האמת שאני חשבתי ממש כמו אריאל, התחקיר של רבינוביץ הוא חובבני ולא רציני, חסרים בו החלקים החשובים - כמו, איך הוא הכיר את המתלוננות; איך הן הרגישו לאורך הזמן; האם כולן רצו/ לא רצו או שהיו הבדלים; איך מגיע קשר נורמלי (נניח שהוסבר איך הוא התחיל), לכדי קיום יחסים בדירות לפי שעה; איפה היו משפחותיהם (של שני הצדדים) לאורך כל התהליך. על כל זה רבינוביץ לא פרט, ובמקום זה הוא עסק בזוטות ובטינופת כמו הרכב היוקרתי וההנאה מהאופן שבו הועברו אמצעי המניעה וכדו'. כמו כן, בנוסף לכל החורים, הובאו שלושה עדויות בלבד (וכשנשאל הוא זרק מספר שמכפיל בהרבה את הדיווח הראשוני, וכמו שטען אריאל: כשזה 20 עדויות ניתן לפרק ולהרכיב (אנליזה וסינתזה) ובכך לנתח את דפוסי הפעולה וכדו', מה שהיה חסר מאוד בכתבה הראשונית). עם זאת אני מרגיש שהסיפור כן נכון ברמה מסוימת, מכמה סיבות: 1. בעצמי יצא לי לשוחח עם גורם המעורה בפרשה והוא טען בתוקף שהמידע שהגיע לחברות שמעסיקות את ולדר, לא קשור במישרין לעדויות שהגיעו לרבינוביץ. כך שיש כאן מידע נוסף ולכאורה מוצק יותר מהכלום שהביא רבינוביץ. 2. לצערי, מהיכרותי עם מרכזי סיוע, הדברים האלה מאוד נפוצים ואלו נסיונות מאוד קלים שכל נותן סיוע נתקל בהם רבות - הפרט במרכזי סיוע שממוקמים בבני ברק ובקרב אנשים כמו ולדר. 3. אולי כאדם שלא בקי בנבכי העניינים, ולדר תמיד היה נראה דו פרצופי ואף יותר. הוא היה איכשהו גם צ'אלמר וגם ליטאי קנאי וגם מאוד מאוד מודרני ומלומד כביכול ובנוסף תמיד התכנים הערכיים שלו עשו לי רושם של מילוי חלל ריק בכתיבה רהוטה אבל כזו שלא עומדת בשום קנה מידה של עובדות, ערכים, הגיון וכו'. אגם כזה בהחלט יכול להיות בתוך כל זה, גם עוד כמה דברים - ואולי עוד לא גילינו את כולם...
 |
|
|
