יותר ויותר אנחנו שומעים על רצון למדינת הלכה, או "מדינת התורה" בניסוח של "קדושת ציון". לאחרונה פרסמה "קדושת ציון" חוברת בנושא ובה שלל התבטאויות של גדולי תורה. אבל ככל שעיינתי בדברים לא מצאתי שם יותר מאוסף של אמירות כלליות מאד.
ברצוני לנתח את המושגים "מדינה יהודית, מדינת הלכה". ואשמח לקבל הערות ופירכות.
מסירת מודעה
"חילוניים יקרים, ראשית כל עלי להבהיר: אנחנו, היהודים החרדיים, לעולם לא נעניק לגיטימציה לתופעת החילוניות כתופעה לגיטימית. לדידנו – זו תאונה קשה שקרתה לעם ישראל בגזרה האירופית, ומשם נפוצה לעבר יהודי המזרח. אנחנו לא נפסול את החילוני הבודד, בן אברהם יצחק ויעקב, ולא נשנא אותו. אבל החילוניות כתופעה – לעולם תהיה פסולה בעינינו. בינו נא זאת כי אתם עמלים בכל עוז לקבל מאיתנו לגיטימציה לחילוניות – וזה לא יקרה לעולם".
מדינת הלכה
לדעתי זהו מושג אוטופי עד מופרך. ואסביר – בדרך הלצה - מדוע:
לשרת התחבורה דהיום, לא ממש אכפת אם הרכבות תצאנה בזמן לדרכן, או אם תיסלל מסילה חדשה לאיזו עיר. מה כן אכפת לה? נשים שהתלוננו על טמפרטורת המזגן ברכבות.
היא מנסה להשליט את האג'נדה החברתית שלה דרך התפקיד. כאילו היא שרת החינוך – לא שרת התחבורה.
אותו דבר עם אנשי "מדינת הלכה".
אם שר האנרגיה יהיה חזונאישניק הוא לא יתעניין במחירי החשמל ובמצב זרימת הגז מהים לחדרה, הוא רק יקפיד לסגור את השאלטר מדי יום ששי.
אם שר הכלכלה יהיה חסיד צאנז, לא מעניין אותו שוק חופשי, הוא יאסור על אפיית מצות מכונה.
ואם הוא יהיה ספרדי מתלמידי הרב עובדיה ע"ה – לא תראה ולא תימצא פאה נכרית בכל גבול ארצנו.
אם העיתונאי קובי לוי יהיה שר התקשורת, חסל סדר סמארטפונים, מחשבים ואינטרנט בכל המדינה.
וכן הלאה.
זה כבר לא יהיה "מדינת הלכה". זה יהיה אולי "הלכה" אבל בלי מדינה. ולא לחינם מתבטא הרמב"ם (הלכות ממרים פרק ג') כלפי תינוקות שנשבו "עד שיחזרו לאיתן התורה" (ולא לכל מיני חומרע'ס מגזריות)
כמדומני שלא למדינה כזו אנחנו מצפים.
עד כמה יש בכלל חובת אכיפה בזמן הזה?
מרגלא בפומא דכולי עלמא הגדרתו של ה"חזון איש" בהלכ' שחיטה (יו"ד ב' ס"ק ט"ז) לגבי דין מורידין ואין מעלין בעניין מומר לתאבון כתב החזו"א בסוף העניין "ונראה דאין דין מורידין אלא בזמן שהשגחתו ית' גלויה כמו בזמן שהיו ניסים מצוין ומשמש בת קול, וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית נראית לעין כל, והכופרים אז הוא בנליזות מיוחדת בהטיית היצר לתאוות והפקרות, ואז היה ביעור
רשעים גידרו של עולם שהכל ידעו כי הדחת הדור מביאה פורעניות לעולם ומביא דבר וחרב ורעב בעולם, אבל בזמן ההעלם שנכרתה האמונה מן דלת העם אין במעשה הורדה גדר הפרצה אלא
הוספת הפרצה שיהיה בעיניהם כמעשה השחתה ואלמות ח"ו וכיון שכל עצמנו לתקן אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידנו מגעת".
בזה לדעתי יורדת מהפרק אפשרות לכפות את חוקי התורה כל עוד אנחנו ב"הסתר פנים" ולא חזרה הנבואה לישראל. במילים אחרות: אולי אולי אם יהיו לנו 119 ח"כים שומרי תורה, אז יהיה ניתן לדבר על אכיפת חוקי התורה.
תוכחה ומחאה
כבר אמרו חז"ל "תמיהני אם יש בדור הזה מי שראוי להוכיח". ובכל זאת זכינו ויש על כך פסיקה ברורה בשו"ע (הלכות יו"כ סימן תר"ח)
פסק השו"ע: "מצוה להוסיף מחול על הקודש בערב יו"כ, אבל נשים שאוכלות ושותות עד שתחשך והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקודש – אין למחות בידן, מוטב יהו שוגגין ואל יהיו מזידין".
ועל זה מוסיף הרמ"א "דדוקא בדבר שאינו מפורש בתורה אמרינן מוטב, אבל אם מפורש בתורה – מוחין בידן".
ממשיך בביה"ל "בדבר שאחזו להם מנהג גרוע להקל בפרהסיא מיקרי גלוי לנו שלא יקבלו ואין צריך למחות אלא אם כן הוא מפורש בתורה". ועוד שם "וכל זה הוא דוקא כשעוברין באקראי אבל אלו הפורקי עול לגמרי כגון מחלל שבת בפרהסיא או אוכל נבלות להכעיס, כבר יצא מכלל עמיתך ואין חייב להוכיחו". ולא זו בלבד, אלא "כל מה שמחוייבים להוכיחם הוא רק כשידינו תקיפה למחות בהם בחזקת היד אבל כשאין בידינו כח להפרישם אין מחויב להוכיחם".
אחר הדברים האלה, לא ברור לי בכלל מה ההווה אמינא לכפות את חוק התורה על החילוניים. כן ברור לי שאנחנו חייבים להקדיש זמן, תרומות ומאמץ לטובת ארגונים כמו "ערכים" או הידברות" וכיוצא העומדים בחזית של הפרוייקט החשוב ביותר מאז קום המדינה: שכל יהודי יכיר את בוראו. וזה ממש לא יקרה ע"י כפיה.
אין לנו סנהדרין
עובדה פשוטה זו נעלמת משום מה מכל הדיונים. כשאין סנהדרין אין מה לדבר על ענישת עוברי עבירה. לא מלקות ולא קנסות. אמנם במסגרות קהילתיות שהיו בימי קדם, כגון אצל קהילת וילנא בימי הגר"א היה ניתן לענוש עוברי עבירה ואפילו אצל קהילת הבבא סאלי במרוקו. אבל כיום? המדינה המודרנית ירשה את מקום הקהילה ואין על מה לדבר.
אפילו בימי הסנהדרין, כשראו ריבוי הרצחנין – גלתה סנהדרין וישבה לה בחנויות כדי שלא יהיו חייבים לדון דיני נפשות. ומשרבו הנואפין בטלו מי סוטה.
האם יש מישהו שחושב להחזיר אותנו לסנהדרין בחנויות? האם מישהו מוכן בתקופתנו, תקופת הסתר פנים, למחוק את השם על המים ובסוף להיווכח שלא צבתה בטנה ולא נפלה ירכה, ונמצא שמו הגדול מחולל לשווא?
האם גדולי התורה ערוכים למתן תשובות לשאלות מצד הממשלה?
שמעתי בלחישה מכלי שני בשם הגרש"ז אויערבך ע"ה: "נס שהם לא שואלים אותנו, לא בטוח שאני יודע לענות על כל מה שהם היו עשויים לשאול".
במשך אלפיים שנה היה לנו "שימוש" (פרקטיקה בלע"ז) אודות הלכות שבת, נידה, ואחרות. אבל מעולם לא היה לנו שימוש אודות הלכות מדינה. ויש קושי גדול לדמות מילתא למילתא, ולחצוב פסקים חדשים ממש אשר לא שערום אבותינו.
בהחלט ייתכן עם הזמן, וככל שיתקיים דיאלוג בין גדולי התורה לצמרת השלטון, תתפתח גם ספרות שו"ת חרדית בהלכות מדינה. אלא שעד היום – במיוחד מהצד החרדי – לא התקיים דיאלוג כזה. לשם השוואה: הרב זילברשטיין שליט"א מקיים דיאלוג קבוע עם טובי הרופאים וכתוצאה מזה נכתב כבר שו"ת חשוב ומקיף בן חמישה כרכים.
יש לנו כבר "בית מדרש להלכה בהתיישבות", ישנם בתי דין לדיני ממונות, יש בית הוראה להלכות ריבית, ישנם רבנים המתמחים בשמירה מתולעים במזון. אבל עוד לא ראיתי "בית מדרש חרדי למדינה יהודית".
כרגע, מי שאכן עוסקים בנושא הם בעיקר מצד רבני הכיפות הסרוגות, מכון "צומת" וקובץ "תחומין" הם הבולטים שבהם.
מה כן לעשות? או: מהי מדינה יהודית?
אחרי שפסלתי, במחילה, את ההזיה של "מדינת הלכה". אני מחוייב לדבר על מדינה יהודית ומהי צורתה.
ההגדרה ל"מדינה יהודית" היא
אורח חייו של האזרח, שבתותיו, נישואיו, אכילתו, תרבותו, השכלתו ודתו - הם ענייניו
הפרטיים וענייני הקהילה בה הוא בחר לחיות, ומוטב למזער את התערבות המדינה בהם.
לעומת זאת, דמותה הממלכתית של המדינה: המשפט, הכלכלה, מוסר הלחימה, מדיניות
החוץ, הפנים, קיבוץ הגלויות והגיור, היחס לארץ ישראל, שפת המדינה והתנהלות מוסדותיה
הרשמיים - כל אלה הם הזירה שבה צריכה להתבטא באמת יהדותה של המדינה כמדינה.
הגדרה כזו תתקבל ברצון אצל מרבית הציבור היהודי בארץ. ומידיעה אישית – אפילו אצל המתקראים רח"ל. "אתיאיסטים"
הקל הקל תחילה
מפורסם המעשה במורנו ר' ישראל סלנטר זי"ע. כאשר הגיע לעיר ממל והיא עיר נמל חשובה, וכל הסוחרים היהודים בעיר היו מחללי שבת בגלל עסקיהם. וראה שאי אפשר להפרישם לגמרי. מה עשה? בתחילה דרש להם שעל כל פנים לא יטלטלו את התיק המשרדי בעצמם אלא ע"י גוי, ואחרי כמה שבתות הוסיף ודרש להם שגם את מלאכת הכתיבה במשרדים לא יעשו בעצמם אלא ע"י גוי. וכן הלאה התקדם עמהם מעט מעט, עד שלבסוף לא נשאר סוחר אחד מחלל שבת בעיר.
דוק מינה לענייננו.
לסיום
הנני מתנצל בפני מי שאולי נפגע מההקצנה שבה נקטתי במכוון. אשמח לקבל הערות ופירכות על דברי.
Ⓒהתקבל במייל
