מה עם נפגעי ונפגעות "חיים ולדר" הבא?

התאבדותו של חיים ולדר, הסופר, איש החינוך, המטפל והפובליציסט החרדי הנודע, שנחשף בשבועות האחרונים כפוגע מיני סדרתי, נתנה את האות לגל של מתקפות על כל מי שהעזו לפגוע בשמו. התקשורת החרדית נמנעה, ככלל, מעיסוק במעשיו הקשים של ולדר, והספידה אותו בסגנון השמור לרבנים ואישי ציבור חשובים שהלכו לעולמם.

העיתון "יתד נאמן", בו כתב ולדר במשך שנים רבות, הקדיש לו מאמר הספד ארוך ונרגש, שבו הוצנעה לחלוטין הסיבה שבעטיה "ביקש" ולדר לאחרונה לקחת פסק זמן מהכתיבה בעיתון. בשם הרב גרשון אדלשטיין ממנהיגי הזרם החרדי-ליטאי, יצאה הנחיה להדגיש בפני הילדים את חומרת המעשה שנעשה דווקא לוולדר, בחשיפת העדויות נגדו, אשר לפי עמדה זו גרמה לו להתאבד.

בין היתר צוטט הרב אדלשטיין כמי שאמר, "הבא על אשת איש יש לו חלק לעולם הבא. המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא. גם אם עפ"י דין יש 'למיחש מיבעי' (כלומר יש לחשוש לאפשרות שמא יש אמת בשמועה רעה שיצאה על אדם, ולנקוט אמצעי זהירות – ש"פ), אין בכך שום היתר ורמז להיתר לשפוך דם ולרצוח יהודי. פשיטא שזה נקרא שרצחו אותו ופשיטא שאין לרוצח חלק לעולם הבא. ברור לגמרי שהלחץ הגדול שלחצו אותו הביא אותו לידי חולי הנפש והרג את עצמו באונס. זה נקרא רציחה". רב דתי לאומי מפורסם טען גם הוא כי עד שלא יוכחו הדברים בבית דין, בבירור בנוכחות שני צדדים, עומדת לוולדר חזקת כשרותו. הוא אף הוסיף, "גם אם אדם חטא ופשע, אין זו סיבה לעשות לו לינץ' ציבורי, ולהכפיש אותו בתפוצה רחבה, מה שכמובן פוגע גם במשפחתו. קל וחומר, כאשר שום דבר לא הוכח כדת וכדין".

כמובן שקטונתי מלנהל משא ומתן בהלכה עם אחד מגדולי הלמדנים שבדור, עם רבנים חשובים, ואפילו אינני מתיימר לחלוק על הכרעות "הוועדה הרוחנית" של העיתון "יתד נאמן". אך לאחר הזהירות אי אפשר שלא לזעוק: מה המסר שמקבלים ומקבלות הנפגעים והנפגעות שממש בדקה הזו מתלבטים ושואלים את עצמם, בבדידות מחשבתם: האם לפנות? האם לספר? האם מישהו יקשיב לי, או אולי יגידו לי שאני מספר לשון הרע ואין לי חלק לעולם הבא? האם אחרי שאספר מה שקרה לי מי שייפגע מכך יהיה מי שפגע בי, או שאני אפגע פגיעה נוספת, חמורה לא פחות מהראשונה?

אסור להשלות את עצמנו. חיים ולדר איננו הפוגע הראשון וגם לא האחרון. פגיעות מיניות היו, ישנן ויהיו. אפשר לנסות לצמצם את התופעה אבל קשה להניח שאפשר יהיה להכחיד אותה. אחת הדרכים המרכזיות לצמצום התופעה היא פרימת קשר השתיקה, בשתי רמות: ראשית, פוגע שנחשף, ובהנחה שנחשף באופן הנכון ואיננו זוכה לתמיכת הקהילה שסביבו, יתקשה להמשיך לפגוע. שנית: בתרבות שבה חשיפת עברייני מין היא נורמה, ופגיעה בפרנסתם ובמעמדם החברתי היא ברירת המחדל, לעצם הענישה החברתית יש אפקט הרתעתי, לא פחות מאשר לאפשרות הענישה הפלילית.

חיים ולדר הבא כבר מסתובב ביננו, ויש כנראה למרבה הצער הרבה יותר מאשר אחד כזה. לא בטוח שהוא מפורסם כמו ולדר האיש, לא בטוח שהוא נהנה מאותה היוקרה, אבל הוא כאן והוא פועל. ממש בימים אלו הוא (או הם) פוגע בנשמה רכה, ועוד נשמה רכה, ילד או ילדה, נער או נערה, פוצע את נפשם ומחריב את עתידם. השאלה אם יהיה מי שיאזור את האומץ לספר, לחשוף, לשבור את מעגל הפגיעה ולעצור אותו, קשורה קשר הדוק לטיפולה של החברה בפרשת ולדר. זה לא עניין שמייחד את החברה החרדית, זה יכול לקרות וגם קורה בכל חברה (ותעיד פרשת המורה באולפנה שהתפוצצה רק בשבוע האחרון ופרשת המדריך בבר נוער שהתפוצצה גם היא השבוע).

אם הסביבה החברתית של הפוגע והנפגעים מתייצבת לצד הנפגעים, באופן ברור, יציב, בלי אבל ובלי אולי, מכאן יכולה להתחיל הדרך לתיקון. אם הפוגע הופך לנפגע, אם התגובה היא גמגום והסתרה, אם רבנים ומחנכים נזכרים דווקא עכשיו בהלכות לשון הרע, אזי כל אלה שותפים בפשעו של הפוגע המיני הבא.

שמואל אליהו אינו דיין, אינו מוסמך ואינו 'מאן דאמר', בדיוק כמו השניים הנוספים שצירף כ"בית דין" קיקיוני.

עדיין, מצופה ממנו כמי שמתיימר לעמוד מטעם עצמו בראש מערכה כלשהי, להבהיר לציבור בפרוטרוט האם "שמע עדויות" מ"מתלוננות" באופן ישיר ובלתי אמצעי, או "שמע עדויות" מאי מי שסיפר לו ששמע ממישהי שסיפרה וכדומה.

לא שזה משנה הרבה לגופו של עניין, אבל בהחלט משנה לגופו של הנ"ל.

כפי שכבר כתבו כאן, כל דרדק חרדי מבין שמופרך להאמין שבנות / נשים חרדיות התייצבו והעידו בנושאים שכאלה בפני "רב" ד"לי מפוקפק מצפת...

הגירסה התקשורתית שלו מתפתחת בהתאם להתפתחויות, למי שעוקב.