה'תשס"ד עמ' 19) *"נהרו לשמוᤜ את דבריו"* סיפר בנו הרה"ח ר' אליᤜזר ᤜ"ה הורוביץ כי במשך תקופה מסוימת, ᤜרך אביו ר' איטשע דער מתמיד הי"ד נסיᤜות לליטא. המתנגדים בליטא קיבלו אותו בכבוד ᤜצום, וממש נהרו לשמוᤜ את דבריו. באחת הפᤜמים כשהגיᤜ לᤜיירה קובנה, כיבד אותו הגאון רבי אברהם כהנא שפירא ז"ל מחבר שו"ת 'דבר אברהם', בכבוד גדול וביקש ממנו שידרוש דוקא בבית-הכנסת שלו. כשהגיᤜ לבית-הכנסת, כיבד אותו ה'דבר אברהם' לᤜלות לבימת בית-הכנסת וביקש ממנו שיפתח את דרשתו מᤜל הבימה. ואולם, ר' יצחק אמר לו, שהוא רוצה לחזור מאמר דא"ח בפני הקהל, ואצל חסידים נהוג שחוזרים את המאמר דוקא בישיבה. ביקש ה'דבר אברהם' שיᤜלו אל הבימה את כסאו שלו, ואבי התיישב ᤜל הכסא של הרב וחזר את המאמר. באחד המכתבים לבני משפחתו כתב להם ר' יצחק תיאור אודות מסᤜו לᤜרי ליטא. תוכן המכתב היה "אינני יודᤜ מדוᤜ דוקא אני זכיתי להביא את החסידות למקומות שᤜד ᤜתה היא מᤜולם לא הגיᤜה אליהם". (מתוך הספר יראת ה' אוצרו) על כך ועוד בעלון השבועי המצורף. _נא להפיץ הלאה - פשוט כדי שלרבי יהיה נחת!_ *ל"ג בעומר* יש לנצל ה"יום סגולה" דל"ג בעומר, יום שמחתו של רבי שמעון בר יוחאי, מתוך "שטורעם" הכי גדול, בתכלית השלימות - שבכל מקום ומקום, בכל קצוי תבל, יקהלו רבים מישראל, אנשים ונשים (בנפרד כמובן), ובמיוחד - ילדי ישראל, כדי לעודד ולזרז בכל עניני יהדות, תורה ומצוותי'. . . (משיחות ש"פ אחו"ק, י"ג אייר תשמ"ח) *מבצע תפילין* אחד מהנהלת צא"ח בניו יורק כתב מכתב לאחד הרבנים בהציעו שלשלוח קבוצת חסידים לדבר עם קבוצת הנוער שתחת אחריותו תהי' יותר זול מלשכור טנק על מנת שיניחו תפלין וכו', המכתב הגיע לידי הרבי, שכתב: פונים לצאגו"ח און מ'שלאגט זיך אן שכו"כ מבנ"י יניחו תפלין, ויוציאום מהסוג דקרקפתא דלא כו' - והצעת דאגו"ח שיהי' בזול יותר (משלושים דולר!) באם במקום הנחת תפלין... ינאמו לפניהם!!! *מבצע מזוזה* הרבי אמר כי אסונות רבים היו נמנעים אם מבצע מזוזה היה קיים לפני עשרים שנה. לפי התלמוד, המזוזה שומרת על הבית ועל אנשיו, גם כאשר הם יוצאים מן מהבית [1]. הרבי פרסם מעלה זו של המזוזה [2], ונימק זאת בכך שהתלמוד עצמו מדגיש את יכולת השמירה של המזוזה [3]. 1. טור והשו"ע, יורה דעה סימן רפ"ה 2. תורת מנחם - התוועדויות תשד"מ חלק ג' עמ' 1809 3. תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה יא א; מסכת מנחות לג ב בתחילת העמוד חב"דפדיה

*". . שכל זה יהי' בלי הגבלות, ושיעשו כן . . מצד יחידה שבנפש"* ‼ [טרם צאתו אמר:] יש להבהיר רק ענין אחד - שכל הענינים המדוברים לעיל, הן הענין ד"יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי", שזהו ע"י לימוד החסידות, וכפי שרצה כ"ק מו"ח אדמו"ר שילמדו חסידות בכל יום ויום, וכן ענין הפצת המעיינות חוצה, ושכל זה יהי' בלי הגבלות, ושיעשו כן במסירות נפש מצד יחידה שבנפש, יש לדעת, שהכוונה בזה היא *לכל אחד* ("מ'מיינט טאַקע יעדן איינעם"), *ובפועל ממש.* (משיחת ש"פ קדושים, מבה"ח אייר, ה'תשי"ז) *"כאשר מתכוננים ומוסיפים כחות . . לעמוד בתנועה של מסירות נפש אזי לא יצטרכו לבוא לידי מס"נ בפועל"* לפני שנתיים נוסד כאן "צעירי אגודת חב"ד", ובמשך הזמן - נעשו כמו ה"זקנים", מתחילים "להתיישב בדעתם" ("זיך מיישב זיין"), ישנים וכו'. צריך להיות "חדש נעוריך". כי, לאחר שעובר משך זמן, ולא ניצלו זמן זה כדבעי - אין זה ענין של גידול כלל, ולכן יש צורך שיהי' "חדש נעוריך", כמו בתחילת ההתייסדות, ועוד יותר. יש להוסיף באופן תמידי ("האַלטן אין איין מוסיף זיין"). אין להסתפק בהענינים שפעלו עד עתה, וגם לא להסתפק בכך שממשיכים בענינים הנ"ל, אלא יש להוסיף בקביעות. עפ"ז יש לבאר את דברי הגמרא "אין לך יום שאין כו'" - דלכאורה, לשם מה אומרת זאת הגמרא, וכי כוונת הגמרא היא להכביד על לבם של ישראל ("מאַכן אַ אידן שווער אויפן האַרצן")?! אלא שני טעמים בדבר: א) ענין שנקבע בגמרא, נעשה ענין תורני ("אַ תורה'דיקער ענין"), וענין של תורה קל יותר לסבול. ב) זוהי הוראה כיצד צריכים להתנהג - דמכיון ש"אין לך יום שאין כו' ", דהיינו שניתוסף כחות בלעומת-זה, הרי גם בקדושה אסור להסתפק בהענינים שהיו עד עתה, אלא צריכים להוסיף באופן תמידי בעניני קדושה, ועי"ז יהי' הכח כדי להלחם בהכחות דלעומת-זה. ויתרה מזה - שעי"ז שיוסיפו כחות בקדושה, יחסכו את הצורך במלחמה לגמרי. וע"ד פירוש האריז"ל עה"פ "יתן למכהו לחי ישבע בחרפה", "שכשרואה המכה חרפת היהודי שהזמין לו הלחי לקבל ההכאה אז ירוה צמאונו וישבע בחרפה שקבל ואז לא יכהו". ועד"ז בעניננו, שכאשר מכינים תמיד כחות נוספים בקדושה, לא יהי' צורך להלחם כלל בהכחות דלעומת-זה. ענין זה הוא בבחינת הקדמת רפואה למכה. ולאמיתו של דבר, אין זה אפילו ענין של "רפואה", אלא ע"ד ש"חכם עוקר את הנדר מעיקרו", דהיינו שע"י הוספת הכחות בקדושה, אזי לא חלים מלכתחילה הענינים דלעומת-זה. והיינו, שכאשר מתכוננים ומוסיפים כחות על מנת שלא להתפעל ממניעות ועיכובים כלל, ולעמוד בתנועה של מסירות נפש - אזי לא יצטרכו לבוא לידי מס"נ בפועל, אלא יוצאים ידי חובה במס"נ בכח. דוגמא לדבר: ישנו פתגם מכ"ק מו"ח אדמו"ר, שכאשר אדם מחליט לתת סכום מסויים לצדקה, הרי אפילו אם בשעת מעשה אינו רואה שום צינורות שמהם יוכל לקחת את הכסף, וייתכן *שבאמת* אין לו צינורות לזה בשעת מעשה - אעפ"כ, ע"י עצם ההחלטה, נפתחים מלמעלה צינורות ומקורות חדשים, כדי שיוכל למלא משאלות לבבו לטובה. *"ללא שום חשבונות והגבלות"* וכיון שכל המצוות נקראות בשם צדקה, הרי כשם שענין זה הוא במצות הצדקה, כמו"כ הוא בכל המצוות - שבשעה שאדם מחליט לקיים מצוה, אזי נותנים לו כח מלמעלה, ומסלקים את כל המניעות ועיכובים. וכנ"ל, שע"י הוספת הכח בקדושה, מתבטלים בדרך ממילא כל המניעות ועיכובים שמצד הלעומת-זה. ומזה מובן גם בנוגע להמצוה הראשונה בתורה - מצות "פרו ורבו": מובא בשם אדמו"ר הזקן שאהבה ויראה הם סגולה לבנים. וע"פ הנ"ל, שעצם ההחלטה נותנת כח לקיומה בפועל - הרי אף אם אינו שייך עתה לאהבה ויראה, ואינו שייך אפילו לההתבוננות המביאה לזה, מ"מ, ילמד ענין זה, ועי"ז ימלא הקב"ה משאלות לבבו לטובה, שיומשכו לו בן ובת ברוחניות, והעיקר - בגשמיות, שעי"ז מאיר שם הוי', כידוע, שאב ואם הם אותיות י"ה, ובן ובת הם אותיות ו"ה. . . "מראה עיניו" ו"משמע אזניו" - הם *הגבלה*, ואילו משיח - יגלה אלקות בכל מקום בלי שום הגבלות, לא רק ב"מראה *עיניו*" - "ארץ אשר גו' *עיני* הוי' אלקיך בה", אלא באופן ד"ופרצת ימה וקדמה גו'", בלי שום הגבלות. ולכן גם ההכנה למשיח צריכה להיות באופן הנ"ל - שכל ענין הבא ליד יש לעסוק בו (כנ"ל בארוכה). וזהו הטעם שרבותינו נשיאינו בדורות האחרונים בכלל, וכ"ק מו"ח אדמו"ר ביחוד, השקיעו עצמם כל כך ("האָבן זיך אויף אַזוי פיל פאַרלייגט") והשתדלו שיפעלו עם *כל* בנ"י, גם עם אנשים פשוטים וענינים פשוטים, וללמוד עמהם "אל"ף בי"ת" כפשוטו, ו"אל"ף בי"ת" של יהדות, ולא הסתפקו בכך, אלא תבעו שבה בשעה שמתעסקים בלימוד "אל"ף בי"ת" עם הזולת, יקרבוהו באותה שעה לא רק ל"מים" סתם, אלא גם ל"מעין", דהיינו לפנימיות התורה - דכיון שענינו של משיח הוא שיגלה פנימיות התורה *לכל*, בלי שום הגבלות, "ופרצת ימה וקדמה גו' ", והרי כל הגילויים דלעתיד תלויים "במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות" - צריכים גם עתה להתעסק בהענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה"; תחלה בה"חוצה" הפרטי, ולאח"ז גם בה"חוצה" שחוצה הימנו. ויש לעשות זאת ללא שום חשבונות והגבלות שע"פ טעם ודעת, והענין ד"יפוצו מעינותיך חוצה" יביא ל"קאתי מר". (משיחת ש"פ קדושים, מבה"ח אייר, ה'תשי"ז) *"נהניתי ממה שמתכונן לנאום"* נעם לי לקבל מכתבו מיום ד' . . . תנוח רוחו כאשר הניח את רוחי בכתבו ע"ד התועדות דאנ"ש, ואשר ברצונם להרחיב פעולות בהפצת המעיינות שיגיעו אפילו חוצה, ובודאי כשירצו באמת, חפץ ד' בידם יצליח, וכיודע ממכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר הנדפס בספר קיצורים והערות לתניא, אשר "בכלל המסירת נפש הלזו על תורת החסידות פסקו בבי"ד של מעלה, אשר בכל ענין של תורה יראת שמים ומדות טובות, תהי' יד מקושריו והולכי בעקבותיו על העליונה". *בפרטיות נהניתי ממה שמתכונן לנאום לפני נשי חב"ד בהילולא דרשב"י הבע"ל*, אחד המיוחד, וכמאמר רבי עקיבא אני ובוראך מכירים כחך (ירושלמי סנהדרין פ"א הלכה ב') בחמשה תלמידי רבי עקיבא שהם העמידו תורתו, ושכמאמר רבי עקיבא (שלי ושלכם) שלה - הוא (כתובות ס"ג א). *ויה"ר שיביא לפועל, וכמרז"ל המעשה הוא העיקר.* בכ' בברכה לבריאות ולהצלחה בעניניו. (אגרות קודש כרך יא עמ' עט) *ראו ᤜליו שהוא 'חי' ᤜם המאמר* כידוᤜ, קיבל ר' שלמה חיים רשות מפורשת מאדמו"ר מוהריי"צ להוסיף בחזרת דא"ח ביאורים ממקומות אחרים בתורת החסידות . . הוא לא היה חוזר מאמר בניגון המקובל של חזרת דא"ח כיום, אלא כᤜין אמירתו של אדמו"ר מוהרש"ב נ"ᤜ, שלא היתה בניגון אלא באופן של הסבר. מᤜיד הרב אברהם-אלטר שי' הבר כאשר ר' שלמה חיים חזר דא"ח, הוא היה חוזר את המאמר בחיות ובהתלהבות, ראו ᤜליו שהוא 'חי' ᤜם המאמר. מוסיף נכדו הרב שמואל צבי הירש שי' ליסון "לפני שהיה חוזר מאמר דא"ח, היה מתכונן לכך זמן רב. היתה תקופה שישנתי בביתו, ולפᤜמים הייתי מתᤜורר לפנות בוקר ושומᤜ איך הוא מתכונן לחזרת המאמר. לאחר שחזר את המאמר בבית הכנסת, היה שואל אותי, האם אמר את המאמר בניגון של מאמר או לא. האמת היא, שהיה מתחיל לומר בניגון המקובל של חזרת מאמר, אבל אחרי דקות ספורות היה פוקח את הᤜיניים ומתחיל לומר בסגנון של הרצאת דברים, כמו שמסבירים למישהו ᤜנין בחסידות. כי הוא התאחד כל כך ᤜם המאמר, ᤜד שהדברים נאמרו מᤜצמם ("עס האט זיך גᤜזאגט"), בבחינת "נפשו יצאה בדברו", וממילא לא הבחין אם הוא אומר ᤜם ניגון או בלי ניגון..." ᤜם זאת, הקפיד מאוד שלא להוסיף דברים שאין להם מקור בתורת החסידות. הרב אליהו שי' קוק זוכר פתגם שאמר ר' שלמה חיים בשם אדמו"ר מוהריי"צ (כנראה בנוגᤜ להוספת דברים שאין להם מקור בחסידות): "כשחסיד חוזר מאמר דא"ח, אם הוא מוסיף באמצᤜ המאמר ᤜנינים ב'ᤜבודה' - זה בסדר. אבל להוסיף ב'השכלה' - הס מלהזכיר. כי בשינוי קל של מילה אחת, אפשר להרוס ᤜולמות שלמים (היינו שᤜלולים לומר דברים שאינם נכונים). *תמימים ימסרו שיעורים לגדולי הלמדנים* הרב מאיר בר זוכר שבאחת ההתוועדויות תיאר המשפיע ר' שלמה חיים את המצב בעולם בביאת המשיח: נערים צעירים שלמדו את תורת החסידות ב'תומכי תמימים' יתבקשו למסור שיעורים בחסידות לגדולי הלמדנים שלא למדו חסידות בזמן הגלות... (מלוקט מתוך הספר המשפיע ר' שלמה חיים קסלמן) _נא להפיץ הלאה - פשוט כדי שלרבי יהיה נחת!_ *מבצע תפילין* הוספה על מכתב מיום כ"ד טבת ה'תשכ"ח: בה"פאוסטר [=פרסום אדות מבצע תפלין נכתב] daily [=יום יומית] כדאי – להוסיף "בימות החול" (באנגלית כמובן) *מבצע מזוזה* ובזה יובן ענין מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל כי מזוזה היא בחי' העלאה ממטה למעלה כמו בחי' המצות. וענין המזוזה הוא שכותבין פ' שמע והיה אם שמוע שכתוב שם אחד ואהבת בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך בחי' העלאה. וקובעין בפתח הבית להעלות הבית וכל אשר בו כל רכושו וקנינו בכל התיבות להיות בטלים לאהבת ה' בכל מאדך בכל ממונך. ולכן קובעין המזוזה בימין כי וימינו תחבקני כאדם החובק את חבירו שמקרבו אצלו כך נמשך ימין מקרבת להעלות אליו ית' כל הבא לקרב אליו ית'. אבל נ"ח הוא המשכת אור התורה. כי היונים רצו להשכיחם תורתך ולכן הוא משמאל. (תורה אור מקץ מב, ג)

*"החפץ בחיים ורוצה בטובתן של ישראל, צריך . ."* שלום וברכה. . . בדבר סדר היום שלו בכללותו טוב הוא, והשי"ת יעזור לו אשר יוכל לשקוד בתורה ועבודה מתוך הרחבה, והלמוד ברבים אפי' שנים (כמו שכותב) הרי הם שלשה הוא דבר גדול ונשגב במאד, יאמר להם ברכה בשמי כי יעזרם השי"ת בגו"ר. והנה דבר ברור הוא אשר בכל קהלה ועדה בישראל ישנם גם בין הפשוטים פני[נ]ים יקרים אף נעלים כמאמרו של ר"י כו' אלא שעניותן מנוולתן, בת היא מקבל, ובנות ישראל הכוונה שבבני ישראל הנה לבבם הוא בית קיבול טוב, כי לב ישראל פתוחה היא לכל מעורר לטוב, ואין הדבר תלוי אלא בהמעורר בחכמתו ובשקידתו. והנה כדי לעורר את הנקודה הפנימית הוא ע"י אגלי טל תחי' של דא"ח אשר מאז זכינו לאורו של כ"ק מורנו הבעש"ט נ"ע הנה כל דברי התעוררות הוא ע"י חסידות, וע"י הוד כ"ק אדמו"ר רבינו הזקן ואבותינו רבותינו הק' זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע נפתחו לפנינו שערי עבודה בסדר מסודר. והחפץ בחיים ורוצה בטובתן של ישראל, צריך הוא להכניס א"ע בזה ולזכות באור כי טוב ע"י עבודתו ויגיעתו ביגיעה עצומה בינו לבין עצמו לפעול בעצמו הנחת עצמותו בשביל זולתו, והוא כי לזמנים ועתים מיוחדים בכל מקום ומקום לפי תנאי המקום ובפרט בשבתים ידועים ובימים טובים ומכש"כ ימים נוראים לחזור דא"ח ברבים מאמרים של עניני עבודה, לדברם בשפה ברורה, קלאר ניט גיהיילט [= לדבר ברור ולא למהר] באופן אשר גם פשוטים יבינו זאת. דבר זה הוא חוב על כל אחד ואחד באנ"ש שי' בכלל והת' שי' בפרט כל אחד במקומו, ובפרט כל הרבנים שובי"ם שעליהם הוא חוב כפול ומכופל להשתדל בדבר זה כי הן המה נטורי קרתא, כדאי' בגמ' ובמדרש, אשר בגלל זאת יברך השי"ת אותם ואת ביתם ואת קהל עדתם הטובה שי' בכל טוב מנפש ועד בשר. הדו"ש ומברכו. (אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ חלק ב עמ' קיג-ד) *"יה"ר שההחלטה בכהנ"ל תמהר ותזרז ותביא תיכף ומיד את התכלית והמכוון - התגלות וביאת המשיח בפועל ממש"* . . וביאור ה"דרך ישרה" להתגלות וביאת המשיח ע"י "מלכות שבתפארת" בנוגע למעשה בפועל: ובהקדמה - שכיון שמשיח צדקנו עומד לבוא תיכף ומיד, אבל עדיין לא בא בפועל, שלכן דרושה ההשתדלות האחרונה ("סוף לבושיו") של כאו"א מישראל להביא את המשיח, צריכה להיות הפעולה (לא ע"י מלכות בטהרתה, ענינו של מלך המשיח עצמו, אלא) ע"י "מלכות שבתפארת", כלומר, ענינו של המשיח (מלכות) כפי שהוא בתורה (תפארת), כאמור לעיל (ס"ט) שע"י התורה (ענינו של משיח בתור "רב" נמשכים ומתגלים האורות עליונים דהגאולה (ענינו של משיח בתור "מלך" באופן פנימי. ובפשטות: "תפארת" - הו"ע לימוד התורה, ו"מלכות שבתפארת" - הוא לימוד התורה בעניני מלך המשיח ובעניני הגאולה שנתבארו בריבוי מקומות, - בתורה שבכתב (ובפרט "בדברי הנביאים . . שכל הספרים מלאים בדבר זה" (ובתורה שבעל פה, בגמרא (ובפרט במסכת סנהדרין ובסוף מסכת סוטה) ובמדרשים, וגם - ובמיוחד - בפנימיות התורה, החל מספר הזהר (ש"בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזהר כו' יפקון בי' מן גלותא ברחמים"), ובפרט בתורת החסידות (שע"י הפצת המעיינות חוצה אתי מר דא מלכא משיחא), בתורת רבותינו נשיאינו, ובפרט בתורתו (מאמרים ולקוטי שיחות) של נשיא דורנו - מעין ודוגמא והכנה ללימוד תורתו של משיח, "תורה חדשה מאתי תצא" שילמד לכל העם פנימיות התורה (טעמי תורה), ידיעת אלקות ("דע את אלקי אביך"), כפס"ד הרמב"ם ש"באותו הזמן . . יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כו'" - וההוספה בלימוד התורה בעניני משיח והגאולה ("מלכות שבתפארת") היא ה"דרך ישרה" לפעול התגלות וביאת המשיח והגאולה בפועל ממש. ועל של פועל באתי - ובודאי יעוררו ויפרסמו בכל מקום ומקום: כדי לפעול התגלות וביאת המשיח תיכף ומיד - על כאו"א מישראל (האנשים - הן יושבי אוהל (ישכר) והן בעלי עסק (זבולון), וכן הנשים והטף, כל חד וחד לפום שיעורא דילי') להוסיף בלימוד התורה (במיוחד) בעניני משיח וגאולה. ומה טוב - שהלימוד יהי' (ברבים) בעשרה, כי, נוסף על המעלה ד"עשרה שיושבים ועוסקים בתורה שכינה שרוי' ביניהם", יש מעלה מיוחדת כשלומדים עניני משיח והגאולה ברבים בנוגע להתפעלות והשמחה ברגש הלב, שעי"ז הולכת וגדלה ההשתוקקות והצפי' לביאת המשיח. ועוד ועיקר כפשוט - להוסיף בקיום המצוות בהידור, ובמיוחד בההידור במצות הצדקה (כללות כל המצוות) ש"מקרבת את הגאולה". וכדאי ונכון לקשר ההוספה בצדקה עם ההוספה בתורה בעניני משיח והגאולה - עי"ז שההוספה לצדקה היא מתוך כוונה לקרב ולזרז את הגאולה, כיון שכוונה זו כשלעצמה היא חלק מלימוד התורה בעניני הגאולה - הלימוד (במחשבה - מזמן לזמן) דמאמר חז"ל "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה". ויה"ר שההחלטה בכהנ"ל תמהר ותזרז ותביא תיכף ומיד את התכלית והמכוון - התגלות וביאת המשיח בפועל ממש, תיכף ומיד ממש. ובפשטות - שביום הש"ק פרשת "אשה כי תזריע וילדה זכר", "זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו" (לפני הקריאה בתורה ועאכו"כ לפני לימוד פרקי אבות במנחה), תהי' לידת והתגלות משיח צדקנו ("חיוורא דבי רבי" כפי שהוא "ביום טהרתו") - שזוכים לשמוע ההכרזה (בכל העולם ובכל סדר ההשתלשלות) ש"הנה זה (מראה באצבעו ואומר זה) מלך המשיח בא", והנה זה כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בא (כיון ש"הקיצו ורננו שוכני עפר", וצדיקים קמים לתחי' מיד), וכל רבותינו נשיאינו, וכל צדיקי ונשיאי ישראל, ומשה ואהרן עמהם. (משיחת ש"פ תזריע־מצורע ה'תנש"א) *אריכות ימים בזכות חזרת דא"ח* ידועה הוראתו של כ"ק אדמו"ר האמצעי לחסידים הבאים לליובאוויטש, שבדרכם חזרה למקום מגוריהם יחזרו על מאמרי החסידות ששמעו. פעם אחת כשנסע הרב החסיד רבי משה-יצחק מיאסי מליובאוויטש, נזדמן לעירו של הרב הצדיק מאפטא וחזר דא"ח בבית-מדרשו. באמצע חזרת הדא"ח נכנס הצדיק מאפטא שהקפיד מאוד על חסידות ברבים (רבי משה-יצחק לא ידע שהוא מקפיד על כך וגם לא ידע שזה בית-מדרשו). ויאמר: "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית?" וקילל אותו שלא יוציא את שנתו. חזר רבי משה-יצחק מיד לליובאוויטש וסיפר את כל האמור לרבי האמצעי. שאל אותו אדמו"ר האמצעי: "האם פגעת בכבודו של הצדיק מאפטא?". השיב רבי משה-יצחק: "לא פגעתי בכבודו, וגם לא ידעתי שזה בית-מדרשו ושהוא מקפיד על חזרת דא"ח. רק קיימתי ציוויו של רבנו, וכשנכנסתי לבית המדרש וראיתי שהאנשים רוצים לשמוע - חזרתי על הדא"ח". אמר לו אדמו"ר האמצעי: "תנוח דעתך, תוציא את שנתך". אך לא נתקררה דעתו של רבי משה יצחק. נשען אדמו"ר האמצעי בזרועותיו על השולחן ואמר: "תאריך ימים יותר מהצדיק מאפטא". עדיין לא נתקררה דעתו של רבי משה-יצחק, כי הצדיק מאפטא היה אז כבר זקן בא בימים, ואילו רבי משה יצחק היה עדיין צעיר. נשען שוב אדמו"ר האמצעי על זרועותיו ואמר: תאריך ימים יותר מבניו". וכך היה שהאריך ימים רבים. (אוצר סיפורי חב"ד חלק-טז עמ' 62) ובמקום אחר מובאת גירסה שונה: אדמו"ר האמצעי נשען על ידו ואמר: (בתרגום ללה"ק) אתה תוציא את שנתך, ונשען פעם נוספת על ידו ואמר: אתה תחיה גם אחריו, ונשען פעם נוספת על ידו ואמר: אתה תחיה גם אחרי ילדיו, ונשען פעם נוספת על ידו ואמר אתה תחיה גם אחרי נכדיו... (אלה תולדות פרץ עמ' 635) הרה"ח משה יצחק מיאסי זכה לחיות 102 שנה (מתוך מוסף עת חבד"י) *פנינה שבועית* ולהעיר מהמנהג המפורסם ללמוד ולחזור חסידות לאחרי תפלת מנחת שבת. אבל מובן, שזהו בהוספה על קיום דברי אדה"ז בסידורו בנוגע אמירת פרקי אבות בשבתות אלו. (משיחת ש"פ שמיני ה'תנש"א - הערה 138) בטח שומר השיעורים השוים לכל נפש בחומש תהילים תניא, וכן חוזר דא"ח מזמן לזמן. וירגיל את עצמו לחשוב באותיות התורה ובאותיות התהילים ובפרט בהלכו ברחוב. (אגרות קודש חלק ד עמ' תלב) על כך ועוד בעלון השבועי המצורף. _נא להפיץ הלאה - פשוט כדי שלרבי יהיה נחת!_ *מבצע תפילין* ... בנוגע להאברך*. . . שי' — עליו לדייק בכשרות האכו"ש, ובהנחת תפלין (בדוקות**). (ממכתב י"ד כסלו, תש"מ) *) שהפך ל"ע ול"ע צמח. המו"ל. **) כשנבדקו התפילין נמצא כתוב "ושינתם" במקום "ושננתם". המו"ל. (לקו"ש כרך לו עמ' 299) *מבצע מזוזה* יביאו* לו תניא ויקרא בו מזמן לזמן וכן מזוזה (בדוקה) במעטפה תוך מעטפה אזכיר עה"צ ויב"ט. (ממענה כ"ק אדמו"ר שליט"א) *) נכתב לאברך שאביו שהה ל"ע בבית­ רפואה, אך היה מאד לא רגוע. המו"ל. (לקו"ש כרך לו עמ' 299)

*דוקא עכשיו ניתן "לקחת" את ה'עצמות'*‼ . . ויובן בהקדם ע"ד המבואר בנוגע להמעלה דזמן הגלות, שע"י העבודה בזמן הגלות דוקא באים להעילוי דימות המשיח: ידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר שבביאת המשיח "וועט מען זיך כאַפּן פאַרן קאָפּ און מ'וועט שרייען" [= 'יתפסו' את הראש ויצעקו] על כך שלא העריכו כראוי מה שהיו יכולים לפעול בזמן הגלות. ולכאורה איפכא מסתברא, שבביאת המשיח יוכלו לפעול שלא בערך יותר - כי, בזמן הגלות ישנו חושך כפול ומכופל, ישנם דאגות הפרנסה וכו' וכו', משא"כ בימות המשיח, ש"הטובה תהי' מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר", "יהיו פנויין בתורה וחכמתה", ועד ש"לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד" (כמ"ש הרמב"ם), וא"כ, מהו ענין הפלאת מעלת העבודה דזמן הגלות דוקא? והענין בזה - שדוקא ע"י העבודה בזמן הגלות פועלים המשכת העצמות, כי, העבודה בזמן הגלות היא שבירת וביטול ההעלם שמצד החושך כפול ומכופל, ודוקא ע"י שבירת וביטול ההעלם "נעמט מען עצמות". [כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר שבליובאוויטש הי' חסיד אחד שהי' מדבר מתוך להט ותענוג ("ער פלעגט זיך קאָכן מיט אַ געשמאַק") בהמשלים שבתורת החסידות, ואמר לו א' מזקני החסידים: למה הנך מדבר מתוך תענוג שכזה אודות המשל, מוטב שתדבר אודות הנמשל! ובנוגע לנדו"ד: פשוט שאין הכוונה לומר שיש מעלה ב...חושך כפול ומכופל; המעלה היא בשבירת וביטול ההעלם, שעי"ז "לוקחים" עצמות]. ואף שגילוי העצמות יהי' לעתיד לבוא דוקא, משא"כ בזמן הגלות אין זה בגלוי אלא בהעלם - הרי, המעלה דלעתיד לבוא אינה אלא בנוגע לענין הגילוי, אבל בנוגע להפעולה דהמשכת העצמות, "נעמען עצמות", ה"ז נעשה (לא לעתיד לבוא, אלא) בזמן הגלות דוקא, ולכן, עיקר המעלה היא בעבודה שבזמן הגלות, שעל ידה "לוקחים" העצמות, ולעתיד לבוא יהי' רק גילוי הדבר. (משיחת ש"פ שמיני, פ' פרה, מבה"ח ניסן, ה'תשי"א) *"בכחו ובאחריותו של הרבי"* . . כשמתחילים לעסוק עם הזולת (לאחרי הקדמת ההכרה ש"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא") - צריכים לזכור ש"משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו' ": כאשר מתעסקים עם הזולת, צריכים להזהר שלא לחשוב ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". [צריכים לידע שההתעסקות עם הזולת אינה אלא בכחו ובאחריותו של הרבי, "אויפן רבי'נס פּלייצעס", [= על כתפיו של הרבי] וכאמור לעיל (ס"ה) שכ"ק מו"ח אדמו"ר הנחיל לנו את הכח שגם ב"מצרים" נוכל לעסוק בהפצת התורה והיהדות (בדוגמת עבודתו של יוסף הצדיק), ואין אנו עושים (ואסור לנו לעשות) לבד, "אויף די אייגענע פּלייצעס"...] [= על כתפי עצמנו]. וזהו "משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו' " - שהעבודה עם הזולת היא בכחו של משה, ש"אוהב ישראל הי' ", ו"מסרה ליהושע, ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים וכו' ", עד לרבותינו שבכל דור ודור, אתפשטותא דמשה שבכל דרא ודרא. (משיחת ש"פ שמיני, מבה"ח אייר, ה'תשי"ב) *"עשו כל אשר ביכולתכם"!* על פי האמור לעיל על דבר הדגשת ענין הגאולה (במיוחד) בזמן זה - מתעוררת תמיהה הכי גדולה: היתכן שמבלי הבט על כל הענינים - עדיין לא פעלו ביאת משיח צדקנו בפועל ממש?! . . . דבר שאינו מובן כלל וכלל! ותמיהה נוספת - שמתאספים עשרה (וכמה וכמה עשיריות) מישראל ביחד, ובזמן זכאי בנוגע להגאולה, ואף על פי כן, אינם מרעישים לפעול ביאת המשיח תיכף ומיד, ולא מופרך אצלם, רחמנא ליצלן, שמשיח לא יבוא בלילה זה, וגם מחר לא יבוא משיח צדקנו, וגם מחרתיים לא יבוא משיח צדקנו, רחמנא ליצלן!! גם כשצועקים "עד מתי" - הרי זה מפני הציווי כו', ואילו היו מתכוונים ומבקשים וצועקים באמת, בודאי ובודאי שמשיח כבר היה בא!! מה עוד יכולני לעשות כדי שכל בני ישראל ירעישו ויצעקו באמת ויפעלו להביא את המשיח בפועל, לאחרי שכל מה שנעשה עד עתה, לא הועיל, והראי', שנמצאים עדיין בגלות, ועוד ועיקר - בגלות פנימי בעניני עבודת השם. הדבר היחיד שיכולני לעשות - למסור הענין אליכם: עשו כל אשר ביכלתכם - ענינים שהם באופן דאורות דתוהו, אבל, בכלים דתיקון - להביא בפועל את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש! . . ואני את שלי עשיתי, ומכאן ולהבא תעשו אתם כל אשר ביכולתכם. ויהי רצון שימצא מכם אחד, שנים, שלשה, שיטכסו עצה מה לעשות וכיצד לעשות, ועוד והוא העיקר - שיפעלו שתהיה הגאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש, תיכף ומיד ממש, ומתוך שמחה וטוב לבב. (משיחת כ"ח ניסן ה'תנש"א) *"עליכם גם לחזור דא"ח ולעודדם"* שלום וברכה! במענה על כתבך, הנה בחרתיך ואת תלמידי יקירי מר יצחק זלמן שי' פאזנער לשלחכם לבקר את ידידינו אנ"ש וב"ב יחיו הפליטים הנמצאים בהקעמפס ומלאתי את ידידי הרב חאדאקאוו שי' אשר יסדר לכם אופן וסדר הביקור שלכם מה שעליכם לעשות שמה, ועליכם גם לחזור דא"ח ולעודדם, זמן הנסיעה וההתעכבות שמה צריכים לחשוב במשך איזה חדשים והשי"ת יצליחכם בנסיעה טובה ואשר תמלאו דבר השליחות בכי טוב בגו"ר, ולעת עתה יתענין בההכנה עם חבריו יחיו להשתתף בשיעורי ההכנה אצל הרב חאדאקאוו שי'. (אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ כרך יג עמ' תנג) *"אז כבר לא יהיה איכפת להם"* לאחד הרבנים אמר, שצריך לחזור מאמרי חסידות בבית הכנסת שלו גם אם הבעלי בתים אינם רוצים לשמוע דברי חסידות, ואמר: בשבועות הראשונים אל תספרו להם שהדברים הנאמרים הם דברי חסידות, ואז ישמעו את הדברים, ולאחרי משך זמן, כשתראו שהדברים מצאו חן בעיניהם, תגלו להם שהדברים שאמרתם הם דברי חסידות, ואז כבר לא יהיה איכפת להם. (ש"פ שמיני תשי"ב) *כ"ח ניסן - במשל ונמשל* המשפיע הרה"ח ר' אברהם מאיור (דרייזין) ע"ה התוועד פעם ואמר: התרנגולת דוגרת על הביצים במשך עשרים ואחד יום, אבל לא מכל הביצים יוצאים אפרוחים. חלק מהן נשארות סגורות. אם פותחים אותם אח"כ, נודף מהן ריח מאוד לא נעים של ריקבון. למה באמת? מה קובע מאיזו ביצה יצא אפרוח מצפצף ואיזו ביצה תהפוך לרקב? התשובה פשוטה מאוד, התרנגולת דוגרת ודוגרת, אבל כשהיא מסיימת את התפקיד שלה וגומרת את שלב הדגירה, היא פונה אל הביצה ואומרת: "עשיתי הכל בשבילך. הטלתי אותך, דגרתי עליך, חיממתי אותך ושמרתי עליך. עכשיו הגיע הרגע שלך. בשביל לצאת מהביצה לאוויר העולם, אתה, האפרוח, צריך להקיש עם המקור שלך בכל הכוח על הקליפה, לשבור אותה, ולפרוץ החוצה... את זה אף אחד לא יכול לעשות בשבילך. אתה יכול לקום ולעשות את המעשה הנכון, ואתה יכול להישאר בפנים... הבחירה היא אך ורק בידיים שלך!" הרבי עשה בשבילנו הכל, כל שביכולתו, עכשיו זה תלוי בנו! (מפי השמועה) *"הבטיחו חז"ל שדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב"* אברך צעיר שעסק בהפצת יהדות וב'מבצעים' כתב לרבי כי פעמים רבות איננו רואה תוצאות ממשיות מעבודתו. ענה לו הרבי: "לפלא גדול איך יכול לדעת מהנעשה בלבו של חברו, שאמרו חז"ל שזהו מכוסה כמו "מלכות בית דוד מתי תחזור" (פסחים נד, ב) ויתירה מזו - הבטיחו חז"ל שדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב וכו' ". (פרשיות עם הרבי - שמות - עמ' 207) *ניתן להשלים השבת את ה-ד' כוסות* ישנו ענין נוסף ביום הש"ק זה - שקשור עם שתיית ד' כוסות: ע"פ המדובר (לעיל ס"ד) שביום הש"ק נעשית העלי' של כל ימי השבוע, הרי ביום הש"ק זה נעשית העלי' דאחרון של פסח. ולכן, כל אלו שלא שתו (או שלא השלימו שתיית) ד' הכוסות באחרון של פסח - יכולים עתה להשלים זאת, מתוך שמחה וטוב לבב. (משיחת ש"פ שמיני, מבה"ח אייר, ה'תשכ"ט) על כך ועוד בעלון השבועי המצורף. _נא להפיץ הלאה - פשוט כדי שלרבי יהיה נחת!_ *מבצע תפילין* כיון שהוקשה *כל התורה* לתפלין הידור בהם מסייע להידור בכל התורה. (כתי"ק) *מבצע מזוזה* (כאו"ה במאכל שהמאכל נהפך לדם וחיות בלב ומוח שזהו בחי' נר"נ וחלק הטוב וכשר שבמאכלי' יעלה לקדושה שבכח המאכל הכשר ישבע לבו ויחזק דעתו ושכלו באוי"ר בתפלה לעלות במס"נ בכל לבו ונפשו בק"ש ומצות ותורה, אבל במאכל אסור אף שיהפך לדם וחיות בלב ומוח יסתיר אור הנשמה אלקי' ולא יוכל לעלות בתו"מ ותפלה כלל, וכן גזל במו"מ לא יעלה למעלה שכל יגיע כפיו צ"ל בנקיון מן הרע וגם תפלתו תועבה כמ"ש ידיכם דמים מלאו וגם לולב הגזול פסול כו' וכך בלבוש כשעטנז וכה"ג וכן בבית בלא מזוזה או בית גזול כו'). (תורת חיים שמות ח"א, פרשת שמות ואלה שמות בני ישראל יא, ב)

*"אין זה ענין של "הידורים" וכדומה, אלא זוהי מצות התורה"* . . מזה מובן בנוגע לעניננו - שאין להסתפק בכך שפעם אחת מתנהגים ב"מסירות נפש" והולכים ל"תהלוכה", ובזה יוצאים ידי חובת יצי"מ. . . אלא בכל יום ויום, ובכל יום גופא - בכל כ"ד שעות המעל"ע, צריכים לצאת מכל המצרים והגבלות. *ובנוגע לפועל: אלו שיכולים ללכת לעתים קרובות יותר - עליהם ללכת; אלו שיכולים לנסוע כמה פעמים בשנה מחוץ לעיר - צריכים לנסוע; אלו שיכולים לנסוע לעיר אחרת ולדור שם בקביעות - אינם יכולים לצאת ידי חובתם בכך שיסעו לשם לפרקים; אלו שיכולים לנסוע מחוץ למדינה - צריכים לנסוע מחוץ למדינה; ואלו שיכולים לנסוע למדינה רחוקה - אינם יכולים לצאת ידי חובתם בנסיעה למדינה קרובה.* ואין זה ענין של "הידורים" וכדומה, אלא זוהי מצות התורה - "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", מכל המצרים וההגבלות. וכיון שהתורה מצוה כן, הרי "לא בשמים היא", וכמו בשאר כל המצוות, שציווי התורה עצמו הוא נתינת כח לקיום המצוה. וכאמור לעיל - אין זו מצוה שהזמן גרמא, אלא היא מצוה תמידית, כמ"ש "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", ועי"ז נעשה "להביא לימות המשיח", וכהפירוש המובא בספרים: "להביא" - שעבודה זו מביאה - "לימות המשיח". (משיחת אחרון של פסח ה'תשכ"א) *"להסיר את כל המחיצות"* ובנוגע לעניננו: כ"ק מו"ח אדמו"ר תיקן והנהיג שבכל הימים טובים, מועדים לשמחה, ילכו לבתי כנסיות כדי לשמח יהודים, והרי קיום תקנה זו קשור עם ענין ההליכה ע"י העקב שברגל. ובנוגע להליכה זו - הנה כיון שקודם שמגיעים לבתי כנסיות צריכים לעבור באמצע חלק מעוה"ז שאינו קדושה, לכן יש צורך ב"מנעלים", כדי שלא ידבק בו מהענינים הארציים שבאמצע. והיינו, שאף שזוהי הליכה לדבר מצוה, מ"מ, כאשר נמצאים בדרך, קודם שמגיעים לדבר מצוה, יש צורך בענין המנעלים; אבל כאשר מגיעים כבר לבתי-כנסיות ונפגשים עם יהודים - אזי צריך להסיר את המנעלים והמחיצות, כי: (א) נמצאים בבית-כנסת, "מקדש מעט", והרי בביהמ"ק היו צריכים לילך דוקא בלי מנעלים, בכדי שלא יהי' דבר החוצץ בינו לבין המקדש. וע"ד מ"ש "של נעליך מעל רגלך כי המקום גו' אדמת קודש הוא". (ב) כאשר נפגשים עם יהודי ומדברים עמו כו', צריך להסיר את המחיצות ולהתאחד עמו - "ואהבת לרעך כמוך". (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) כל אלו שקיימו את תקנת כ"ק מו"ח אדמו"ר והלכו למקומות רחוקים [בגשמיות, אבל לא ברוחניות ח"ו, וכאמור, שכאשר פוגשים יהודים בבתי כנסיות צריך להסיר את כל המחיצות], כדי לשמח יהודים בחג הפסח, - וכיון שחג הפסח הוא ראש לרגלים, תהי' הליכה זו התחלה טובה להליכה גם בכל שאר המועדים לשמחה - יאמרו "לחיים" וינגנו ניגון שמחה, מתוך החלטה טובה לקיים תקנה זו גם בשאר הרגלים, ומתוך שמחה וטוב לבב. וזו תהי' הכנה להיעוד "והדריך בנעלים" שיהי' בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש. (משיחת אחרון של פסח ה'תשכ"ה) *בסעודת משיח אפשר להביא את הגאולה ברגע אחד!* . . כשמגיע חודש ניסן בכלל, ואחרון של פסח בפרט, שהוא זמן מסוגל להמשיך את הגאולה - עלול אדם ליפול ברוחו ("אַראָפּפאַלן באַ זיך") ולחשוב איזו שייכות יש לו לענין זה כו'. . . ומכיון שלכל ענין יש צורך בהכנה - הרי ההכנה להענין האמור (גילוי המשיח באחרון של פסח) היא ההתעוררות בסעודה השלישית דאחרון של פסח, שהבעש"ט קראה בשם "סעודת משיח". - הבעש"ט הוא זה שעלה להיכל המשיח ושאלו "אימתי קאתי מר", וענה לו משיח "לכשיפוצו מעינותיך חוצה". ובמילא, ידע הבעש"ט את כל הסדר דביאת המשיח, שהרי משיח בעצמו גילה לו ענין זה! ולכן, הרי ע"י הפצת מעינות תורתו של הבעש"ט, שהיא תורת החסידות, וההתעוררות בסעודה השלישית דאחרון של פסח, שהבעש"ט קראה בשם "סעודת משיח" - אפשר להמשיך "בשעתא חדא וברגעא חדא" את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח, למטה מעשרה טפחים. (משיחת אחרון של פסח ה'תשי"ד) *תהלוכה בקראון הייטס* מספר הרב יוסף יצחק שיחי' כצמן, מהנהלת צא"ח בני-יורק: לאחר יום טוב, היו המארגנים כותבים לרבי דו"ח מפורט - נוסף על דו"ח קצר שהיה כותב הרב חדקוב - עם רשימת כל בתי הכנסת שביקרו בהם. באחת השנים, כתב הרבי מענה על גבי הפתק: "ק"ה?" (כלומר, מה עם קראון הייטס?). (מתוך מוסף עת חב"די) *"לחפש עצות ותחבולות שיתנו לדבר"* מספר התמים שלום בער ל.: לפני מספר שנים (ה'תשע"ו), יצאתי כהרגלי אחרי מנחה של שבת, לסבב של 'הקהלת קהילות' בעיר. באחד מבתי הכנסת הבחנתי לפתע שישנם אורחים השוהים במרתף בית הכנסת, והחלטתי לזכות גם אותם בדברי חסידות. אך כשירדתי במדרגות וניסיתי לפתוח את הדלת, גיליתי לצערי שהיא נעולה. תמים כמובן לא "מרים ידיים", נזכרתי בדברי הרבי (אחש"פ תשי"ב): שצריך "לחפש עצות ותחבולות שיתנו לדבר . . עד לתוקף דמסירת נפש"! לכן חיפשתי דרך אחרת לחדור פנימה. הסתובבתי סביב הבנין ולא מצאתי כניסה אחרת, אך אז נתקלתי בכמה ילדים שמשחקים באזור, ושאלתי אותם איך נכנסים? אחד מהם גילה לי כי קיימת כניסה אחורית דרך מטבח בית הכנסת. נכנסתי פנימה במהירות וניגשתי הישר לאולם המרכזי, שם התקיימה סעודה שלישית בהשתתפות מספר גדול של בחורים ורבנים. פניתי לראש הישיבה וביקשתי למסור שיחה, אך הוא סירב ולא הואילו כל ההפצרות והשכנועים. יצאתי החוצה לשקול את צעדיי הבאים, אך אז גיליתי להפתעתי שישנם כמה בחורים שיצאו אחריי. מבלי להסס התחלתי לשוחח עימם על נקודה מיוחדת בתורת הרבי. ככל שהתקדמתי בהסבריי הבחנתי שזרם הבחורים סביבי הולך וגובר. הבחורים יצאו לשמוע מה יש לחב"דניק לחדש... ראש הישיבה שם לב פתאום שהאולם כמעט התרוקן, לכן יצא גם הוא על מנת לברר מה קרה. ומה נדהם היה לגלות כשראה את כמות הבחורים שיצאו באמצע הדרשה שלו על מנת לשמוע את החב"דניק. הרב פנה אליי ואמר: "מה עשית? לקחת לי את כל הבחורים שלי!" אני רק הבלעתי חיוך קטן והמשכתי בדרכי לבית הכנסת הבא... (מפי בעל המעשה) *פנינה שבועית* אלו שהלכו בתהלוכה ופעלו שמחה אצל הזולת ועד שרקדו כפשוטו, יתקיים אצל ההולכים שלימוד התורה שלהם יהי' באופן מופלג למעלה מכל ענינים ארציים שהרי זהו ענין הריקוד הגבהת הרגלים מהארץ, וכן יהי' קיום המצוות שלהם באופן כזה. (משיחת ש"פ בראשית ה'תשל"ד) על כך ועוד בעלון השבועי המצורף. _נא להפיץ הלאה - פשוט כדי שלרבי יהיה נחת!_ *מבצע מזוזה* ... ובמ"ש אודות בנם. . שליט"א, איך ששינתו קלה ביותר ומתעורר כמעט כל לילה וכו'. יש מקום לומר שחסר לו מה במזונו, וכשימלאו החסר בודאי יתחזקו העצבים (ניערווען שלו) לישן במנוחה יותר, אלא שצריך *לבדוק גם המזוזה בחדרו בו ישן,* וכן לדקדק בכשרות המאכלים ומשקים אשר נותנים לו, שעל ידי כל זה ילך מצבו הלוך וטוב. וכיון שהשגחה העליונה העמידתו על חלק היפה חינוך בני ישראל בחינוך על טהרת הקדש, הנה כל הוספה מצדו במלאכתו מלאכת שמים זו, תוסיף כ"פ ככה בברכות השי"ת בענינים הפרטים שלו ושל ב"ב שיחיו, ויהי רצון שיבשר טוב בכל האמור. . . (ממכתב ט"ו תמוז, תשי"ח) *מבצע תפילין* הוראה למזכירות: "לסדר ע"ד התפלין אם כבר הביאו את הכסף. או לברר אצל אחיו אם עדין לא הובא" (כתי"ק)

https://drive.google.com/?id=1xlXsYK31rOAr7Pais6S3pByRk8JI6yuK מצורף בזה קישור עם הרבה חומר בנושא הקהלת קהילות. יש כאן גם את העלון של שבוע הבא.

*הדרך להביא את הגאולה – תוקף דמסירת נפש*‼ . . ואם כל המצוות צריך לקיים בתוקף, כל שכן שמצות אהבת ישראל - יסוד כל התורה - צריך לקיימה בתוקף, מבלי להתפעל משום אדם. צריכים לדבר עם יהודי אודות תורה ומצוות, ואם הדברים אינם פועלים, צריכים לדבר עוד הפעם, ואפילו אם הלה "בועט" ("יענער בריקעט זיך") - גם אז לא צריכים להתפעל, - ואדרבה: העובדה שהלה "בועט", מוכיחה שהדבר נוגע לו ("עס רירט אים אָן") - ובמילא, צריכים לדבר עמו עוד הפעם ועוד הפעם, עד שיתקבלו אצלו הדברים. צריכים ללכת עם תוקף. - צריכים אמנם לדבר בדברי נחת, כדי שיתקבלו הדברים (וכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר: "מען דאַרף יענעם ניט אַראָפּרייסן דעם נאָז") [= לא צריך לתלוש לשני את האף], אבל - מתוך תוקף. ועד"ז כשהולכים לבית כנסת ולא נותנים לדבר - אין להתפעל ולהתייאש כו', כי אם, לחפש עצות ותחבולות שיתנו לדבר, בדרכי נועם ונחת, כמובן, אבל בכל התוקף, עד לתוקף דמסירת נפש. וכשידברו בנחת ובתוקף - יצליחו. וכל זמן שעדיין לא הצליח - עליו לדעת שהאשמה אינה בזולתו אלא בו. הזולת - טוב הוא, אלא שהדיבור שלו עם הזולת אינו בדברים היוצאים מן הלב, ולכן, אין הדברים נכנסים אל הלב (כהמשך המאמר). - צריך הוא איפוא לומר קאַפּיטל תהלים שדבריו יהיו יוצאים מן הלב, ובמילא יהיו גם נכנסים אל הלב. וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות: כשם שע"י התוקף דבנ"י שלא התפעלו מהמצריים - יצאו ממצרים, וגם לקחו עמהם כספם וזהבם של מצרים, והמצריים כולם טבעו בים, ו"לא נשאר בהם עד אחד", וגם האחד שנשאר - פרעה - נתגלגל לנינוה וסבל שם צרות, כך גם עתה - שכאשר ילכו מתוך תוקף ומס"נ, מבלי להתפעל משום אדם, יתבטלו כל המנגדים, ותבוא הגאולה העתידה במהרה בימינו. (משיחת אחרון של פסח ה'תשי"ב) *"זה נפעל ע"י פנים חדשות דוקא"* במדבר הלכו דרך ארוכה והוא לברר ניצוצי קדושה שנמצאים בדרך. ועפ"ז מובן שגם כשנמצאים לאחרי מ"ת והעבודה דגדולי ישראל בכל הדורות, יש אריכות ענין הגלות לקבץ ניצוצות הקדושה ואז יהי' הגאולה. ולכן צ"ל הליכה ממקום למקום. וזהו גם מה שכ"ק מו"ח אדמו"ר התקין ללכת למקומות שונות, אף שהם יראים ושלמים אלא שחסר להם תורת הבעש"ט או ביאור של חב"ד בתורת הבעש"ט, עאכ"ו בעניני רגש כמו אהבת ה' ושמחה גלוי', שזה נפעל ע"י פנים חדשות דוקא, שמגיע ממקום אחר. (משיחת אחרון של פסח תשל"ה) *להביא לפחות יהודי אחד* יתן השי"ת שכאו"א מההולכים להבתי כנסיות יביא עמו לכל הפחות יהודי אחד לכאן, בין ד' כתלים של הרבי, שהם יקבעו בירושלים ובביהמ"ק, כמארז"ל "עתידים בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל", ואז תתפשט ירושלים בכל ארץ ישראל, וביהמ"ק בכל ירושלים. (משיחת ליל שמחת תורה (קודם הקפות) ה'תשי"א) *נס רפואי* ידועה הוראתו של הרבי לארגן עריכת סעודות משיח - הקהלת קהילות - בכמה שיותר בתי כנסיות. הסיפור שלפנינו התרחש בשביעי של פסח ה'תשע"ח, באחד מריכוזי חב''ד בארה''ק, א' התמימים החליט לקחת על עצמו לארגן בצורה מסודרת סעודות משיח בכל הבתי כנסת ברחבי העיר. טלפונים הורמו והתמימים ואנ"ש גויסו לשליחות הנעלית. המארגן הת' שלום דובער ל. הביט ברשימה הארוכה, וראה כי נשאר עוד בית כנסת בקצה העיר, על יד בית החיים, שעדיין לא נמצא מי שיגיע לשם. לאחר חיפושים ממושכים, הוא דיבר עם חסיד מהשכונה בשם ניסים שיטרית, התמים הסביר ושיכנע אותו בחשיבות העניין - כמה העניין יקר וחשוב לרבי, עד שהלה הסכים, מה שהוא לא ידע, כי ניסים לא היה כשיר כלל מבחינה רפואית לכתת את רגליו למרחק רב כל כך כאשר הוא סובל משושנה במצב קשה מאוד ברגל שרק הלכה והחמירה.. ב''ה סעודת משיח באותו בית כנסת הייתה מהמוצלחות ביותר, האנשים מאוד נהנו כולל ראש העיר שהיה בין המתפללים. וראה זה פלא מאז שניסים הלך לשם לא רק שמצבו הרפואי לא החמיר אלא שאף החל להשתפר באופן ניסי לחלוטין עד שהתרפא לגמרי! *"שמחתי לשמוע ש..."* מספר שנים קודם לכן התמים שלום דובער ל. מספר כי רצה ללכת לארגן סעודת משיח באחד מבתי הכנסת בעירו אך לא היתה חלוקה מאורגנת במקום. לכן החליט לאחר תפילת שחרית של שביעי של פסח, לבקש ברכה מהרבי בדיבור, שידע לאן ללכת, ושיהיה בצורה מוצלחת וכו'. התשובה של הרבי הייתה: ''שמחתי לשמוע שהזמינו אותו לנאום..'' וכמובן שכך היה בפועל, כשרק דרכה רגלו על מפתנו של אחד מבתי הכנסת בעיר, מיד ניגש אליו הגבאי והזמין אותו לנאום מול כולם למרות שמעולם הוא לא נכח שם ולא הכיר את הגבאי וכו'. התמים פתח בסיפור מופת על הרבי ושיחה וכו' הוא המחיש למתפללים עד כמה שהגאולה קרובה ושמשיח כל רגע ממש הולך להגיע. האנשים היו מרותקים מאוד לאורך כל 'הנאום'. בסוף ניגש אליו הגבאי, שלא יכל להסתיר את התפעלותו ואמר לו: היה פה עוד כמה שדיברו לפניך אבל אתה דיברת הכי טוב מכולם! (מפי בעל המעשה) *חסיד - מסור לפעולות של הרבי* אצלי הונח - אומר אבי - שהמקושר לרבי במדה הגדולה ביותר של התקשרות, עדיין הנו חסיד חלש. חסיד הוא דבר אחר לגמרי. אחרי שהתעמקתי בדבר הסקתי, שענינו של חסיד אינו ההתקשרות אל הרבי בלבד, אלא על חסיד להיות מסור גם לפעולותיו של הרבי. (ספר השיחות ט' ניסן ה'ת"ש) על כך ועוד בעלון השבועי המצורף. _נא להפיץ הלאה - פשוט כדי שלרבי יהיה נחת!_ *מבצע מזוזה* . . וזהו עם זו יצרתי לי, לפי שהם עם זו שמקבלים עליהם הציווי מבחי' זה ע"כ הם לי ממש כמ"ש אשרי אדם שומע לי שהשמיעה מגיע בבחי' לי ממש שהוא עצמות אוא"ס בבחי' אנכי מי שאנכי, תהלתי יספרו שע"י שהם עם זו ממשיכים בחי' תהלתי, ותהלתי אחטם לך חוטמא בחי' ריח שהוא מקיף עליון שלמעלה מהכלים דע"ס, וברבות פי' אחטם לך לשון חותם, והיינו כמו ענין החותם הוא שבל יקרב זר לקרות כו', כמו"כ צריך להמשיך מלמעלה החותם שהוא ענין השמירה מהרע שלא יוכל לקרב לגבי האדם, וזהו ענין המזוזה כמ"ש לשמור מזוזות פתחי, שע"י המזוזה נמשך השמירה מלמעלה ה' ישמר צאתך ובואך שהשמירה היא מהרע וכנ"ל, ונק' ג"כ חותם וכענין פותח בברוך וחותם בברוך, וז"ש בת"ז מזוזת זז מות, שהמות שהוא הרע יהי' זז ומרוחק מהבית שלא יוכל ליקרב כנ"ל. (תורת שמואל תרכ"ט ד"ה וכתבתם על מזוזות כו' עמ' שי) *מבצע תפילין* ששמחתי להוודע בשו"ט מהטבת מצב כו' וע"ד בנה כו' אבל כנראה משתיקתה ע"ד הנחת תפלין ששאלתי שאין זה בסדר ומצטער אני ע"ז ובפרט שה"טרחא" בהנחתן פעוטה כ"כ והשכר שבזה והסגולה אין ערוך. ויה"ר שהשי"ת יטה לב בנה לילך בדרכיו שהוא הטוב בשבילו - בשביל בנו - לא רק ברוח, אלא גם בגשם. (כתי"ק)

*"כאו"א יכול להיות רועה ומשפיע על אחרים"* 5; . . וכיון ש"אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", בהכרח לומר שניתן הכח על זה - כי, כללות הענין דקריעת ים סוף, שבזה נכלל גם ענין השירה, מהוה נתינת כח על כל הדורות שלאח"ז. וזהו גם מ"ש בתוספתא שכשם שצריך לזכור יציאת מצרים בכל יום, כך צריך לזכור ג"כ קריעת ים סוף בכל יום. ולכן אומרים בכל יום בנוסח ד"עזרת אבותינו": "וים סוף להם בקעת". והנה, בכל מקום שנאמר "לאמר", פירושו, שחוזרים ואומרים בדיוק באותו אופן שהי' בפעם הראשונה. ומזה מובן גם בנוגע לפירוש הירושלמי "לאמר לדורות" - שבכל הדורות יכול להיות ענין השירה באותו אופן שהי' בקריעת ים סוף - ש"אפילו קטן שבישראל אומר שירה . . שעשה כולם רועים". כלומר: למרות שיש חילוקי דרגות דגדול וקטן - בגשמיות, ומזה מוכח שכן הוא גם ברוחניות - מ"מ, *אפילו קטן שבישראל אינו צריך נתינת כח ממישהו אחר,* וביכלתו לומר שירה מעצמו, ולא זו בלבד שכל אחד יכול לומר שירה בעצמו ואינו צריך להיות מקבל ממישהו אחר, אלא יתירה מזה, ש"עשה כולם רועים" - שכאו"א יכול להיות רועה ומשפיע על אחרים, שגם הם יהיו כמותו. וכפי שאומר כ"ק מו"ח אדמו"ר בא' השיחות דאחרון של פסח: "אַ יחיד איז אַ רבים, ער איז בכח צו מאַכן אַ רבים און באַלעבן אַ רבים" (יחיד - הוא רבים, בכחו לעשות רבים ולהחיות רבים) *והפירוש בזה - שיכול לפעול על הרבים שיהיו כמותו, היינו, שיהיו משפיעים (רועים).* (משיחת אחרון של פסח ה'תשי"ג) *"כשיעסקו ב . . יקרבו ביאת המשיח רגע אחד קודם!"* . . צריכים לעסוק בהרבצת והפצת התורה בכלל, ובהרבצת והפצת תורת החסידות בפרט, - לדאבוננו עוסקים בהרבצת התורה מועטים בלבד, ובנוגע להפצת תורת החסידות, כמעט שאין בכלל מי שעוסק - ועי"ז ממהרים ומקרבים ביאת משיח צדקנו. *האמת היא שמשיח כבר נמצא ("ער איז שוין דאָ"), וזוהי רק אשמתכם... - אסור לומר על יהודים ענין של אשמה, אבל... משיח כבר "עומד אחר כתלנו", וממתין לצאת ולגאול את בני ישראל ואינו מתעכב אפילו כדי קשירת שני נגעים (אלא "שרי חד ואסיר חד"), ברגע שיעשו תשובה, יגאלם מיד, ובמילא, הרי הוא מצדו כבר נמצא, ואין הדבר תלוי אלא בנו.* ולכן צריכים לעסוק בהפצת תורת החסידות חוצה, וכדבריו של רבינו הזקן - שלהיותו נשיא, *בודאי* יתקיים רצונו ("ער וועט זיכער אויספירן") - שתורת החסידות *אינה ענין של מפלגה,* אלא תהי' נחלת כלל ישראל, וכשיעסקו בהפצת תורת החסידות, יקרבו ביאת המשיח רגע אחד קודם! (משיחת אחרון של פסח ה'תשי"א) *לפלא שלא הרבו בשיעורים* שלום וברכה! *נעם לי לקרות במכתבו אודות חלוקת השמורה, אף שלפלא קצת שלא חלקו כמות יותר גדולה,* ואף שבפנימיות הדברים הכמות בכגון דא אינה נוגעת כ"כ ובפרט בעניני פסח, אשר מרובה מדה טובה וכו' שהחמץ הוא במשהו, מזה מובן שאפילו משהו טוב מועיל, בכ"ז בהנוגע להסדרים, הרי השיעור הוא עכ"פ כזית ובפרט כשהמקבל עדיין אינו יודע ע"ד האיכות הבלתי תלוי' בכמות. *לפלא* מ"ש שכיון שזהו בין הזמנים בישיבות לכן נתמעט מספר המשתתפים בשיעורי דא"ח, כי הרי אדרבה, *כשהוא בין הזמנים פנוים הם יותר וביכולתם להרבות בשיעורים* אלו אם במקום דעד אתה או במקום שלשם נוסעים ע"י שיקשרום שם עם אנשים המתאימים, והרי כמו דמשהו דימים אלו נוגע ביותר, שכן הוא בגשמיות מפני שכן הוא בענינים הרוחנים, ובמילא מובן עד כמה נוגע הנ"ל היינו שינצלו ימי הפסח בלימוד המחזק את כח האמונה, ואף שלכאורה אין הענין נוגע עתה, בכ"ז יש עד"ז מזמן לזמן ביומא דפגרא וכו' והדברים האמורים הנ"ל יכולים לשמש לימוד גם אז אפילו קודם חג הפסח הבע"ל. בודאי עושים הכנות הכי נמרצות ליום ל"ג בעומר הבע"ל לנצלו במדה המקסימלית, ואעורר את אנ"ש להשתתף בהוצאות הכרוכות בזה במדה מסוימת. בברכה לבשו"ט בכל האמור. (אגרות קודש כרך יג עמ' יא) *"בכל מקום ומקום"* שלום וברכה! נעם לי לקבל מכתבו בו כותב אודות הקביעות עתים בלימוד דא"ח המתקיימים בבית הכנסת ושהוא ואחדים מחבריו משתתפים בשיעור זה בקביעות, ויה"ר שחפץ ה' בידם יצליח להגדיל כל חלקי תורה ולהאדירה ע"י הפצת המעינות בכל מקום ומקום, וכמובן מלשון זהר הק' (חלק ג' קנ"ב א') שפנימיות התורה היא נשמתא דאורייתא ונגלה דתורה גופא דאורייתא, והרי תוספת חיות בנשמה תיכף ניכרת פעולתה *בכל* אברי הגוף, וכיון שהתוארים והמשלים שבתורתנו הק' מכוונים בדיוק מוחלט, מובן שככל הנ"ל הוא גם בלימוד פנימיות התורה ופעולתה בלימוד נגלה דתורה, וק"ל. ויעויין ג"כ במאמר רז"ל דקב חומטין וכור חטין (שבת ל"א סוף ע"א) שממנו מובן בהנוגע *לקיום* הלימוד, ונוסף במשל הזהר גם לתוספת *חיות* בהלימוד דנגלה דתורה ע"י לימוד פנימיות התורה (וע"פ מה שנתבאר בלקוטי תורה בביאור לד"ה לא תשבית). בברכה להצלחה מופלגה בעבודה קדושה האמורה בהפצת מעינות דא"ח בכל מקום ומקום, *ובודאי למותר לעוררו ואת חבריו שיחיו שלא יניחו להמשיך את עצמם בשקו"ט של מלחמה עם המנגדים, כי חבל על הזמן ובודאי שזהו מתחבולות הלעו"ז לבלבל עבודת הפצת המעינות ע"י נסיון להמשיך את העובדים בזה לטענות ומענות ולמחלוקת וריבות אודות קדושת תורת הדא"ח, ובמילא ימעט זמן הפנוי לתכלית העבודה ועיקרה הפצת לימוד החסידות בכל מקום . . .* (אגרות קודש כרך יד שעו-ז) *בשלושה דברים חסיד ניכר* סיפר הרב חיים הכהן גוטניק ז"ל, אב"ד מלבורן: פעם נכנסתי ליחידות אצל הרבי ושאלתי האם עלי להחליף את הכובע שלי, שנראה ככובע ליטאי או אנגלי, בכובע אחר, כדי שאראה חב"דניק. תמיד כשנכנסתי ליחידות הרבי היה מקשיב לדבריי בסבלנות ואחר כך עונה. גם הפעם זכיתי לקבל תשובה מפורטת. בין היתר הרבי אמר לי: - אם היו מראים לי חסיד חב"ד מהדורות הקודמים, הייתי יכול להכיר מיד בתקופתו של איזה נשיא הוא חי, האם הוא חסיד של אדמו"ר הזקן, של אדמו"ר האמצעי או של ה"צמח צדק", ולא לפי הלבוש - אף שאחד מנשיאי חב"ד אמר שהוא מקנא בלבוש של חסידי פולין - אלא לפי העניין בו הם עסוקים ("אין וואס זיי קאכן זיך"). אחר כך אמר הרבי: - חסיד שלי הוא זה שעוסק בלהט ("קאכט זיך") בשלושה דברים: א) במבצעים, הכלולים משלושת העמודים שעליהם העולם עומד, וכשמתעסקים במבצעים, מחזקים את העולם. ב) *בגאוותן של ישראל, וכאן הזכיר הרבי באריכות את נושא "מיהו יהודי".* ג) העיסוק במשיח. מאוחר יותר שאלתי את הרבי מה הפירוש "קאכן זיך מיט משיח", והרבי הסביר שהכוונה "לחיות עם משיח" - שכל מחשבה, דיבור ומעשה שלו יהיו מכוונים למטרה אחת - "להביא לימות המשיח". (מעשה ברבי עמ' 187-8) *מאמר מיוחד לאחראים על חזרת דא"ח* י"א ניסן תשי"ב כשהרבי אמר מאמר בחדרו והרבי רשם 10 שמות שיהיו בשעת המאמר. שלשה מהם היו בחורים שהיו ממונים על חזרת דא"ח ור' דוד רסקין היה אחד מהבחורים האלה. הרי"כ היה בתור חוזר, היו שד"רים ור' שמואל לויטין. ר' דוד רסקין היה רושם כל שבוע מי הולך לחזור חסידות בבתי כנסיות. (התמים גליון מח עמ' 115) *"ראינו במוחש אשר . ."* במענה למכתבו מעש"ק, בו כותב ראשי פרקים מפעולותיו בהפצת המעינות, ובזה שחוזר מאמרי חסידות בבית המדרש שידוע כמבצר וכו' והרבה נתקרבו לרעיון החסידות. ובודאי שמשתדל לקרבם יותר ויותר, *וראינו במוחש אשר מזמן לזמן על ידי ענינים הנקראים דער ארום פון חסידות [= המסביב של חסידות] (כמובן, מבלי לנגוע בזמן הנקבע ללימוד החסידות), בא הקירוב בזמן קצר יותר ובמדה גדולה יותר .* . לפלא שאינו מזכיר בהנוגע למפעל חלוקת מצה שמורה ומפעל ל"ג בעומר, ובטח ימלא בהזדמנות הבאה. בברכה לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות. (אגרות קודש חלק יז עמ' קמה-ו) על כך ועוד בעלון השבועי המצורף. _נא להפיץ הלאה - פשוט כדי שלרבי יהיה נחת!_ . . וזהו כללות הענין שאמר רבינו הזקן, ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא "כלי" ל"ואהבת את ה' אלקיך", ועד שכולא חד, ומזה מובן, שכשם ש"ואהבת את ה' אלקיך" צריך להיות "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", *ללא הגבלות,* הנה באופן *כזה* צריך להיות גם ה"כלי", "ואהבת לרעך כמוך". וע"י אהבת ישראל פועלים אצל היהודי שאוהבים אותו הענין ד"וקשרתם גו'" – "הוקשה כל התורה כולה לתפילין" – שיהי' יהודי שמקיים תומ"צ ("אַ תורה איד און אַ מצוה איד") בשלימות, ואז נעשה גם "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" (כסיום הפרשה) – כדאיתא בספרי מוסר שע"י קיום כל האמור לפנ"ז בפרשה, נמשכת הברכה עד לענינים גשמיים – שיש לו בית עם שער לקבוע מזוזה, *שהיא השמירה על כל הנכסים שבבית,* ו"מאן דיהיב חיי יהיב מזוני", והיינו, שתומשך השפעה מרובה בכל המצטרך מנפש ועד בשר, אצל המקבלים, ועאכו"כ אצל המשפיעים – אלו שנוסעים לעורר את בנ"י, ואז יהיו חיים אמיתיים, וכמ"ש "מחי' חיים יתן לך חיים", ובאופן שכל הענינים שיש בהם צורך למטה, נמשכים מ"עצם הטוב" שלמעלה, שאז ההמשכה היא באופן ד"יברכך ה' וישמרך" (כהנוסח דברכת כהנים), וכפירוש רש"י (מספרי) ש"הנותן מתנה לעבדו אינו יכול לשמרו מכל אדם .. אבל הקב"ה הוא הנותן הוא השומר", והיינו, שכאשר נותן ברכה, אזי מבטיח שהברכה תנוצל בשמחה ובטוב לבב בשלימות. וכן יהי' גם בכללות העבודה, הן של המשפיעים והן של המקבלים, *ובדרך ממילא* גם בכל עניניהם – באופן ש"יברכך ה' וישמרך" עד "וישם לך שלום", וכאמור לעיל ששלום הוא הכלי שמחזיק ברכתו של הקב"ה – "ה' עוז ("אין עוז אלא תורה") לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום", בכל המצטרך בגשמיות וברוחניות. [כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה שאנשי הכינוס ינגנו ניגון, ויחד עמהם – כל המשתתפים בהכינוס]. (משיחת אור ליום ב' דחול המועד סוכות, ח"י תשרי, שמחת בית השואבה, ה'תשכ"ב)